יום, לילה ומה ש...

"חיה בעולם דמיוני..
ומדמיינת שאני חיה..."
(משהו שמישהי אמרה מתישהו)


עולם דמיוני א'

היא נשענה קדימה וכמעט קמה מהכיסה. התמונה על המחשב התחילה להיות מציקה ויותר. אחרי רגע של זעזוע היא חזרה לעצמה.
"מה נראה לך שאתה עושה?!" היא אמרה אל תוך המיקרופון בעצבנות. "מי הרשה לך?"
"אבל גבירתי..."- הופיעה כתובית על המסך והאיש במצלמה נראה מבולבל לגמריי.
"אמרתי לך בלי גבירתי!" היא קטעה אותו, הפעם פשוט בסמכותיות. "ולא הרשתי לך לגעת בעצמך."
האיש במצלמה העלה את ידו בחזרה למקלדת. לאחר כמה שניות הופיעה המשפט הבא.
"מה תרצי שעשה עכשיו?" הוא הוסיף סמיילי של כלבלב מהנהן.
היא גיחכה, גם ככה הוא לא רואה אותה. "אני רוצה שתיקח את הנר הזה שעומד לידך..." הוא הרים את הנר כמעט מחייך.
"עכשיו אני רוצה שתתחיל לשפוך את השעווה לאט לאט אל המקום שנגעת בו קודם ללא אישור"
"אבל, גבירתי..." הופיע עוד כתובית על המסך.

היא זזה עם הכיסה וכיבתה את התוכנה.

לאחר כמה דקות היא התחברה שוב. הבקשה לשיחה עם מצלמה, מיד הופיע לה על המסך. היא "סירבה". לאחר דקה היא קיבלה הודעה. "אני מצטער, לא התכוונתי."
היא גיחכה שוב. היא הייתה בטוחה שהוא התכוון. ולאחר כחצי דקה היא ענתה,- "לא נראה לך שזה נדוש, ההתנצלות הזאת?..."

עוד דקה ובקשה לקבלת תמונה קפצה לה על המסך. היא קיבלה את זה. הוא עדיין ישב שם עם הנר ולמרות האיכות היה ברור שהטיפות הראשונות כבר בדרך.

הוא ניסה את מזלו בשנית והפעם היא קיבלה את השיחה.

הדבר הראשון שראתה ברגע שהמסך נדלק, היה הפרצוף המתענה שלו. היא התבוננה.
כשהנר הגיע לאמצע, היא אמרה לו לכוון את זה לכיוון הבטן ולהראות לה. המלמה זזה ברעד שהזכיר הססנות. לשניה התמונה קלטה את איבר מינו ואז הוא נעצר על הבטן.
"שאני לא ארה את זה שוב" היא אמרה בחצי פקודה וחצי אדישות.
"מתנצל..." הופיע על המסך.
"אתה מתנצל יותר מידי, אתה לא חושב?"
"אני רק מנסה לרצות אותך" הוא כתב ממש לאט תוך כדי שהפנים שלו מתעוותות מכאב והיד עם הנר רועדת כמו בפאניקה.
"בינתיים אתה לא כזה מצליח" היא אמרה בזילזול. "אתה יכול לשים את מה שנשאר מהנר במקום".

הוא נאנח קלות למצלמה ושם את הנר בחזרה.

זה הספיק לה להיום. היא הורידה את הכיסוי מהמצלמה ומיד חסמה אותו עם כף הרגל (כך שיראו אותה ממש מקרוב).
"אתה יכול לגמור עכשיו."
"אני..."
"אתה מה?" היא כמעט נתנה לבלבול שלה להישתקף במילים האלה.
"אני מצטער... גבירתי"

למרות שהבחור הזה היה משעשע מהאחרים וזה היה הסשן הרביעי שלהם...


עולם דמיוני ב'

היא לחצה על הכפתור של העכבר, נשענה לאחור ועצמה עיניים. עוד סשן וירטואלי עבר בהצלחה.

עוד כמה דקות היא חשבה למה הוא הצטער הפעם ולמה גרם לה להתנתק, די בכוונה. המחשבות האלה לא הטרידה אותה מידי והיא נרדמה לבסוף.

הכיסה לא היה כל כך נוח, אבל מה שבאמת העיר אותה, היו הרעשים מבחוץ. היא הסתכלה על הדלת שיצאה למרפסת (דלת הזזה מזכוכית) והחסירה פעימה. על השטיח מחוץ לדלת שכב בן אדם. הוא לא היה נראה הומלס. הבגדים שלו היו זרוקים על הכיסה ליד והוא היה ערום מלבד התחתון הצמוד.

היא התקרבה למרפסת והדליקה את האור בחוץ.

הבן אדם בחוץ הרים את ראושו אליה והיא מיד זיהתה אותו. לפני שמחשבות על איך הוא יודע איפה היא גרה ואיך הוא הגיעה לפה כל כך מהר, הוא התחיל לדבר.

"לא רציתי להעיר אותך, גבירתי"- הוא אמר מדגיש את המילה האחרונה.
זה לא כזה קל לנתק את המציאות.

היא ניערה את המחשבות וחייכה לעצמה. "זה יכול להיות מעניין"- היא חשבה. היא התקבה לדלת ולחצה על לחצן הנעילה.
"אני לא יודע איך הגעת לפה,- היא נעצרה וחשבה על זה שוב,- אבל אתה יכול להישאר שם כמה שבא לך. רק תנסה שהשכנים שלי לא יראו אותך. הם בטוח יזמינו משטרה."

היא בכוונה לא אמרה לו ללכת ולא התייחסה לגבירתי מקודם. היא לא אהבה את המילה הזאת. היא בכלל לא אהבה מילות שייכות. היא הסתובבה לאחרו ופנתה לכיוון החדר.

העובדה שבחור ערום שהיא מכירה רק מהאינטרנט, שוכב לה בגינה ממש לא הטרידה אותה. היא נרדמה מהר כרגיל.

בבוקר למחרת היא התעוררה מוקדם לעבודה. היא הכינה לעצמה משהו לאכול והלכה לשתות קפה בחוץ. הוא לא היה שם. "כמה צפוי" היא חשבה לעצמה.
היא סיימה את הקפה ויצאה לעבודה.
היום היה ממש קשה וכשהיא חזרה הביתה היא ישר התקלחה והלכה לישון.
עוד יום זהה לקודמיו. היא יצאה החוצה עם הקפה ולרגע הסתכלה מסביבכאילו מחפשת אותו. הוא כמובן לא היה שם, אבל משהו תפס את מבטה. היא התקרבה למשהו צבעוני שביצבץ מהשיחים היפים שגידלה בגינה. זו הייתה מין שמיחת פליז מקופלת יפה. לא היה ספק שהוא ישן פה גם הלילה. "זה מתחיל להיות מעניין", היא חשבה. היא סיימה את מה שנשאר מהקפה ובדרכה החוצה, הפעילה את הממטרות.

ועוד ערב ככקודמיו. שוב נשאר לה רק כוח למקלחת ושינה. היא זרקה מבט החוצה וקלטה את השמיכה עדיין מקופלת במקומה. "הפתעה!" היא חייכה לעצמה.

בבוקר למחר היא שוב התעוררה מוקדם. הסופ"ש כבר הגיע. היא הסתובבה לצד השני ונרדמה שוב.
היא התעוררה רק לקראת הצהריים. שוב הקפה בחוץ. הפעם היא קלטה אותו עוד לפני שיצא החוצה. הוא שכב לא רחוק מהשיח וכנראה ישן. היא פתחה וסגרה את הדלת בהפגנתיות, אבל הוא לא התעורר. היא התעלמה ממנו עד שסיימה את הקפה וכשהיסתכלה עליו שוב, היה נראה לה שהוא רועד.

הפעם קצת מודאגת שהבדיחה שלה הלכה רחוק מידי, היא ניגשה אליו.
"גבירתי" מאוד חלש נשמע ממתחת לשמיכת פליז. אחרי זה כל המילים ניהיו מבולבלות. "אני מ..טע... אל.. תל..י"

המלמול הזה ביחד עם הרעד, הדאיג אותה אפילו יותר. בסך הכל אחות מוסמכת לשעבר, היא ידעה להבדיל דיבור מתוך שינה, משפעת עם חום גבוהה.

בקושי רב, היא הכניסה אותו פנימה והשכיבה אותו על השטיח בסלון. היא הביאה שמיכת פוך מהארון של דברי חורף וכיסתה אותו.
היא טיפלה בו למשך כל הסופ"ש. (עדיין על השטיח).

יום ראשון הגיע בהפתעה. אחרי הקפה היא מדדה לו חום. הוא ישן מאוד חזק, אבל נראה כאילו הוא כבר כמעט הבריא לגמריי. היא ריסקה עוד כדור אל תוך כוס מים פושרים והוסיפה כפית סוכר. אחרי זה היא "מזגה" את זה אל תוכו.

היא נכנסה הבייתה מהעבודה.
"ניקיתי אחרי את השטיח, גבירתי"- נשמע קול איפשהו מלמעטה, ממש צמוד לדלת.
היא התעלמה ונכנסה הביתה. היא ניגשה אל המטבח ומזגה מים לקומקום.
"תכין לי אמבטיה"- היא צעקה לעבר הכניסה ורק אז שמה לב שהוא עומד לידה על ארבע.
"תכף ומיד" הוא אמר בחיוך והלך לכיוון.

לאחר הקפה והאמבטיה, היא חזרה לסלון והדליקה את הTV. חצי על ארבע וחצי בזחילה, הוא ניגש אליה והתיישבה לידה. הראש שלו התחכך לרגע בהיסוס ברגלה. היא לא הגיבה והוא קיבל את זה כאישור.
כשהסרט נגמר, היא קמה והלכה לחדר. "תכחה כאן" היא זרקה לאחור בלי להיסתובב.
היא חזרה עם נרות דלוקים ושוט זנבות מעור.
"אני מאמינה שלזה חיכית?" היא שאלה, שאלה רטורית,- "תתהפך על הגב."

היא הצליפה על בטנו בעדינות הדרושה והאחזריות המותרת באיזור זה. כשכל האיזור היה כבר אדום לגמרי, היא הניחה את השוט ולקחה את הנרות. הפעם, על העור הרגיש, השעווה עשתה את הנזק המירבי. הוא התפתל, למרות הניסיון לא לזוז יותר מידי. הוא די הבין בבירור מה יקרה עם טיפת שעווה תיפגה בשטיח.

כשהנר היה כבר לא נוח להחזיק, היא כיבתה אותו והניחה על הצלוחית שעמדה על השולחן.
"אתה יכול לסיים עכשיו",- היא אמרה והתיישבה לידו, כך שהרגליים שלה יהיו צמודות לפניו.

בלי אפילו לנסות להסתיר את החיוך, הוא התחיל במלאכה.
כשהוא גמר, היא קמה, לקחה את הבגדים שלו מהמקום בו שמה אותם וניגשה לדלת.
היא פתחה את הדלת ושמה את הבגדים בחוץ.
"אתה יכול ללכת עכשיו. והפעם אל תחזור אם לא קראתי לך קודם." היא אמרה וזרקה את הבגדים על הריצפה מחוץ לדלת. הוא יצא בלי להסס.

העולם...

היא פקחה את העיניים ונשענה לכיוון המחשב. הצליל של שיחת וידאו ניסנסת העיר אותה והיא בלי לחשוב לחצה על "סירוב". זה היה הוא.
לאחר רגע של היסוס היא כתבה את הכתובת שלה בהודעה ולבסוף הוסיפה "תביא שמכה חמה..." וסמיילי קורץ.