השפתיים שלי כבר היו יבשות,
הידיים שלי קשורות לאחור והרגלים שלי צמודות זו לזו קשורות בחבל .
אני מתנשפת אחרי שספגתי 20 ספנקים.
השיער הארוך שלי אסוף לקוקו בדיוק כמו שאתה אוהב -
'אני לא רוצה לראות שערה אחת על הפנים היפות שלך שיפריעו לך'
נזכרתי בשיחה אתמול.
אתה מתקרב אליי
אני נבהלת ומסתכלת עליך
" שששש...." אתה לוחש ומלטף את הדמעות ,
"אני עדיין לא אוהב את המבט החצוף שיש לך על הפנים."
הוא אומר ומיישר את מבטי אליו כאילו בוחן את רמת החוצפה שנשקפת אליו מעיניי.
"מבט למטה כלבונת. תקשיבי ותעשי מה שאני אומר, מובן?"
אני מהנהנת וסטירה נוחתת על פניי
"מה אתה..?" עוד סטירה קוטעת אותי
" את תמיד תעני לי עם קולך, מובן?"
"כן אדוני" אני עונה.
הוא מלטף את פניי האדומות
" אני לא מסכים שתתאפרי יותר. פנים כאלו לא צריכות מסיכה" הוא ממשיך.
אם היה גיהינום כנראה הייתי על המסלול המהיר.
אתה שם עליי את הקולר וברגע אני נחלשת ,
זה מחליש את הקול שבראשי, את השדים שלי .
הכל הופך לשקט ורגוע.
היד שלך עוברת על גופי ואני מרגישה איך כל שריר ושריר נהייה רפוי,
היד שלך , שיודעת ללטף וגם להכאיב.
יש לו תפקיד
יש לו אחריות
לשמור עליי
על הלב, נפש והגוף
הוא מפרק אותי
ומרכיב גרסה טובה יותר שלי
ואני מרשה לעצמי
להיות תלויה בך
כבולה אבל שייכת .
♡
