○ Sweet Pain ○

 

לפחדים שלי מעולם לא היה קול.
תמיד היה לי קשה לבטא אותם
אבל תמיד היו שם
פחד ממקום קרוב מדי
מהאפשרות להישאר בלי לברוח.

וכשמישהו התחיל להתקרב —
הפחד הזה היה לוקח צעד אחורה במקומי.
באלגנטיות.

 

ובדרך לברוח...
הייתי פוגעת.
רציתי שמישהו אחר ישלם על פצע שלא הוא פתח.
אולי יום אחד ארחיב בפוסט אחר

 

היום אני מזהה אותו כשהפחד מגיע-
לא נלחמת בו, רק לא נותנת לו לשלוט.
כי יש פחדים שדורשים להתפוגג,
ויש פחד אחד שפשוט דורש להישאר

 

ואני לא לבד בלמידה הזאת.
יש יד חזקה , שמחזיקה גם כשאני מתבלבלת.
אף פעם לא ממהר, לא מתרכך
הדומיננטיות שלו לא שוברת אותי,
היא מייצבת אותי
יודע תמיד לאן הולכים
ומחזיק אותנו שם.
הוא לא מבטיח לי שלא אפחד —
רק נשאר. 

וזה
בפעם הראשונה
מרגיש-
אמיתי.

 

תחת עינו 🩷❤️

 

אני אמא.
לא לפעמים, לא בשעות מסוימות.
תמיד.
ידיים קטנות על הצוואר,
אחריות שלא שואלת אם בא לי.
אני עומדת, מחזיקה, מחליטה.
מחזיקה חיים.

ויש רגעים אחרים —
שבהם כל מה שאני רוצה
זה שמישהו אחר יחליט במקומי.
דווקא כי אני כל כך חזקה כל היום.

האימהות דורשת ממני להיות מקור.
מקור של ביטחון, של יציבות, של שליטה.
אין לי פריבילגיה להתפרק מולם.
אין לי אפשרות להיעלם.

ובדיוק שם נולד הקונפליקט.
איך אפשר להיות זו שמובילה —
ולבקש שינהיגו אותה?

אבל האמת?
זה לא סותר.
זה משלים.

כי להישלט, עבורי, זה לא לברוח מהאימהות —
זה לנוח ממנה.
זה רגע שבו אני לא צריכה להחזיק אף אחד.
אני לא פחות אמא כשאני נכנעת.
אני לא פחות אחראית כשאני מורידה את הכתר.
אני פשוט אישה שמרשה לעצמה
לא להיות המרכז של כולם —
לכמה נשימות.

אז כן, יש בי קונפליקט.
והוא חי.
נושם.
בועט.
אבל אני לא בוחרת צד.
אני חיה בשניהם.
אמא מלאה.
ונשלטת מרצון.
וביחד —
אלה החיים שלי.

 

לפעמים אני תוהה אם הוא באמת
נהנה לראות אותי מסתבכת במילים,
או שפשוט זה הספורט הלאומי שלו אחרי חדר הכושר.

אני אומרת משהו סתם בצחוק
והוא רק מרים גבה,
והשקט הזה.....
מחזיק ומחסיר ממני נשימה

אני מגלגלת עיניים,
הוא מגלגל את השוט.
בנקודה הזו אנחנו מדברים בשפות שונות 😅
אבל איכשהו תמיד הוא זה שמתרגם.

והתחושה הזו..
להבנות ולהתפרק תחת המבט שלו…
זה בדיוק הרגע שבו אני מגלמת את היצירה שלו.

 

קחו שיר לבוקר טוב - 

 

תחת עינו 🩷❤️

לפעמים אנחנו עושים בחירות גרועות.
אבל דווקא הבחירות הגרועות האלה מאפסות אותנו.

כן, רציתי להיות לבד , בשקט.
אבל השקט הזה…
הוא לא עדין.
הוא בוחן.
הוא מפשיט.
רועש מידי
הכל הרגיש מפוזר
שהכל לא נכון.

 

ואז השאלות מתחילות להופיע:
האם בחרתי נכון?
האם זה מה שאני באמת רוצה?
ומה חסר לי עכשיו שאני לבד?

 

התשובה הייתה ברורה מידי-
אותך.
את היד שלך שמובילה.
שמפשיטה את נשמתי.
ששמה אותי במקום.
שנותנת כיוון שאני מתפזרת.

 

בלי היד הזו
אין שקט.
יש רעש.
יש בלבול.
הבנתי שאני לא מחפשת חופש.
אני מחפשת החזקה.
להיות מובלת.
וברגע שהבנתי את זה,
לא נשארה שאלה.
חזרתי.
והשקט עכשיו
סוף סוף
נכון.

דום שלי 🩷

 

 

חזייה ורודה, יודעת כמה זה מסוכן
כל תזוזה שלי נבחנת
כל מבט שלך מחליט
אני מחייכת, אבל זה רק תכסיס.
זה לא משחק
זה שלי, זה שלך.
הפחד הופך אותי לשובבה
והכל -בלתי ניתן לעצירה

 

 

תחת עינו 🩷

 

תחת עינו.

 

מחכה לו שיבוא,
מחכה לו שיבוא ויציל אותך
מכל המכשפות והשדים

 

מתמסרת לך עד שכחה.

 

 

תחת עינו 🩷

המילה הזאת שנשמעת כמו משהו ששייך לעולם החיצוני, אבל לפעמים היא זו שמנהלת את השקט.
ביחסים בדס״מיים האגו לא נעלם לגמרי,
הוא פשוט משנה צורה-
הוא מתלבש בצניעות,
מסתתר מאחורי ציות,
או מתפרץ ברגע שבו אני חושבת
שלא רואים אותי מספיק,
שלא העריכו את המאמץ הקטן שהשארתי שם בברך שכואבת מהשהייה,
במבט שדרש אומץ.

האגו שלי לומד לוותר, אבל לא להיעלם.
הוא עדיין לוחש לי לפעמים —
אל תשברי יותר מדי, תשאירי משהו שלך.

ואני נעה בין הרצון להתמסר לבין הפחד להיעלם.

והוא תמיד רואה אותי 🩷
לא נבהל מהאגו שבי, לא שופט אותו.
לפעמים הוא שותק, לפעמים הוא מציב גבול —
אבל תמיד מתוך ידיעה מדויקת מתי אני צריכה חיבוק ומתי פקודה.

מולו אני לומדת שכניעה אמיתית לא מוחקת את העצמי, היא פשוט נותנת לו לנשום אחרת.
יש רגעים שבהם אני מרגישה שהכניעה הכי אמיתית היא דווקא כשהאגו מבין שאין לו אויב כאן.
שהוא יכול לנוח.

ואז זה קורה:
הגב מתרפה, הנשימה חוזרת, והעולם כולו שקט.

שם-
באיזון הדק בין גאווה לענווה
אני מוצאת את עצמי באמת —
קטנה, שלווה, שייכת לו.

 

והייתה אחרי זה עוד תמונה ,

אבל זה שמור לעיניו בלבד😍

 

תחת עינו. 

 

 

 

מסתבר שגם הפה צריך אילוף לפעמים,
הדיו על הגוף כבר דיבר במקומי.

סליחה, דום שלי.