○ Sweet Pain ○

 

 

קוראים לזה עיני במבי.
כאילו תמימות היא הדבר היחיד שאפשר למצוא בהן.

 

הן גדולות. הן נראות תמימות, סקרניות
הן יודעות בדיוק איך לנסות לגרום לך
לשכוח לרגע מי אמור להחזיק בשליטה,
בלי כוונה בכלל.

 

מעטים רואים מה מסתתר מאחורי המבט הזה
כי עיני במבי לא נועדו לפתות-
הן נועדו להיחשף.
להראות את המקום שבו אני מפסיקה להסתיר,
את הרגע שבו כל ההגנות יורדות
וכל מה שנשאר הוא אמת פשוטה וחשופה.

 

אולי בגלל זה קשה לעמוד מולן.
בגלל האמון. בגלל הכנות
בגלל אותו רגע נדיר שבו מישהי מסתכלת עליך בלי משחקים, בלי מסכות
ונותנת לך לראות בדיוק מה עובר לה בלב.

 

ובדינמיקה כזו, זה שווה יותר מאלף מילים.

 

אומרים שעיניים הן החלון לנשמה,
אם כך זה לא שהעיניים הם אלה שהפילו אותך,
אלא מה שראית דרכן 🖤

 

 

 

 

לפחדים שלי מעולם לא היה קול.
תמיד היה לי קשה לבטא אותם
אבל תמיד היו שם
פחד ממקום קרוב מדי
מהאפשרות להישאר בלי לברוח.

וכשמישהו התחיל להתקרב —
הפחד הזה היה לוקח צעד אחורה במקומי.
באלגנטיות.

 

ובדרך לברוח...
הייתי פוגעת.
רציתי שמישהו אחר ישלם על פצע שלא הוא פתח.
אולי יום אחד ארחיב בפוסט אחר

 

היום אני מזהה אותו כשהפחד מגיע-
לא נלחמת בו, רק לא נותנת לו לשלוט.
כי יש פחדים שדורשים להתפוגג,
ויש פחד אחד שפשוט דורש

להישאר.

 

 

אני אמא.
לא לפעמים, לא בשעות מסוימות.
תמיד.
ידיים קטנות על הצוואר,
אחריות שלא שואלת אם בא לי.
אני עומדת, מחזיקה, מחליטה.
מחזיקה חיים.

ויש רגעים אחרים —
שבהם כל מה שאני רוצה
זה שמישהו אחר יחליט במקומי.
דווקא כי אני כל כך חזקה כל היום.

האימהות דורשת ממני להיות מקור.
מקור של ביטחון, של יציבות, של שליטה.
אין לי פריבילגיה להתפרק מולם.
אין לי אפשרות להיעלם.

ובדיוק שם נולד הקונפליקט.
איך אפשר להיות זו שמובילה —
ולבקש שינהיגו אותה?

אבל האמת?
זה לא סותר.
זה משלים.

כי להישלט, עבורי, זה לא לברוח מהאימהות —
זה לנוח ממנה.
זה רגע שבו אני לא צריכה להחזיק אף אחד.
אני לא פחות אמא כשאני נכנעת.
אני לא פחות אחראית כשאני מורידה את הכתר.
אני פשוט אישה שמרשה לעצמה
לא להיות המרכז של כולם —
לכמה נשימות.

אז כן, יש בי קונפליקט.
והוא חי.
נושם.
בועט.
אבל אני לא בוחרת צד.
אני חיה בשניהם.
אמא מלאה.
ונשלטת מרצון.
וביחד —
אלה החיים שלי.

 

 

 

חזייה ורודה, יודעת כמה זה מסוכן
כל תזוזה שלי נבחנת
כל מבט שלך מחליט
אני מחייכת, אבל זה רק תכסיס.
זה לא משחק
זה שלי, זה שלך.
הפחד הופך אותי לשובבה
והכל -בלתי ניתן לעצירה

 

 

 

 

מחכה לו שיבוא,
מחכה לו שיבוא ויציל אותך
מכל המכשפות והשדים

 

המילה הזאת שנשמעת כמו משהו ששייך לעולם החיצוני, אבל לפעמים היא זו שמנהלת את השקט.
ביחסים בדס״מיים האגו לא נעלם לגמרי,
הוא פשוט משנה צורה-
הוא מתלבש בצניעות,
מסתתר מאחורי ציות,
או מתפרץ ברגע שבו אני חושבת
שלא רואים אותי מספיק,
שלא העריכו את המאמץ הקטן שהשארתי שם בברך שכואבת מהשהייה,
במבט שדרש אומץ.

האגו שלי לומד לוותר, אבל לא להיעלם.
הוא עדיין לוחש לי לפעמים —
אל תשברי יותר מדי, תשאירי משהו שלך.

ואני נעה בין הרצון להתמסר לבין הפחד להיעלם.

 

 

 

 

 

מסתבר שגם הפה צריך אילוף לפעמים,
הדיו על הגוף כבר דיבר במקומי.