המילה הזאת שנשמעת כמו משהו ששייך לעולם החיצוני, אבל לפעמים היא זו שמנהלת את השקט.
ביחסים בדס״מיים האגו לא נעלם לגמרי,
הוא פשוט משנה צורה-
הוא מתלבש בצניעות,
מסתתר מאחורי ציות,
או מתפרץ ברגע שבו אני חושבת
שלא רואים אותי מספיק,
שלא העריכו את המאמץ הקטן שהשארתי שם בברך שכואבת מהשהייה,
במבט שדרש אומץ.
האגו שלי לומד לוותר, אבל לא להיעלם.
הוא עדיין לוחש לי לפעמים —
אל תשברי יותר מדי, תשאירי משהו שלך.
ואני נעה בין הרצון להתמסר לבין הפחד להיעלם.
והוא תמיד רואה אותי 🩷
לא נבהל מהאגו שבי, לא שופט אותו.
לפעמים הוא שותק, לפעמים הוא מציב גבול —
אבל תמיד מתוך ידיעה מדויקת מתי אני צריכה חיבוק ומתי פקודה.
מולו אני לומדת שכניעה אמיתית לא מוחקת את העצמי, היא פשוט נותנת לו לנשום אחרת.
יש רגעים שבהם אני מרגישה שהכניעה הכי אמיתית היא דווקא כשהאגו מבין שאין לו אויב כאן.
שהוא יכול לנוח.
ואז זה קורה:
הגב מתרפה, הנשימה חוזרת, והעולם כולו שקט.
שם-
באיזון הדק בין גאווה לענווה
אני מוצאת את עצמי באמת —
קטנה, שלווה, שייכת לו.
והייתה אחרי זה עוד תמונה ,
אבל זה שמור לעיניו בלבד😍
תחת עינו.