○ Sweet Pain ○

 

 

הקולר שלו על צווארי
ואני מרגישה איך כל נשימה שלי - היא שלו

בלי שהבנתי מה קורה
דום שלי הרים אותי בתנופה
והושיב אותי על האי של המטבח,
הרגליים שלי עטפו אותו
כדי שאהיה מול מבטו, מול כוחו.

"עצמי עיניים, קטנה," הוא לחש בקול נמוך, מוחץ אותי פנימה.
עצמתי, ושמעתי אותו מוציא משהו מהכיס.
רגע אחד פתחתי עיניים
אבל הסטירה שהרגשתי ישר על לחיי הגיעה עם קולו:
"עיניים, קטנה" —
והחזירה אותי לעצום עיניים
עם חיוך שובב על השפתיים
והרגשה שהוא מחייך אלי בחיוך בחזרה.

ידיו מלטפות ומזיזות את שערי
והרגשה של מתכת קרירה נוגעת בעור שלי.

כשהוא סגר את הקולר סביב צווארי הבנתי הכל,
הרגשתי איך העולם מתכווץ לנקודת מתכת אחת.
צליל הנעילה התפוצץ לי בחזה
העור רעד, הלב צעק, הנשמה כרעה ברך.
הרגשתי שכל עצם בגוף שלי שרה : אני שלו. לגמרי שלו

"עכשיו אפשר לפתוח עיניים קטני," הוא לחש.
פתחתי, והראי שמאחורי דום שלי הראה את עצמי —
הקולר על צווארי-
עיצוב מקורי שלו, יחיד במינו שהוא רק שלי.
הלב שלי קפץ מהתרגשות והעונג של השייכות אליו התפשט בגוף כולו.

מאז, כל מגע בצוואר הוא לחש של שייכות
וכל מבט במראה מזכיר לי:

 

אני כבר לא שלי.
תחת שמו
תחת ידו
תחת מבטו

אני שלו.

 

 

 

 

תחת עינו. 🩷

אני לא שייכת לאף אחד.

לא שאלתי.

אז למה אתה מסתכל עליי ככה?

כי את עדיין לא יודעת מה את.

אני שדה מוקשים.
תתרחק..

אני רץ יחף.

אני צורחת בשקט.
אתה לא שומע?

אני שומע כל רעד בעצמות שלך.

אני לא מבינה אותך.

את לא צריכה להבין.
את צריכה להרגיש.

ומה אם אני מפחדת?

אז תפחדי תחתיי.

ומה יקרה לי?

את תהיי חופשייה.
בתוך הכלוב שלי.

אתה לא שומע אותי בכלל.

אני שומע רק מה שחשוב.
והשאר? רעש רקע.

אתה… לא תעזוב אותי?

לא.
גם כשהפחד שלך צורח,
גם כשהלב שלך רוצה לברוח —
אני נשאר.

אני מרגישה כאילו אני נמסה…

זה טוב.
תני לי לראות כל חלק, כל פחד,
כל חוסר ביטחון, כן, אני רוצה לראות גם מה שלא קיים.
כל מה שלא רצית להראות.

ואתה… לא תשתמש בזה נגדי?

אני לא משתמש.
אני מחכה, מחכה שתביני לבד.

אני מפחדת…

תפחדי.
תני לפחד להיות.
אבל אל תברחי.
אני כאן.

אני שלך…
גם כשהפחד חונק אותי.

כן.
את שלי.
כל פחד, כל רעד — שלי.

🩷

   🩷

       🩷

 

בלילות היא מדברת עם הצללים
הם מבינים אותה יותר מהאנשים
כל מילה שלה — לחישה
כל נשימה — פקודה.

העור שלה רועד
הלב שלה צועק
אבל היא שותקת.

 

היא יודעת את הסודות שלה
הסודות שמצחיקים ומפחידים בו‑זמנית.
כל צעד שלה הוא ריקוד על חבל דק
בין פחד לעונג, בין שליטה לאובדן.
והיא אוהבת את זה
כי בתוך הלחישה,
היא שולטת על הכל.

 

 

 

העולם רוצה שתהיי מתורבתת
אבל הדם שלך שואג .
את נוגעת בסכנה
שמשאירה סימנים סגולים
על צוואר חשוף.
המסכה שלך מבריקה
אבל בפנים –
יש כלבה שצורחת חופש
וציפור שמתחננת לכלוב.

הם קוראים לזה חטא
את קוראת לזה
הדרך היחידה לנשום.

הם רוצים שתשבי בשקט
תחייכי יפה
תשתקי.
אבל את לא נולדת לחיות
בפנסיון של ילדות טובות.

הגוף שלך הוא קלף ג’וקר
זורקת אותו לשולחן,
והמשחק משתנה.

בפנים את יודעת –
הכאב הוא לא עונש
הוא פיתוי.
הסכנה היא לא אויב
היא הנשיקה הכי מתוקה שלך.

אז תצחקי, ילדה מסוכנת,
כי העולם הזה אוהב מסכות
ואת כבר מזמן למדת
שדווקא כשאת משוגעת-
את הכי חופשייה.

 

 

לפעמים אני מרגישה שהגוף שלי הוא כלוב
הוא מגביל אותי
קובע לי גבולות
לא נותן לי לברוח

הוא כובל אותי אל התחושות שלי
אל החולשות שלי
אל מה שאני באמת
אבל דווקא שם
בתוך הכלוב הזה -אני מגלה חופש

כשהידיים קשורות ואין לי לאן ללכת
הראש שלי לומד להפסיק לברוח
כשהגוף מתוח עד הקצה
הנפש שלי משתחררת
הכבלים לא מחזיקים אותי
הם משחררים אותי
הם מכריחים אותי להיכנע למה שיש
להיות נוכחת בכל נשימה, בכל רעד
אין אשליה של שליטה,
יש רק אני – חשופה, אמיתית.

אולי זה הסוד.
הגוף הוא כלוב, אבל בתוכו יש מרחב אינסופי.
ובין הסורגים שלו אני מוצאת את עצמי
חופשייה יותר מתמיד

 

 

 

 

רגע אחד שבו את אומרת את מה שלא היה אמור להיאמר.
לא כי שכחת מי את מולו —
אלא בדיוק כי זכרת.

כי את יודעת שהוא רואה דרכך.
יודעת שהוא יחזיק.
יודעת שגם כשאת נדחפת אל הגבול, את לא באמת עוזבת אותו – את בודקת את עצמך בתוכו.

“אני רואה אותך,” הוא אומר בשקט,
ואת יודעת שהוא מתכוון –
רואה את ההתרסה, רואה את החשק שמאחוריה,
ורואה גם את החרטה שאת מנסה להחביא בתוך חצי חיוך מתריס.

“אז תגידי לי, קטנה – מה חשבת שיקרה?”
והאמת? לא חשבת!
רק בערת.
ולפעמים האש שלך שורפת גם את הכללים שלו.
אבל את לא שוכחת מי את.
את שלו. גם כשאת מתפרעת.
גם כשהמבט שלך מתריס -
הלב שלך כורע ברך.

הכניעה שלך לא נעלמה – היא פשוט עטופה בקוצים.
והוא בפשטות ובקור רוח שולח אותך לחזור למקום שלך.
במבט. בנשימה. במילה אחת שחותכת דרך כל הרעש שלך ומחזירה אותך למהות:

" תתיישרי ”
ופתאום את נושמת.

...והוא?
הוא לא צועק.
הוא לא מגיב בחוסר סבלנות.
הוא פשוט קם.
הולך לעברך בצעדים מדודים.
ולפני שאת מספיקה לשאול את עצמך
"מה הוא יעשה עכשיו?"
הוא עוצר מולך ואומר בקול שקט, כמו תמיד:
“את לא שכחת, קטנה. את רק בדקת אם מותר.
ועכשיו את לומדת – שלא.”
את בולעת רוק.
לא מהפחד.
מההבנה שהוא צדק.
והוא לא צריך להגיד יותר מזה.

כי את לא שוכחת מי את מולו.
אבל לפעמים....
את צריכה להרגיש את זה על העור-
כדי לזכור את זה גם בעצמות.

 

 

היא כרעה לפניו.
עיניה נעוצות בקרקע.
נשימות שטוחות, מתוחות.
הוא עמד מולה, דומם. לא ממהר.
בשתיים מאצבעותיו הרים את סנטרה אליו.

ריכוז, קטנה . אמר בקול שקט ויציב.
תגידי את זה.

אני שלך

לא.
קולו נהיה נמוך עוד יותר, מתקרב ללחישה.
תגידי את זה, כמו שאת מתכוונת לזה.

היא שאפה אוויר, עמוק.
אני שלך. כל כולי. תכוון אותי.
חיוך דק עלה על שפתיו.
טובה שלי.

קומי. פקד.
היא התרוממה באיטיות,
(שואפת להטריף אותו קצת. וזה עובד)
חשה את מבטו נוגע בכל מילימטר בגופה.
הוא סובב אותה.
הצמיד את גבה לחזה שלו.
יד אחת נחה על בטנה,
השנייה גולשת באיטיות במורד זרועה.
היא רעדה. לא מקור — מציפייה.

הגוף שלך לא מסתיר ממני כלום. את מרגישה את זה?
כן. בקושי נשמעה.
כל נשימה. כל רטט קטן. את שקופה לי. מתמסרת לי. וזה כל כך יפה.

הוא לקח את ידה והניח אותה על הקיר.
ידיים כאן. לא לזוז עד שאני אומר.
היא צייתה.
ולרגע — השקט ביניהם היה הצליל הכי חזק בחדר.
הוא נסוג לאחור, עיניו סורקות אותה.

את נראית מושלמת ככה. רגישה. פתוחה.
היא נשכה את שפתה. הגוף שלה בער.
תגידי לי קטני, קולו התקשה פתאום,
מה את הכי רוצה עכשיו?
היא היססה. ואז לחשה:
שתכוון אותי. שתראה לי מי אני בשבילך.
הוא התקרב אליה.
טובה שלי, לחש, את עומדת לגלות.

 

🩷

   🩷

      🩷

 

אני זוכרת את השנייה שהוא נכנס.
הגוף שלי זיהה אותו לפניי.
הצעדים, הקצב, האנרגיה שהוא מביא איתו – כמו חץ שננעץ ישר לתוך בית החזה שלי.
אני על הברכיים, בדיוק כמו שביקש.
בלי לשאול, בלי להתבלבל.

אני כבר לא אני – אני שקטה, ריקה, פתוחה.
אני רק הגוף שמרגיש. העור שמקשיב.
הוא מקיף אותי.

הניחוח שלו קודם למגע. הצל שלו קודם לאור.
ואז – אצבע אחת על העורף שלי.
זה הסימן. אני יודעת. אני לא נושמת. אני נמסה.
“לזחול,” הוא אומר בקול הכי שקט, הכי חד.
אני מתחילה לזוז.
אין מטרה. אין יעד. יש רק תנועה.
אני שייכת לרגע הזה.

כל תנועה שלי מרגישה נצפית. מדויקת. נבדקת.
אני יודעת שהוא רואה אותי באמת.
כשהוא תופס לי בשיער ומרים לי את הראש
אני יודעת: זה יום של שבירה.
לא ליטופים. לא נחמות. לא עדינות.
אני רק מהנהנת. הוא כבר יודע.
אני כבר חצי שם – הנשימה שלי בקצב אחר.
הגוף מדבר בשפה שאין לה מילים.

“אין לך לאן לברוח,” הוא לוחש לי,
ואני תמיד אחת כזו שרק בורחת, מחפשת מפלט.
וזה לא איום.
זו הבטחה.

הוא לוחץ לי על הגרון,
היד השנייה נוגעת, מתווה שבילים של ריכוז.
אני נכנעת.
נמסה.
נפתחת.
ולמרות שכואב, אני רוצה עוד.
למרות שבוער, אני זזה אליו.
כי הוא רואה את כל המקומות שאני מנסה להסתיר, והוא לא פוחד מהם.

הוא מוציא את הכלים – כל אחד מהם יודע את שמי.
הפיטמות שלי צורחות, הגוף שלי בוער, הכאב ננעץ, מתפשט, מתערבב בעונג.
הוא מדבר לתוך העצמות שלי:
“תסדירי נשימה קטנה, תנשמי , לאט, ככה.”
והמילים האלה, הן כמו מסמר שמחבר אותי למקום.

כל מכה, כל טיפה של שעווה, כל צליל – זה טקס.
אני במרחב אחר.
אני שלו. אני רק תחושה.
אני מתפרקת החוצה, בשקט.
והוא רואה אותי.
כשהזרועות שלו מחזיקות אותי כאילו אני כלום – וכאילו אני הכל.
אז אני שמה את הראש על החזה שלו.
עוטפת רגליים מסביבו. מקבלת אותו.
קטנה
בטוחה
גורה טובה שלך

 

 

ברגע שהוא נכנס, העולם השתתק.
הרחוב נשאר בחוץ.
הבלגן של השבוע, של הילדים,
של הרעש — נמחק.

הוא נכנס.
לא שאל אם אני מוכנה, לא היה צורך.
הגוף שלי כבר ידע.
כמה מילים הוחלפו, סתמיות כמעט.
המשמעות לא הייתה במה שנאמר,
אלא בזה שהוא כבר כאן.

העיניים שלו הסתכלו עליי כמו על רכוש.
כמו על משהו שצריך לבדוק. לתקן. לדרוש.
הוא סימן לי לרדת על ארבע.
הלכתי.
נשמעת.
כל טעות מהשבוע קיבלה הצלפה.
צליל מדויק, עוקץ,
משאיר אחריו אדום צורב – ותזכורת.
אני שלו.

ואז, הידיים שלו.
הידיים הבודקות, הפותחות, המחטטות.
לא מבקשות רשות. לא צריכות.
כל חור בגוף נבדק, כמו שבודקים ציוד יקר, רגיש.
מטפטף שעווה על העור שלי, וכל טיפה צורבת אמת.
כל טיפה אומרת לי מה אני:
כלי. שייכת. נושמת תחת שליטה.