○ Sweet Pain ○

"תשבי על 4 בפינה ואל תזוזי".
חשבתי, אחלה, פינה זה בטוח.
אני והפינה נעביר רבע שעה של מדיטציה פסיבית וזהו.
אבל הוא ידע.
הוא תמיד יודע.
הוא השאיר אותי שם.
לבושה רק בחוטיני ובמחשבות.
וזה מסוכן.
כי המחשבות שלי מתנהגות כמו שיכורות-
מתנדנדות לכל כיוון ונצמדות למה שלא צריך.

מה אם הוא עומד ממש מאחוריי, בודק אם אזוז?
מה אם אני אשתעל, והוא יחליט שזה חוסר כבוד?
הכתף שלי מגרדת.
הרגלים כבר כואבות.

ואז – קול צעדים.
לאט, מדוד
נשימה קרובה מדי לצוואר שלי.

"מעניין כמה עוד היית שורדת."
הוא נוגע בי סוף־סוף,
לא כפרס — כתחילתו של מבחן חדש.

הקול שלו נמוך, מסרב לחייך,
אבל אני יודעת שהוא נהנה.
אני לא עונה. כי יש חוקים.
והוא אוהב לשבור אותם, רק כשהוא זה ששובר.

אני מנסה לעבוד.
פותחת את הלפטופ,
פותחת מסמך, מנסה לכתוב משהו הגיוני.
אבל אז אני מזיזה את השיער הצידה –
ובום.
אתה.

הריח שלך,
שנדבק אליי איפשהו
בין הנשיכות לחיבוק ההוא של אחרי.
עוד שם.

אתה לא מיהרת,  לא חיפשת להגיע לסוף.
הצלפה אחת -
הפסקה.
היית לוקח את הזמן
מסתכל על הגוף שלי
נוגע בו כמו בתצוגה
כל צעד בזהירות .
כמו מי שמבין את משמעות העונש-
דרך לעצב אותי מחדש כרצונך.

ואני שונאת את זה.
ואני אוהבת את זה.
ואני לא יודעת מה זה אומר.

אז אני קמה
מסתכלת במראה על כל הסימנים שלך.
סימני הידיים שלך שחקרו אותי עד אין סוף
שגרמו לרטיבות שנזלה והרטיבה הכל.

אתה לא אחד שעובר בחיים שלי כדי להיעלם,
אתה אחד שיתפוס מקום
אתה חלק ששולט בחיים שלי
בגוף שלי, במחשבות שלי.

מסקנה -
או שאתה משתמש בבושם עמיד טילים
או שאני מכורה אליך יותר ממה שאני מוכנה להודות.

בינתיים, אני בוחרת להאשים את הבושם,
יותר פשוט :)

תמיד הייתה לי חולשה אליו.
לא לבאטמן, עם המסכה והצדק והגבולות.
לג'וקר.
לצחוק שחותך את השקט,
לכאוס שמביט לך ישר בעיניים ואומר:
בואי, תעזי.

והוא אהב אותה,
אהבה מטורפת ,
לא בפרחים, לא במכתבים
אלא בפיצוצים, דם, צחוק פרוע.

הוא לא סתם דמות קומיקס. הוא לא "רשע".
הוא תאווה לכאב, רעב לשליטה בלי רסן,
פיתוי שאין בו דרך חזרה.
ובכל פעם שאני נמסה מתחת לידיים של דום-
אני שומעת בתוכי את הלחש הזה שלו
שמזכיר לי את הג'וקר-

בואי נשחק. בואי נראה עד כמה את באמת שייכת לי.

הוא לא צריך חבלים כדי לקשור אותי.
הוא לא צריך שוט כדי לצרוב לי את הגב.
הוא מספיק שיביט בי ויאמר בלחש, "תיפלי."
והנה – אני צוללת.

אני ילדה שיודעת לאן היא הולכת,
ועם מי היא רוצה להשתגע.
אני לא הארלי קווין.
אבל אני יודעת בדיוק מה גרם לה לקפוץ.
והאמת?
אני כבר כלכך בפנים .

אתה יושב על הספה ואני יושבת על הרצפה מתחתייך.
אתה מתבונן עמוק בעיניי ושנינו מנסים להבין מה קרה פה בימים האחרונים. אני משפילה את עיניי ולא אוזרת אומץ כדי להביט בך. קפואה.
 
עינייך לא מורידות את מבטך ממני, מבטך הרכושני.
ואני חשופה פיזית ונפשית לפנייך , כלכך ערומה.
יודעת שאתה חושב מה לעשות בי.
כמה זמן השקט הזה יימשך?
 
אני יודעת שעדיף שאקבור את הרצון שלי לדבר,
אבל יש לי אין ספור מילים להגיד .
 
"אתה מתכוון להסתכל עליי ככה עוד הרבה או שנתחיל לדבר על זה ?" אני אומרת בטיפשותי עם מבט למטה.
לא מעיזה להיישר אליו מבט.
הוא מופתע שאזרתי אומץ לדבר ומביט בי במבט המצמרר שלו,
"לא הספיק לך אחרי כל מה שעשית, קטנה? את עוד ממשיכה?"
אני משפילה עוד יותר את מבטי ורוצה רק להיעלם . 'תפסיקי, פשוט תפסיקי' אני חושבת לעצמי.
 
הוא זז בכיסא,
יודעת שהחלטתו התקבלה.
הוא תופס את שערי חזק ומקרב את ראשי אליו,
אנחנו כלכך קרובים שמריחה את הריח שלו,
כלכך קרובים שאני יכולה לנשק את שפתיו.
מתאפקת , אין אישור עדיין למגע אבל זה מטריף אותי כמה אני מכורה למגע והחום שלו.
 
"נתתי לך יותר מידי להתפזר, קטנה. 
אחנך אותך חזק והדוק יותר כדי שאקטע לגמרי את החוצפה שלך.
הגיע הזמן שתתרכזי כבר בכל הטוב שיש לנו, לעזאזל." הוא לוחש לי.
 
אין ספק שהנפילה הזו שלי היא מהכואבות שעברתי בקשר שלנו ,
אבל יחד עם זאת גם מהמחשלות ביותר .
שנינו יודעים שהשילוב בנינו הוא אלוהי,
ובכל זאת, המוח הצליח להבין את מה שהלב שלי לא היה מוכן לקבל.
 
אני שלו.

אני עומדת בפישוק קל, כמו שלימד אותי.
רגליים נטועות, חזה פתוח, עיניים למטה.
החדר שקט,
רק הנשימות שלי מפרות את הסדר.

הוא לא ממהר.
הוא אף פעם לא ממהר.
הוא נוגע בי כמו בכתב סתרים –
קורא שורה, עוצר, מביט בי.

אני מתכווצת פנימה, לא מהפחד, מהעירום.
לא עירום של גוף –
עירום של נשמה שאין לה איפה להתחבא.
הצלילים הראשונים מגיעים בלי אזהרה – חגורה.

הקול שלה חותך את האוויר,
שורט את האוזן, מלטף את הגב.
אני סופרת בראש.
לא בשביל העונש, בשביל ההישרדות.

שש.
שבע.
שמונה.
והוא עוצר.
לא כי זה הספיק —
אלא כי הוא רצה לבדוק מה יקרה לי בתוך ההפסקה.

אני מחכה. מתוחה. דרוכה.
לא יודעת אם אני רוצה שימשיך או שיברח.
אבל כשכף היד שלו מחליקה פתאום על הצוואר,
אני נשברת לחיוך.

אני שלו.
גם בדממה.
במיוחד בדממה.

🩷

העיניים שלו לא הפסיקו לשרוף אותי.
לא נותן לי מקום לברוח.
הכל כל כך חד – המגע, המילים, הנשימה שלו.
אני מרגישה אותו כל הזמן,
גם כשאני לא רוצה, גם כשאני לא יכולה.
והוא לוקח. תמיד לוקח.
עד שאין לי שום דבר שלי יותר. רק אותו.

עמדתי מולו, רגליי קצת רועדות.
הוא התקרב לאט. מרחב קטן בינינו, שקט עמוק ומטעין.
העיניים שלו חודרות דרכי.
"מה עוצר אותך?" הוא שאל בקול שקט, כמעט לוחש.
שתקתי.
נשימתי כבדה, הגרון יבש.
"אני מפחדת," עניתי בקול חנוק.
"ממה את מפחדת?"
הוא לא זז, לא לוחץ – רק מחכה לי.
"לתת הכל. ליפול."
הודאה שיצאה כמעט בלי קול, כאילו לחצתי אותה מתוכי.
הוא הנהן, לא מופתע, לא נבהל.

"רוצה לדעת סוד קטן?" הוא אמר, קולו עמוק ומכוון אליי. "ליפול זה חלק מהדרך. אני כאן.
לא כדי לשבור אותך. כדי להחזיק אותך גם כשאת לא מצליחה להחזיק את עצמך."
הוא הרים יד – עצר מולי. ואני הנחתי את ראשי בכף ידו.
הוא אחז בי, יציב.
"לתת לי אותך באמת," הוא לחש, קרוב כל כך,
"זה להאמין שגם כשאת הכי חלשה,
את עדיין הכי שייכת לי."
היד שלו החליקה אל צווארי, אצבעותיו מציירות שבילים עדינים לאורך העור החשוף.
"להיכנע זה לא להפסיד," הוא המשיך,
"זה לדעת איפה המקום הכי בטוח שלך."
הרגשתי איך הגוף שלי נמס, מבקש להיבלע אליו.
פחד, הקלה, רעב... כולם התערבבו לי בוורידים.
הוא לחש באוזני:
"תגידי לי, קטנה שלי. למי את שייכת?"
לקח לי רגע, אבל אז לחצתי את גופי אליו ולחשתי חזרה, בקול כמעט שברירי:
"שלך."

החיוך שלו העמיק, אבל עיניו החשיכו.
"אז תזכרי,"
קולו הפך נמוך יותר, כמעט נהמה,
"ממני אין מוצא."
במכה עדינה אך תקיפה,
הוא הפיל אותי על הברכיים מולו.
האוויר סביבי נעשה סמיך,
מלא בציפייה, יראה, והשתוקקות.
ידו אחזה בשיערי,
מושכת אותי קלות לאחור
כך שאוכל להסתכל רק עליו.
ולא הייתה בי טיפת התנגדות.
רק רצון להיבלע עמוק יותר
באפלה הזו שהוא פתח עבורי.

🩷🩷

יש רגעים שבהם התשוקה אליך
מציתה בי אש שקטה
כזו שלא צורחת
אלא נוזלת בעדינות מתחת לעור,
מטפטפת לי לתוך המחשבות,
מרעידה לי את הברכיים בשקט.

אני לא רק רוצה אותך.
אני רוצה להיעלם לתוכך.
להיות בתוך המבט שלך,
בתוך הקול שלך,
בתוך הפקודות שאתה לוחש לי בלי קול.

הגוף שלי לומד אותך, זוכר אותך,
מתכוונן אליך כמו מצפן אל צפון.
כל תנועה שלך היא כמו גחל על העור שלי –
לא כואבת, אבל צורבת. משאירה חותם.

אני מתהלכת עם החותם שלך,
גם כשאתה לא נוגע.
זו לא רק תשוקה של גוף.
זו תשוקה של שייכות.

להרגיש אותך מחזיק אותי – לא בידיים,
אלא בכוונה.
לשמוע אותך אומר לי "טובה שלי",
ולדעת – זו לא מילה. זו אמירה. זו אמת.
זו פקודה שמרגיעה לי את הנשמה.
ואני רוצה עוד.

עוד ממך.
עוד ממה שאתה עושה לי כשאתה רק מביט.

הלב שלי פועם חזק,
ואני יודעת שהכעס שלו מתפשט בי
בלי שהוא צריך להיות כאן כדי להפעיל אותו.

הוא שלח לי הודעה:
'למה לא עשית את מה שדרשתי?’
המילים שלו חודרות ישר לתוך הראש שלי
אני בוהה במסך הטלפון,
חושבת שוב ושוב על כל צעד שעשיתי –
האם פספסתי פרט קטן?
האם לא קראתי נכון את ההוראות שלו?

בכל נשימה אני חשה את הכעס שלו גועש בתוכי:
דרישה לתשובה, ציפייה לתיקון.
הידיים שלי נכנסות לפעולה –
אני פותחת שוב ושולחת לו הסבר מפורט,
שורה אחר שורה, מתארת כל מה שעשיתי,
מה חשבתי ובאיזה שלב תכננתי לחזור על הבקשה שלו.

הלב שלי דופק בקצב אחיד יותר כשאני שולחת.
עכשיו אני במצב המתנה
זמן התגובה הוא הזמן שבו אני בוחנת עצמי מחדש:
האם הצלחתי להסביר את עצמי מספיק ברור?

השקט שלו בוער.
זו תחושה מוזרה, של שליטה ושל מסגרת ברורה,
גם כשהכל נראה כמו אי ודאות.

ולפתע, שורת התווים זוהרת על המסך:
‘יפה, אני מעריך את ההשקעה שלך גורה שלי’ .
המילים שלו חודרות אליי כמו גלים עדינים,
מנערות את כל המתח שנצבר.
הגוף שלי נרפה
הלב שלי מרגיש קל יותר –
לא בגלל שהכעס נעלם,
אלא כי קיבלתי אישור להיות אני בתוך כל המתח הזה.

אני מפתחת חיוך שקט,
יודעת שביחד אנחנו יוצרים את המציאות המיוחדת שלנו.

🩷

אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה.
מתי נשבר בתוכי משהו,
זה לא היה רגע אחד.
לא נפילה דרמטית או שבר קולני.
זו הייתה זחילה שקטה, כמעט עדינה,
של משהו בי שמניח נשק.

אני כורעת כשאתה מביט בי ככה.
לא כי ביקשת,
לא כי פקדת,
כי יש משהו במבט שלך שמפשיט ממני את כל ההגנות.
ואז, כשאני שם—
עירומה ממילים, ממחשבות, מעצמי—
אתה נוגע בכאב שחשבתי שאף אחד לא ייגע בו.

הכאב שאתה מושך ממני,
כמו משורר שכותב על גופי את השיר שלו,
לא צורב כמו פעם.

הוא מזכיר לי שיש בתוכי עומק שלא העזתי לגלות.
שהכניעה שלי היא לא חולשה, אלא שירה.
אני שייכת כשאני שותקת מתחת ליד שלך.
כשאני לא מתווכחת עם הדמעות.
כשהלב שלי כואב ומודה לך.
ממש באותה נשימה.