אני מנסה לעבוד.
פותחת את הלפטופ,
פותחת מסמך, מנסה לכתוב משהו הגיוני.
אבל אז אני מזיזה את השיער הצידה –
ובום.
אתה.
הריח שלך,
שנדבק אליי איפשהו
בין הנשיכות לחיבוק ההוא של אחרי.
עוד שם.
אתה לא מיהרת, לא חיפשת להגיע לסוף.
הצלפה אחת -
הפסקה.
היית לוקח את הזמן
מסתכל על הגוף שלי
נוגע בו כמו בתצוגה
כל צעד בזהירות .
כמו מי שמבין את משמעות העונש-
דרך לעצב אותי מחדש כרצונך.
ואני שונאת את זה.
ואני אוהבת את זה.
ואני לא יודעת מה זה אומר.
אז אני קמה
מסתכלת במראה על כל הסימנים שלך.
סימני הידיים שלך שחקרו אותי עד אין סוף
שגרמו לרטיבות שנזלה והרטיבה הכל.
אתה לא אחד שעובר בחיים שלי כדי להיעלם,
אתה אחד שיתפוס מקום
אתה חלק ששולט בחיים שלי
בגוף שלי, במחשבות שלי.
מסקנה -
או שאתה משתמש בבושם עמיד טילים
או שאני מכורה אליך יותר ממה שאני מוכנה להודות.
בינתיים, אני בוחרת להאשים את הבושם,
יותר פשוט :)