אני זוכרת את השנייה שהוא נכנס.
הגוף שלי זיהה אותו לפניי.
הצעדים, הקצב, האנרגיה שהוא מביא איתו – כמו חץ שננעץ ישר לתוך בית החזה שלי.
אני על הברכיים, בדיוק כמו שביקש.
בלי לשאול, בלי להתבלבל.
אני כבר לא אני – אני שקטה, ריקה, פתוחה.
אני רק הגוף שמרגיש. העור שמקשיב.
הוא מקיף אותי.
הניחוח שלו קודם למגע. הצל שלו קודם לאור.
ואז – אצבע אחת על העורף שלי.
זה הסימן. אני יודעת. אני לא נושמת. אני נמסה.
“לזחול,” הוא אומר בקול הכי שקט, הכי חד.
אני מתחילה לזוז.
אין מטרה. אין יעד. יש רק תנועה.
אני שייכת לרגע הזה.
כל תנועה שלי מרגישה נצפית. מדויקת. נבדקת.
אני יודעת שהוא רואה אותי באמת.
כשהוא תופס לי בשיער ומרים לי את הראש
אני יודעת: זה יום של שבירה.
לא ליטופים. לא נחמות. לא עדינות.
אני רק מהנהנת. הוא כבר יודע.
אני כבר חצי שם – הנשימה שלי בקצב אחר.
הגוף מדבר בשפה שאין לה מילים.
“אין לך לאן לברוח,” הוא לוחש לי,
ואני תמיד אחת כזו שרק בורחת, מחפשת מפלט.
וזה לא איום.
זו הבטחה.
הוא לוחץ לי על הגרון,
היד השנייה נוגעת, מתווה שבילים של ריכוז.
אני נכנעת.
נמסה.
נפתחת.
ולמרות שכואב, אני רוצה עוד.
למרות שבוער, אני זזה אליו.
כי הוא רואה את כל המקומות שאני מנסה להסתיר, והוא לא פוחד מהם.
הוא מוציא את הכלים – כל אחד מהם יודע את שמי.
הפיטמות שלי צורחות, הגוף שלי בוער, הכאב ננעץ, מתפשט, מתערבב בעונג.
הוא מדבר לתוך העצמות שלי:
“תסדירי נשימה קטנה, תנשמי , לאט, ככה.”
והמילים האלה, הן כמו מסמר שמחבר אותי למקום.
כל מכה, כל טיפה של שעווה, כל צליל – זה טקס.
אני במרחב אחר.
אני שלו. אני רק תחושה.
אני מתפרקת החוצה, בשקט.
והוא רואה אותי.
כשהזרועות שלו מחזיקות אותי כאילו אני כלום – וכאילו אני הכל.
אז אני שמה את הראש על החזה שלו.
עוטפת רגליים מסביבו. מקבלת אותו.
קטנה
בטוחה
גורה טובה שלך