○ Sweet Pain ○

ברגע שהוא נכנס, העולם השתתק.
הרחוב נשאר בחוץ.
הבלגן של השבוע, של הילדים,
של הרעש — נמחק.

הוא נכנס.
לא שאל אם אני מוכנה, לא היה צורך.
הגוף שלי כבר ידע.
כמה מילים הוחלפו, סתמיות כמעט.
המשמעות לא הייתה במה שנאמר,
אלא בזה שהוא כבר כאן.

העיניים שלו הסתכלו עליי כמו על רכוש.
כמו על משהו שצריך לבדוק. לתקן. לדרוש.
הוא סימן לי לרדת על ארבע.
הלכתי.
נשמעת.
כל טעות מהשבוע קיבלה הצלפה.
צליל מדויק, עוקץ,
משאיר אחריו אדום צורב – ותזכורת.
אני שלו.

ואז, הידיים שלו.
הידיים הבודקות, הפותחות, המחטטות.
לא מבקשות רשות. לא צריכות.
כל חור בגוף נבדק, כמו שבודקים ציוד יקר, רגיש.
מטפטף שעווה על העור שלי, וכל טיפה צורבת אמת.
כל טיפה אומרת לי מה אני:
כלי. שייכת. נושמת תחת שליטה.