רגע אחד שבו את אומרת את מה שלא היה אמור להיאמר.
לא כי שכחת מי את מולו —
אלא בדיוק כי זכרת.
כי את יודעת שהוא רואה דרכך.
יודעת שהוא יחזיק.
יודעת שגם כשאת נדחפת אל הגבול, את לא באמת עוזבת אותו – את בודקת את עצמך בתוכו.
“אני רואה אותך,” הוא אומר בשקט,
ואת יודעת שהוא מתכוון –
רואה את ההתרסה, רואה את החשק שמאחוריה,
ורואה גם את החרטה שאת מנסה להחביא בתוך חצי חיוך מתריס.
“אז תגידי לי, קטנה – מה חשבת שיקרה?”
והאמת? לא חשבת!
רק בערת.
ולפעמים האש שלך שורפת גם את הכללים שלו.
אבל את לא שוכחת מי את.
את שלו. גם כשאת מתפרעת.
גם כשהמבט שלך מתריס -
הלב שלך כורע ברך.
הכניעה שלך לא נעלמה – היא פשוט עטופה בקוצים.
והוא בפשטות ובקור רוח שולח אותך לחזור למקום שלך.
במבט. בנשימה. במילה אחת שחותכת דרך כל הרעש שלך ומחזירה אותך למהות:
" תתיישרי ”
ופתאום את נושמת.
...והוא?
הוא לא צועק.
הוא לא מגיב בחוסר סבלנות.
הוא פשוט קם.
הולך לעברך בצעדים מדודים.
ולפני שאת מספיקה לשאול את עצמך
"מה הוא יעשה עכשיו?"
הוא עוצר מולך ואומר בקול שקט, כמו תמיד:
“את לא שכחת, קטנה. את רק בדקת אם מותר.
ועכשיו את לומדת – שלא.”
את בולעת רוק.
לא מהפחד.
מההבנה שהוא צדק.
והוא לא צריך להגיד יותר מזה.
כי את לא שוכחת מי את מולו.
אבל לפעמים....
את צריכה להרגיש את זה על העור-
כדי לזכור את זה גם בעצמות.