היא כרעה לפניו.
עיניה נעוצות בקרקע.
נשימות שטוחות, מתוחות.
הוא עמד מולה, דומם. לא ממהר.
בשתיים מאצבעותיו הרים את סנטרה אליו.
ריכוז, קטנה . אמר בקול שקט ויציב.
תגידי את זה.
אני שלך
לא.
קולו נהיה נמוך עוד יותר, מתקרב ללחישה.
תגידי את זה, כמו שאת מתכוונת לזה.
היא שאפה אוויר, עמוק.
אני שלך. כל כולי. תכוון אותי.
חיוך דק עלה על שפתיו.
טובה שלי.
קומי. פקד.
היא התרוממה באיטיות,
(שואפת להטריף אותו קצת. וזה עובד)
חשה את מבטו נוגע בכל מילימטר בגופה.
הוא סובב אותה.
הצמיד את גבה לחזה שלו.
יד אחת נחה על בטנה,
השנייה גולשת באיטיות במורד זרועה.
היא רעדה. לא מקור — מציפייה.
הגוף שלך לא מסתיר ממני כלום. את מרגישה את זה?
כן. בקושי נשמעה.
כל נשימה. כל רטט קטן. את שקופה לי. מתמסרת לי. וזה כל כך יפה.
הוא לקח את ידה והניח אותה על הקיר.
ידיים כאן. לא לזוז עד שאני אומר.
היא צייתה.
ולרגע — השקט ביניהם היה הצליל הכי חזק בחדר.
הוא נסוג לאחור, עיניו סורקות אותה.
את נראית מושלמת ככה. רגישה. פתוחה.
היא נשכה את שפתה. הגוף שלה בער.
תגידי לי קטני, קולו התקשה פתאום,
מה את הכי רוצה עכשיו?
היא היססה. ואז לחשה:
שתכוון אותי. שתראה לי מי אני בשבילך.
הוא התקרב אליה.
טובה שלי, לחש, את עומדת לגלות.
🩷
🩷
🩷