אני לא שייכת לאף אחד.
לא שאלתי.
אז למה אתה מסתכל עליי ככה?
כי את עדיין לא יודעת מה את.
אני שדה מוקשים.
תתרחק..
אני רץ יחף.
אני צורחת בשקט.
אתה לא שומע?
אני שומע כל רעד בעצמות שלך.
אני לא מבינה אותך.
את לא צריכה להבין.
את צריכה להרגיש.
ומה אם אני מפחדת?
אז תפחדי תחתיי.
ומה יקרה לי?
את תהיי חופשייה.
בתוך הכלוב שלי.
אתה לא שומע אותי בכלל.
אני שומע רק מה שחשוב.
והשאר? רעש רקע.
אתה… לא תעזוב אותי?
לא.
גם כשהפחד שלך צורח,
גם כשהלב שלך רוצה לברוח —
אני נשאר.
אני מרגישה כאילו אני נמסה…
זה טוב.
תני לי לראות כל חלק, כל פחד,
כל חוסר ביטחון, כן, אני רוצה לראות גם מה שלא קיים.
כל מה שלא רצית להראות.
ואתה… לא תשתמש בזה נגדי?
אני לא משתמש.
אני מחכה, מחכה שתביני לבד.
אני מפחדת…
תפחדי.
תני לפחד להיות.
אבל אל תברחי.
אני כאן.
אני שלך…
גם כשהפחד חונק אותי.
כן.
את שלי.
כל פחד, כל רעד — שלי.
🩷
🩷
🩷