זה היה ערב שלישי רגיל, והשקט ירד על הבית אחרי ארוחת הערב. הכיור במטבח עמד מלא כלים, עדות לארוחה שהייתה תוססת לא פחות מאיתנו. אבל משהו בערב הזה היה שונה.
"הם לא יישטפו את עצמם, אתה יודע," היא אמרה, נשענת על השיש, עיניה מתגרות במבט שובב. המילים שלה היו קלות, אבל הטון – משהו בו חשף הזמנה חבויה.
"פעמיים כי טוב," עניתי, מתקרב, "אבל הכלים... מי סופר?"
היא צחקה קלות, והצליל היה כמו מים זורמים, רך ומלטף. "רק מי שיודע ליהנות מהחיים," לחשה, ידיה משחקות בצינור המים כאילו היה כלי נגינה עדין. המים החלו לזרום, טיפות ניתזו על כפות ידינו.
"אני סופרת," היא המשיכה ברוך, עיניה ננעצות בשלי, "פעם אחת אותך, פעם שנייה אותי. הכלים? תן להם לחכות."
הרגע הזה היה כולו שלנו – השגרה התפוררה כמו קצף סבון, והמים הקרים ששטפו את הכלים חיממו אותנו בדרך משלהם. ידינו נגעו קלות זו בזו, לא במקרה ולא בטעות, והעולם כולו הצטמצם לכיור אחד ולמים שזרמו בו.
"ועכשיו?" שאלתי בלחישה.
"עכשיו," היא אמרה, מושיטה לי את הספוג, "נעשה את זה יחד – כמו כל דבר אחר."
והייתה בזה אמת פשוטה. לפעמים, דווקא בין הכלים, בזמן הכי לא צפוי, מתגלה הטוב האמיתי – זה שבא מהידיים שנוגעות, מהמבט שלא מרפה, ומהתחושה שהכלים... יכולים לחכות עוד קצת.