מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

הרבה זמן לא הייתי כאן.
לא כי נעלמתי. כי נשאבתי.
החיים בחוץ הם מכונה דורשנית. עבודה, מחויבויות, רעש לבן בלתי פוסק של "צריך" ו"חייב". הראש שלי היה עמוס בטבלאות אקסל ובשיחות זום, והמקלדת שמשה רק למיילים יבשים.
אבל הגוף? הגוף לא שוכח.
בכל הזמן הזה, מתחת לפני השטח, הצטבר בי לחץ. לא סתם מתח. רעב.
כמו חיה רדומה שהתעוררה פתאום, רעבה, דורשנית, ומבקשת בשר.

אז היום, בחמישי הזה, אני פורק.
אני לא כותב לכן שיר. אני כותב לכן את מה שאני מדמיין כבר שבועיים כשאני בוהה במסך במשרד.

אני מדמיין אותך.
לא את ה"את" המסודרת של הבוקר. אני מדמיין אותך ברגע הזה שבו הדלת נסגרת והעולם נשאר בחוץ.
אני רואה אותך עומדת מולי, והמבט שלי הוא כל מה שצריך כדי שהברכיים שלך ייחלשו.
אני לא מדבר. אין לי כוח למילים. אני רק ניגש.
היד שלי, גסה, חסרת סבלנות, תופסת בבגד שלך ומושכת. אני שומע את הבד נקרע או סתם נכנע לכוח שלי. העור שלך נחשף, חם, מריח כמו ציפייה.

אני דוחף אותך לקיר. המכה של הגב שלך בטיח הקר מוציאה ממך אנחה.
אני רוצה לראות אותך פתוחה.
אני יורד על הברכיים, מפסק את הרגליים שלך בכוח עד שהשרירים שלך כואבים מהמתיחה. ואז אני רואה את זה.
את הרטיבות.
היא שם, מבריקה, נוטפת, הוכחה ניצחת לכך שגם את חיכית. השפתיים שלך נפוחות, אדומות, מזמינות. אני לא שואל. אני מצמיד את הפה שלי ושואב.
הלשון שלי חודרת פנימה, מחפשת, חופרת. אני שומע אותך נאנקת, הידיים שלך תופסות בראש שלי, מושכות בשיער, מנסות לקרב אותי עוד יותר.

...אני מרים אותך. הרגליים שלך נכרכות סביב המותניים שלי אינסטינקטיבית, מחפשות אחיזה.
אני לא מכין אותך. אני לא מחכה שתסתגלי. אני נכנס בבת אחת.
החדירה היא חדה, עמוקה, מלאה. אני מרגיש את החום הלוהט והצפוף שלך עוטף אותי, ואת הכיווץ הראשוני של הגוף שלך שמנסה להבין מה קורה לו.
את זורקת את הראש אחורה, הפה פתוח בצעקה שקטה שנבלעת בצוואר שלי.

ואז מתחיל הקצב.
זה לא ריקוד עדין. זו התנגשות.
אני מטיח אותך שוב ושוב אל הקיר, והצליל הרטוב, ה"פלאק" של בשר מכה בבשר, ממלא את החדר. אני מרגיש את הדפנות הפנימיות שלך מתהדקות סביבי, סוחטות אותי, מנסות לחלוב ממני את כל התסכול של השבועיים האחרונים.
הזיעה שלנו מתערבבת. הריח שלך משכר אותי, ריח של תשוקה גולמית ונוזלי גוף.
אני רוצה להגיע הכי עמוק שאפשר. לגעת בנקודה ההיא שגורמת לעיניים שלך להתהפך.

"תסתכלי עליי," אני דורש, הקול שלי צרוד.
את פוקחת עיניים מזוגגות. אני רואה בהן את הכניעה המוחלטת. את הידיעה שברגע הזה, את כלי קיבול לתשוקה שלי.
אני מגביר את המהירות. כל דחיפה היא הצהרת כוונות.
ואז זה בא.
הגוף שלך מתחיל לרעוד סביבי. גלי חום מתפשטים ממך אליי. את גומרת, מתכווצת, צורחת בשקט.
ואני משחרר.
בפנים. עמוק. זרם חם, סמיך, אינסופי שממלא אותך עד גדותייך. אני נשאר שם, צמוד אלייך, מרגיש איך אנחנו מתנשמים יחד, דביקים ומחוברים, עד שהדופק נרגע.

חזרתי.

הערב יורד, ואת בחדר שלך. השקט מסביב הוא רק אשליה, כי בתוך כף היד שלך, העולם בוער.
הטלפון מהבהב. הודעה אחת ממני, והדופק שלך כבר לא שייך לך.
אנחנו לא צריכים להיות באותו חדר כדי שאני אגע בך. המילים שלי הן הידיים, והמסך הוא העור.

אני מבקש ממך לפתוח רגליים, ואני יודע שאת עושה את זה עוד לפני שסיימת לקרוא את המשפט. לא מתוך ציות עיוור, אלא מתוך רעב. הגוף שלך מגיב לפקודה כמו למכת חשמל.
אני רואה אותך בדמיון שלי: שוכבת על הגב, מוארת רק באור הכחלחל של הטלפון, והרטיבות שלך כבר שם. היא מספרת את הסיפור שאנחנו כותבים יחד. השפתיים שלך למטה נפוחות, אדומות, מבריקות מנוזל שקוף וסמיך שהגוף שלך ייצר רק למעני.

כשאני כותב לך "תגעי", את לא מהססת.
את שולחת יד. האצבעות שלך, רועדות קצת, מוצאות את הדרך פנימה. הצליל הרטוב והאינטימי הזה, של בשר מחליק על בשר רטוב, ממלא את החדר השקט. את מרגישה את החלקלקות, את החום, את הדרך שבה הגוף שלך עוטף את האצבעות בניסיון נואש להרגיש מלאות.

אני מקליד לך את הקצב. מהר יותר. עמוק יותר.
את קוראת וגונחת. היד השנייה שלך מוצאת את הדגדגן, והמעגלים שאת עושה שם מסונכרנים עם המילים שאני שולח. כל אות היא ליטוף, כל משפט הוא הידוק של האחיזה בגרון.
את על הקצה. את מתפתלת, הסדינים מתחתייך כבר מקומטים ולחים מזיעה.

וברגע שאני שולח את המילה האחרונה, "עכשיו", את מתפרקת.
גל של עונג שוטף אותך, מכווץ את הבטן, גורם לירכיים שלך לרעוד ללא שליטה. הנוזלים החמים שלך משתחררים בבת אחת, שוטפים את האצבעות, מסמנים את הטריטוריה.

את שוכבת שם, מתנשפת, לבד בחושך.
אבל הכתם הרטוב והמתקרר הזה שבינינו? הוא ההוכחה הניצחת לכך שאני הייתי שם איתך, כל הזמן הזה.

שישי בערב. העולם נרגע, אבל אני?
אני מסתובב בבית כמו חיה בכלוב.
זה לא "ניצוץ". זה הרבה יותר פיזי מזה.
זה הכובד הזה בביצים שלא עוזב אותי מהבוקר. התחושה שהזין שלי כל כך רגיש, שכל חיכוך בבד של הג'ינס שולח זרמים חשמליים ישר למוח.

אנשים חושבים שחרמנות זה משהו שבא והולך.
אצלי? זה המצב הטבעי.
זה לקום בבוקר עם זקפה שמכאיבה, שדורשת מגע, שרוצה לפרוק את עצמה לתוך גוף חם ורטוב.
זה לשבת בצהריים מול מחשב, ופתאום לדמיין איך זה מרגיש כשאני דוחף אצבעות לתוך כוס רטוב, ולשמוע את הנשימה שלי נעצרת.
וזה עכשיו. הערב.
הגוף שלי דרוך. הוא לא מחפש מנוחה. הוא מחפש בשר.

אני חושב על המגע הזה, על החלקלקות של חדירה עמוקה, כשהכל משומן ומלא במיץ שלך ובנוזלים שלי. על הריח הזה, החריף והמלוכלך של סקס, שנשאר על האצבעות ועל הפנים שעות אחר כך. על התחושה של שרירים שמתכווצים סביבי וסוחטים אותי.
הצורך הזה, להתרוקן לתוכך, הוא לא "מחשבה". הוא דחף. הוא כאב מתוק ומייסר שלא נותן לי שקט.

ואת?
כשאת יושבת שם עכשיו, "ילדה טובה" של שישי בערב...
האם התחתונים שלך יבשים?
או שיש שם, בין הרגליים, את הרטיבות הבוגדנית הזאת, החמה והדביקה, שמזכירה לך שגם את, בדיוק כמוני, חיה במצב תמידי של רעב?

שבת שלום לרעבים.

יש את הימים האלו שהקפה זורם בורידים, העיניים פקוחות, המקלדת מתקתקת, אבל הגוף? הגוף מרגיש כמו מכונה ששכחו לכבות.
אנחנו "ערים" טכנית. כימית.
אבל אין שום דבר שמאיץ את הדופק באמת. אין את הרעד הזה, את הציפייה, את החשמל שגורם לאוויר להרגיש דליל יותר.

זה הפרדוקס של אמצע השבוע.
אנחנו מלאים באנרגיה מלאכותית, אבל ריקים מתשוקה.
מסתובבים בעולם כמו בובות על בטריות, מחכים ליד שתבוא ותנער אותנו, שתזכיר לנו שאנחנו לא רק "מתפקדים".
שאנחנו גם מרגישים.

אז אל תשתי עוד כוס. זה לא יעזור.
את לא צריכה קפאין.
את צריכה משהו (או מישהו) שיחלחל לך למחזור הדם ויגרום לך להחסיר פעימה, לא סתם להאיץ אותן.

בוקר של חיפוש אחר הניצוץ.

יום שלישי בבוקר. "פעמיים כי טוב" הוא ביטוי חיוור לעומת המציאות של חיי.
שואלים אותי על הסטטוס שלי, מנסים לקטלג אותי למשבצות צרות של "פנוי" או "תפוס".
אבל איך אפשר להסביר לאנשים שחיים בשחור לבן, שהלב (והגוף) שלי רואים בצבעים?
אני א-מונוגמי. וזה לא עניין של חוסר החלטה. זה עניין של קיבולת.

הזיכרון שעולה בי הבוקר הוא לא תמונה, הוא תדר.
אני זוכר את החדר ההוא. האוויר היה דחוס, כמעט מוצק, רווי באדים של שלושה גופים שבערו בטמפרטורות שונות והתאחדו לכדי להבה אחת.

אני שוכב במרכז הסערה.
אחת מכן מעליי. אני לא רק רואה אותה, אני מרגיש את המשקל של הנשמה שלה נשען עליי. השיער שלה נופל על הפנים שלי כמו וילון של משי כהה, יוצר בינינו עולם סגור.
היא יורדת עליי, עוטפת אותי בחום הלח, ההדוק והתובעני של הכוס שלה. אני מרגיש כל נימי דם, כל כיווץ של השרירים הפנימיים שלה שמנסים לבלוע אותי, לקחת ממני הכל. המבט שלה נעול בשלי, אישונים מורחבים, מחפשים אישור, מחפשים עוגן בתוך השיכרון.

אבל אני לא רק שלה.
היד שלי נשלחת הצידה, מוצאת אותך.
את צמודה לצלעות שלי, הנשימה שלך חמה על הצוואר שלי. אני מחדיר אצבעות לתוך הרטיבות שלך, שנוטפת כבר על הסדינים ומתערבבת עם הזיעה שלנו. את משמיעה קול גרוני, עמוק, שמרעיד את כולנו.
זה הרגע המופלא הזה של הסינכרון... כשאני דוחף את האגן שלי מעלה, לתוך זו שרוכבת עליי, האצבעות שלי מעמיקות בתוכך.
אני הופך למוליך חשמלי. העונג עובר מאחת לשנייה דרכי.

הידיים שלכן נפגשות על החזה שלי. אצבעות משתלבות.
פתאום זה לא "אני ושתיכן". זה יצור אחד נושם, גוף אחד רב-איברים שמתפתל וגונח בהרמוניה מושלמת.
הריח שלכן, תערובת משכרת של בשמים שונים ומיצי גוף זהים, ממלא אותי עד אפס מקום.

אז כששואלים אותי על הסטטוס...
אני מחייך.
כי אני יודע שאהבה ותשוקה הן לא עוגה שצריך לחלק לפרוסות דקות כדי שיישארו לכולם.
הן אש.
וככל שמוסיפים לה עוד עצים, כך היא בוערת חזק יותר, גבוה יותר, עמוק יותר. 

את שוכבת על הגב. פרושה.

אני לא עומד מולך. אני עולה על המיטה.

המזרן שוקע תחת המשקל שלי כשאני זוחל לאט לכיוון שלך, ממקם את עצמי בדיוק בין הרגליים הפשוקות שלך.

הפנים שלי בגובה שלך. האגן שלך בגובה החזה שלי.

אני מניח את הידיים מתחת לישבן שלך, מרים אותו מעט, מגיש אותו אליי.

זה המראה הכי יפה בעולם.

הרגליים שלך נחות על הכתפיים שלי, ואני קובר את הפנים בתוך החום הרטוב שלך.

בלי הקדמות.

אני מצמיד את הפה שלי ושואב אוויר, יוצר ואקום מיידי סביב הדגדגן שלך.

הלשון שלי לא סתם מלקקת... היא חודרת. היא מחפשת את הדרך פנימה, אל תוך הכפל הרטוב, בתנועות רחבות ונחושות.

אני שומע את הנשימה שלך נעתקת. את התזוזה של הגוף שלך שמנסה לברוח מהאינטנסיביות, אבל אני מחזיק אותך חזק. הירכיים שלך לוחצות על האוזניים שלי, ואני אוהב את זה. אני אוהב להיות כלוא בתוך הריח שלך.

הרוק שלי מתערבב במיץ שלך. הכל נהיה חלקלק, רטוב, גולש מהסנטר שלי ומכתים את הסדין שמתחתייך.

אני מרגיש את הרעידות מתחילות בבטן שלך ועוברות דרך המזרן אליי.

אני מכניס אצבעות, עמוק, תוך כדי שהלשון שלי ממשיכה להלום בנקודה הכי רגישה שלך.

את מקשיתה את הגב, הידיים שלך תופסות בסדינים ומכווצות אותם לאגרופים.

"תגמרי," אני נוהם לתוך העור שלך, והויברציה של הקול שלי עוברת ישר לדגדגן שלך.

ואת גומרת.

חזק. מטלטל. שטפון של נוזלים וחום שמציף לי את הפה והפנים, בזמן שאני ממשיך ללקק ולשתות אותך עד הרעידה האחרונה.

ישבתי לפני חצי שעה בפגישה בבית קפה עמוס.
בשולחן לידי ישבה מישהי. נראית רצינית, לבושה מוקפד, מקלידה במרץ בלפטופ.
ואז ראיתי את זה.
התנועה הזאת.
היא זזה בכיסא בחוסר נוחות, הצמידה את הירכיים אחת לשנייה חזק, עצרה נשימה לשנייה אחת ארוכה, ושחררה אוויר לאט. העיניים שלה איבדו פוקוס לרגע.

חייכתי לעצמי. לא הייתי צריך לשאול אותה מה קרה. אני מכיר את שפת הגוף הזאת.
זו שפה אוניברסלית של נשים שפתאום, באמצע יום עבודה אפור, הגוף שלהן מחליט להתעורר ולצרוח.

אני כותב את זה אלייך, כי אני יודע שאת מכירה את הרגע הזה.
אולי את קוראת את זה עכשיו ועושה בדיוק את אותה תנועה.

זה לא חייב להיות מגע אמיתי.
מספיקה המחשבה.
הדמיון הזה פתאום... של כובד.
תחושה פנטומית של משהו קשה, עבה, וחסר רחמים שנמצא בתוכך.
את מדמיינת את המתיחה הזאת. את הרגע שבו הדפנות הפנימיות שלך נאלצות להיפתח כדי לפנות מקום למשהו שגדול מהן.
את מרגישה את החיכוך המדומיין הזה, את הלחץ על דפנות האגן, את הצורך הנואש להתכווץ סביב משהו מוצק.

ואז מגיעה הראיה הפיזית.
הגוף שלך מגיב למחשבה הזאת בדרך היחידה שהוא מכיר.
החום שעולה בבטן התחתונה. הנפיחות הקלה שם למטה. והרטיבות הזאת... נוזל חם ושקוף שמשתחרר פתאום, מרטיב את הבד, גורם לך לזוז בכיסא ולנסות להצמיד רגליים כדי להרגיש משהו, כל דבר.

אז את יכולה להמשיך להקליד. את יכולה להנהן בנימוס לקולגות.
אבל אני יודע מה קורה לך מתחת לשולחן.
ואת יודעת שצדקתי.

השעה 12:30. קרן שמש בודדה חותכת את האבק בחדר, אבל האוויר כאן עומד. כבד.
לא צריך לפתוח חלון. הריח הזה הוא הזיכרון הכי טוב. ריח חריף, מרוכז, של זיעה שהתייבשה, של נשימות כבדות ושל נוזלי גוף שהתערבבו והחמיצו קצת במהלך הלילה. ריח של בשר.

אני יושב בקצה המיטה ומביט בך.
השמיכה נבעטה הצידה. הגוף שלך פרוש שם, רפוי לחלוטין, בתנוחת "כניעה אחרי קרב".
והסימנים... הם צועקים.
הירכיים הפנימיות שלך, אלו שפתחתי בכוח שוב ושוב, מנוקדות בסימני אצבעות אדומים. הוכחה לאחיזה שלא הרפתה.
אבל המבט שלי נמשך למרכז.
השפתיים שלך נפוחות. לא סתם נפוחות, הן בולטות החוצה, אדומות וכהות מרוב דם שהוזרם לשם במשך שעות. הן נראות כמו פרח שנפתח בכוח ונשאר פתוח.

אני עוצם עיניים והתחושה ביד חוזרת:
החלקלקות הבלתי נסבלת הזאת.
אני זוכר איך כל חדירה הייתה מלווה ברעש הרטוב הזה, של הכיפה שלי שדחקה החוצה את המיץ שלך כדי לפנות לעצמה מקום. היית כל כך רטובה שזה הרגיש כאילו אין חיכוך, רק יניקה. הוואקום של הרחם שלך ניסה לבלוע אותי בשלמותי.
אני זוכר את הטעם של העור שלך כשהוא מלוח מזיעה, ואת הטעם המתכתי של הרוק שלך כשהוא התערבב עם שלי בנשיקות עמוקות וגסות שנועדו להשתיק את הצעקות שלך.

ועכשיו?
עכשיו את זזה בשינה. הרגליים שלך נפרדות מעט.
וזה קורה.
הזרע שלי, ששמרת בתוכך כל הבוקר, מתחיל להיכנע לכוח המשיכה.
פס לבן, סמיך ומבריק זולג לאט מתוך הפתח האדום שלך. הוא מטפטף על הסדין, יוצר כתם כהה חדש ליד הכתמים הישנים.
זו החתימה שלי.
הגוף שלך מנסה להתנקות, אבל הריח שלי, והמהות שלי, כבר ספוגים עמוק מדי.

בוקר טוב.

הבוקר קיבלתן הודעה חגיגית מהמערכת: "מנוי זהב חינם ל23 שעות".
רוב האנשים רואים בזה מתנה נחמדה לשנה החדשה.
אני רואה בזה משהו אחר לגמרי.
אני רואה בזה מבחן אכזרי.

תחשבי על זה רגע.
עד הבוקר, היה לך את המגן המושלם. היה לך האליבי האולטימטיבי לשבת בחושך ולא לעשות כלום.
יכולת להגיד לעצמך: "הייתי מתחילה איתו שיחה, אבל אין לי מנוי".
"הייתי שולחת לו את התמונה המלוכלכת הזאת מהמקלחת, אבל המערכת חוסמת".
המגבלה הטכנית שמרה עלייך בטוחה. היא איפשרה לך לפנטז על מה היית עושה "אילו רק יכולת", בלי להסתכן באמת.

והנה, בוקר.
המערכת, באכזריותה, הסירה את הגדרות.
פתאום אין חומות. אין מנוולים. אין מחסומים.
פתאום, כל מה שמפריד בינינו הוא האומץ שלך.

וזה מפחיד, נכון?
כי ב23 השעות הקרובות, כל רגע שבו את לא שולחת הודעה, הוא רגע שבו את אומרת: "זה לא שלא יכולתי. זה שפחדתי".
כל רגע שבו את לא מעלה את התמונה ההיא, הוא הודאה שזה לא היה "המנוי" שעצר אותך, אלא את בעצמך.

אז הנה האתגר האמיתי של היום.
הדלת פתוחה לרווחה. התירוצים מתו.
נשאר רק הרצון העירום.

אני יושב כאן ומחכה לראות... 
מי תנצל את הפרצה כדי להתקרב,
ומי תגלה שהכלוב האמיתי מעולם לא היה וירטואלי, אלא בראש שלה.

השעון רץ. תפתיעי את עצמך.

בוקר טוב, 1.1.2026.
כולם סביבך חוגגים את ה"התחלה". את ה"דף החלק". את האינסוף אפשרויות שנפתחו הבוקר.
אבל אני יודע מה את באמת מרגישה כשאת מסתכלת על הלוח הריק הזה של השנה החדשה.

את לא מרגישה תקווה.
את מרגישה ורטיגו.

תחשבי על זה. 365 ימים חדשים.
זה אומר מיליוני החלטות שתצטרכי לקבל.
מה לאכול, מה ללבוש, למי לענות, במה לעבוד, את מי לאהוב, מתי ללכת לישון.
החופש המוחלט הזה, שכולם כל כך מהללים? עבור נשים כמוך, הוא לא מתנה. הוא משקולת. הוא רעש לבן ומחריש אוזניים של אחריות אינסופית.

זו הסיבה שאת רצה לעשות רשימות של "החלטות לשנה החדשה".
לא כי את רוצה להשתפר.
אלא כי את נואשת למסגרת. את מנסה לבנות לעצמך כלוב של חוקים ("דיאטה", "ספורט", "חסכון") רק כדי לא ללכת לאיבוד בתוך הריק הזה. את מנסה להיות הסוהרת של עצמך, כי את מפחדת פחד מוות להיות חופשייה.

אז הבוקר, אני רוצה להציע לך נחמה אמיתית.
עזבי את הרשימות. את גרועה בלהחליט בשביל עצמך, ושנינו יודעים את זה.

במקום לחפש "חופש", בואי לחפש כבידה.
במקום לנסות למלא את הדף הלבן הזה במילים יפות שאין להן כיסוי, תניחי את העט.
תני למישהו אחר לכתוב את הכותרת.

המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת לעצמך ב-2026 היא לא "גרסה טובה יותר של עצמך".
היא הרשות להפסיק לנהל את העולם.
היא היכולת לקום בבוקר ולדעת שיש מישהו שכבר החליט, וכל מה שנשאר לך לעשות... זה רק לנשום, ולהיות.

אז אל תביטי קדימה בפחד.
תביטי למעלה.
אני כבר מחזיק את הדף. ואני מבטיח לך: הסיפור שאני אכתוב בו יהיה הרבה יותר מעניין מהדיאטה שתכננת.

שתהיה שנה של שקט בראש (ורעש במקומות הנכונים).