מסע זיכרונות

לפעמים

אני לוחש

ללילה

את כל מה

שלא העזתי

לומר ביום.

החושך

שומע הכל

ומחזיר לי

שקט.

– מילים נסתרות

כל היום הסתובבתי בתחושה שיש משהו באוויר. ערב חג תמיד מצליח לשלב בין השגרתי למיוחד, אבל הפעם זה הרגיש אחר. אולי זו הייתה הנוכחות שלה... כל פעם שהעיניים שלנו נפגשו, זה היה כאילו יש משהו לא מדובר בינינו, רמזים קטנים שעוברים מתחת לפני השטח.

בזמן הארוחה, ניסיתי לשמור על השיחה זורמת, לצחוק עם כולם, אבל הראש שלי היה במקום אחר. חשבתי על המבט הקצר שהיא שלחה לעברי, על הרגע ההוא שהידיים שלנו נפגשו כשהעברתי לה את הקערה. לא משהו שאחרים היו שמים לב אליו, אבל אני? אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.

כשסיימנו לאכול והתחלנו לסדר, הרגשתי את המתח הזה באוויר מתהדק. לא מתח מלחיץ, אלא סוג של ציפייה. כאילו כל רגע יכול להוביל למשהו אחר, משהו ששנינו ידענו שמחכה לנו, אבל אף אחד לא אמר מילה.

ואז, כשהבית התחיל להתרוקן, מצאתי את עצמי איתה במטבח הקטן. היינו קרובים, יותר מדי קרובים בשביל שזה יהיה מקרי. ידעתי שהרגע הזה מגיע. לא הייתי בטוח איך זה יקרה, אבל משהו בי הרגיש שזה בלתי נמנע. היא התקרבה אלי, ואני, בלי לחשוב יותר מדי, נשענתי לאחור, נותן למרחק בינינו להצטמצם עוד יותר.

"את יודעת," לחשתי, לא בטוח אם אני אומר את זה לה או לעצמי, "אני אוהב איך שהערב הזה מתגלגל... בלי תכנונים, בלי מילים מיותרות."

היא חייכה, החיוך הזה... חצי מוסתר, מלא ברמזים שלא היה צורך להסביר. ולפני שידעתי מה קורה, הרגע שחשבתי עליו כל היום הפך למציאות. כל מגע הרגיש טבעי, כאילו חיכינו לזה מהרגע הראשון שראיתי אותה היום. הזמן נעצר. אולי כי זה היה ערב חג, אולי בגלל שהיינו שנינו כל כך קרובים, אולי פשוט כי זה היה רגע נכון, בזמן הנכון.

ועכשיו, אחרי הכל, אני תוהה איך הכל התחיל כל כך בשקט, איך דבר כל כך פשוט כמו ערב חג יכול להפוך למשהו כזה בלתי צפוי.

החדר היה אפוף צללים, מואר רק באור ירח חיוור שחדר מבעד לתריסים. צלילים עדינים של מוזיקה קלאסית ריחפו בחלל, כמו נוצות ברוח, עוטפים את הדממה בצעיף של מסתורין. היא שכבה על המיטה, גופה עטוף בבד משי שחור, הבד הרך מדגיש את הלובן הענוג של עורה. עיניה היו עצומות, פניה רפויות, אך שפתיה נפרדו מעט, חושפות רמז לשן לבנה, רמז למתח הנסתר מתחת לשלווה החיצונית.

הוא התקרב אליה לאט, כמעט בחשש, כאילו היא יצירת אמנות יקרה. כרע לצידה, ידו מלטפת את שערה הכהה, מסיטה קווצה סוררת מפניה. היא פקחה את עיניה, מבטה מעורפל, עדיין שקועה בחלום, אך בתוך העמימות נצצה נקודה של מודעות, של ציפייה.

"מוכנה?" הוא לחש, קולו נמוך ורך כמו המשי שנכרך סביבה.

היא הנהנה קלות, שפתיה נפרדות עוד יותר, נשימתה מתגברת. הוא הושיט את ידו וליטף את צווארה, אצבעותיו עוקבות אחר הקימור הענוג של העורק הדופק, חשות את פעימות ליבה הולכות ומאיצות. היא נשמה עמוק, גופה מתנועע קלות מתחת למגעו, כמו חתולה מתחממת ליד האש.

הוא התקרב יותר, שפתיו נושקות את עורה הרך בבסיס צווארה, מותירות אחריהן שובל של חום. הוא נשך בעדינות, כמעט בלי להשאיר סימן, אך היא קשתה את גבה, אנחה קלה ברחה מגרונה. הוא המשיך לנשק אותה...

היא התעוררה מוקדם מהרגיל, הבית היה שקט באופן חריג. תחושת חופש בלתי מוסברת התגנבה אליה עם שחר, והזיכרונות מהשיחה האחרונה עם החברה הטובה שלה הדהדו בראשה. הן דיברו על החיים, על חלומות שנשארו בצד, ועל המקומות שבהם הפנטזיה פוגשת את המציאות.

הכל התחיל כפטפוט יומיומי, עד שהשיחה גלשה לווידוי אינטימי על חוויות חדשות – חוויות שפתחו בפניה דלת למשהו שהיא לא הכירה בעצמה. כל סיפור שיתופי מהחברה חשף בה מיתרים נסתרים של תשוקה ושאלות שלא העזה לשאול קודם לכן. זה הרגיש קרוב באופן מפתיע, כאילו כל ההמתנה הזו נועדה לרגע הזה.

הלילה שאחרי השיחה היה חסר מנוחה. היא שכבה במיטה, גופה שקט אבל מוחה סער, וכל תנועה קלה של השמיכה עליה הזכירה לה את התחושות שהתעוררו בתוכה. זה לא היה רק סקרנות או חיפוש ריגוש; זה היה משהו עמוק יותר, שקשור להבנה חדשה שנרקמה בה.

כשהבוקר התקרב, נעמדה במטבח עם ספל הקפה החם בידה, והרגישה את גופה מתמלא באנרגיה חדשה. הידיים שלה נעו באיטיות על כפתורי החולצה, מרגישות את הרכות של הבד ואת הקרירות הקלה של האוויר הנוגע בעורה. כל תנועה הייתה מלווה בציפייה למשהו נוסף, כאילו גופה יודע לאן הוא מוביל אותה.

עיניה נעצמו לרגע, נזכרת ברגעי השיחה ההיא. התחושות החדשות והמבולבלות כבר לא היו רק במחשבותיה; הן חלחלו אל תוך גופה והמשיכו להתפתח. היא ידעה שיש לה עוד מה לגלות – אולי הדרך לא תהיה מהירה או פשוטה, אבל היא הרגישה שמשהו בה נפתח.

סיפורים כאלה תמיד נמשכים. הם לא נגמרים, אלא משאירים מקום לדמיון ולחלום. אולי ההמשך טמון במקום לא צפוי, במבט נוסף דרך החלון הפנימי של כל אחת שקוראת. מי יודעת, אולי המשך הסיפור כבר ממתין, מוכנה להתגלות, לאלו שמוכנות להמשיך ולהיפתח.

נכנסתי לחדר המדרגות, לבי דופק בחזי. התאורה עמומה, קירות מתקלפים וקול צעדים עמום מהבניין. היא עמדה שם, בקומה השנייה, נשענת על המעקה המתכת הרעוע, גופה נטוי קדימה. עיניה כהות ומבריקות, מלאות במשהו בלתי ניתן להסבר, כמו שהזמינו אותי לעלות.

במהלך העלייה במדרגות, חשתי את הדם זורם בעורקיי, ההתרגשות גואה בי. העולם הצר סביבנו, מואר קלושות בנורות הניאון המהבהבות, הרגיש כמו הבמה שלנו. כשעמדתי לפניה, חשתי את האנרגיה רוטטת באוויר. המרחק בינינו היה כאילו נמשך לנצח, אך כשנגעתי בידה, חשתי איך הגוף שלי מגיב, מוכן לכל מה שיבוא.

היא חייכה אליי חיוך איטי, כזה שמלא הבטחה. בלי להוציא מילה, היא הובילה אותי לפינה נסתרת מאחורי המדרגות, קרובה לדלת אשפה שחרקה קלות ברוח. היה משהו מסקרן ומסוכן ברגע הזה, תחושה של חיבור לא צפוי במקום שהכי רחוק מהרומנטיקה המוכרת.

פתחתי את כפתורי מעילה, כל כפתור כמו תנועה שנדמתה אינסופית, חושף את גופה לאור העמום. פניה היו קרובות לשלי, נשימותיה חמות על צווארי, והחום שנבע ממנה העמיק את הצורך להרגיש אותה.

היא נשענה לאחור על הקיר המחוספס של חדר המדרגות, ואני הורדתי ממנה את מכנסיה בתנועה אחת. המגע של האוויר הקר על עורה גרם לה לרעוד קלות, ואנחה רכה נפלטה מגרונה.

"אני רוצה אותך כאן," היא לחשה, קולה צרוד מתשוקה, כמעט כאילו היא פוחדת להרעיד את השקט האפלולי שסבב אותנו.

הכנסתי את ידי לתוך תחתוניה, והרגשתי את גופה נענה לי, כמעט מתכווץ מרוב רצון. אבל כשהתכופפתי לעברה, היא עצרה אותי, מניחה יד על חזי. "לא עכשיו," היא לחשה שוב, מבטה כמו מפציר. "אני רוצה אותך קרוב."

עמדתי מולה, שחררתי את אבזם חגורת המכנסיים שלי, וכשהיא משכה אותי קרוב אליה, הכל הרגיש פתאום צלול – כאילו המקום הזה, חדר המדרגות הישן, הפך למקום הכי אינטימי בעולם. חדרתי אליה בעדינות, והעולם מסביבנו נעלם. הקול היחיד שנשמע היה נשימותינו, גופותינו מתאחדים בתנועה, בין המדרגות הצרות לקיר הקר.

כשהיא הגיעה לשיא, גופה נמתח ואז נרגע מתחתיי, עיניה עצומות ונשימותיה כבדות. גם אני הצטרפתי אליה, שיא העונג שטף אותנו יחד. כל הרעש מחוץ, בין אם צעדים של שכנים או רחשי העיר שבחוץ, נבלע בתוך השקט האינטימי שהשתרר.

אחרי שגמרנו, היא התקרבה אליי, נשענה עלי בעדינות, ראשה נח על כתפי. אצבעותיי ליטפו את עורה, מרגישות את חום גופה דועך בהדרגה, מתמזג עם הקור של הקירות הסדוקים שסביבנו.

"זה היה מושלם," היא לחשה, קולה נמוך וצרוד, כמעט כאילו היא לא מאמינה שאנחנו באמת כאן, במקום הזה.

חייכתי, נשקתי לקודקודה בעדינות. "גם בעיניי," עניתי, מרגיש את הרגע נטמע בתוכי, ייחודי וחד-פעמי.

בְּשָׁעַת הַיָּרֵחַ, תַּחַת עוֹרֶךָ,
שִׁפְתֵי, בְּעַד הַיָּן, הוֹמְקוֹת בַּלַּיְלָה,
חָלְמָה בַּתְּשׁוּקָה, עוֹלְמֵי נְסִיקָה,
בְּרַחֲמָי לְעַד, לַמִּשְׁתָּה שֶׁאֵינָה.

שִׁגָּרוּ אֶת עַרְבָּתֵךְ, בְּתִקְשֹׁרֶת מַחְשָׁבוֹת,
כְּשֶׁאֲנִי מִתְעַלֶּקֶת, בְּלֵבָבִי שֶׁלְּךָ,
הַבֵּט בַּתְּשׁוּקָה שֶׁמִּפְלַסֶת אֲחָזָּה,
שֶׁנְּפָשֵׁנוּ נִרְקָעָה, בְּסוֹד שֶׁשָּׁרָה.

בַּרְגִישָׁה הַקָּשָׁה, שֶׁל אֵש וְחַשְׁמָל,
מַהֵר בַּיָּעָלִים, וְאֵבֶל שֶׁל נֶהֱלָל,
מָשַׁךְ אֶת הַזְּהָרָה, שֶׁל נַשְׁקָה,
בַּחֲשׁוֹב בַּתְּשׁוּקָה, נַשְׁקִי אוֹתָךְ אֵלַי.

מָגַן רוֹמַנְטִי, בִּתְחָרָה לַבָּרוּת,
בְּכַדּוּר הַלִּבָּה, אֲנַחְנוּ בְּחָרוּת,
אֶת שֶׁהָרָקִיעַ יָשָׁן, וְעוֹד מְעַט,
אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עוֹד, וּבוֹשְׁתִּי רָמָה.

שפתיים צמודות,

מגע של פיתוי, קירות

חושקים בלחישות.

ירח צולל לאט,

אצבעות על עור רוטט,

רחש חם נמלט.

הגשם התחזק, אך לא היה בכך כדי להרתיע אותנו. הטיפות הכבדות רק הוסיפו לאווירה החשמלית שסבבה אותנו. היא עמדה מולי, פניה עדיין קרובות לשלי, נשימותיה מתערבבות עם שלי. יכולתי לחוש את המתח באוויר, את הציפייה מתפשטת בין שנינו כמו זרם חשמלי נסתר.

הורדתי לאט את המעיל שלי והנחתי אותו בעדינות על גופה, עוטף אותה בחמימות. "בואי," אמרתי, קולי עמוק ויציב, "בואי נלך למקום אחר, שם נוכל להיות לבד באמת."

היא הנהנה בהסכמה שקטה, עיניה מלאות סקרנות. נכנסנו חזרה למכונית, הפעם הרעש של הגשם על השמשות הפך למוזיקה המלווה אותנו במסע שלנו. האורות של העיר נשארו מאחורינו, ונכנסנו לתוך היער החשוך. רק הפנסים שלנו חצו את האפלה הסמיכה, יוצרים שבילים של אור על הקרקע הרטובה.

"עוד מעט," לחשתי, מניח את ידי שוב על ירכה, הפעם לוחץ קצת יותר חזק. היא הזיזה את ראשה קלות, מתבוננת בי מהצד, שפתיה רועדות מעט, אולי מהקור, אולי מההתרגשות.

כשנעצרנו לבסוף, היער היה שקט מלבד רעש הגשם שהמשיך לרדת סביבנו. יצאתי מהמכונית וסובבתי את ההגה לכיוונה. היא נראתה מהוססת לרגע, אבל אז פשטה את המעיל שלי והניחה אותו בצד. הרגשתי את פעימות ליבה כשהיא נעמדה מולי, אוחזת בעיניה בעיניי. עכשיו זה היה תורנו להחליט איך ממשיכים הלאה, השניים לבד, בחסות הלילה.

To be continued 

נסענו בשתיקה, המוזיקה הקלאסית ברדיו מלטפת את המתח באוויר. יד אחת שלי על ההגה, השנייה נחה על ירכה, מגע קל, אך בעל נוכחות. היא לא זזה, רק נשמה עמוק, גופה מתוח. קצות אצבעותיי חשו את רעד קל שעבר בגופה. היא אהבה את המשחק, את תחושת הציפייה, את הידיעה שאני שולט. מבטה היה נעוץ קדימה, אך יכולתי לחוש את מבטה עלי מדי פעם, בוחן, סוקר.

הגשם התחיל לטפטף, מתופף קלות על שמשות המכונית. עצרתי בצד הדרך, מול תצפית לנוף הלילי של העיר, מרבד אורות מנצנצים שנמתח עד האופק. היא סובבה את ראשה אלי, עיניה שואלות, גבותיה מורמות קלות.

"בואי," אמרתי, קולי שקט אך סמכותי.

יצאנו מהמכונית אל הקור והגשם הדק. היא רטטה קלות, ואני עטפתי את זרועותי סביבה, מושך אותה קרוב אליי. היא נשענה לתוך חיבוקי, ראשה נח על חזי. הרגשתי את פעימות ליבה המהירות, את חום גופה דרך הבגדים. היא הרימה את פניה אלי, שפתיה קרובות לשלי.

"קר לך?" שאלתי, קולי לוחש קרוב לאוזנה, נשימתי החמה מלטפת את עורה.

היא הנהנה קלות, מבטה לא מש ממוני.

"אני אדאג שיהיה לך חם," לחשתי, והידקתי את חיבוקי, לוחץ את גופה אל גופי. נישקתי את צווארה בעדינות, שפתיי נושקות את עורה הרך. טעם גשם מעורבב בבושם שלה עלה באפי. היא נאחזה בי, אצבעותיה חופרות בגב שלי.

הורדתי את מעילה מעליה וחשפתי את כתפה החלקה. אצבעותיי ליטפו את עורה הרגיש, מותירות שובל אש בכל מקום בו נגעו. היא עצמה את עיניה, גופה רועד קלות מתחת למגעי. קירבתי את שפתיי אל כתפה ונישקתי אותה בעדינות, ואז התחלתי לנשק אותה בלהט יותר, שפתיי יורדות במורד צווארה.

To be continued..