מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

לילה. השקט נוזל בין הצללים, והירח מתנפץ בגלים עדינים על הקירות – כמו ממתין יחד איתי, יחד עם התחושה המתגנבת. הלילה הזה משהו משתנה, הרצון בוער, מתחזק, ולא נותן מנוח. אני חש את הרעב שלי זוחל מתחת לעור, נבנה בי כמו גל של חום.

והלילה, אני חושב עלייך – על מישהי שתעז לפסוע מעבר לשקט, להיכנס למקום בו הגבולות נעלמים, למקום בו התשוקה הופכת למשהו פראי, גולמי, נטול עכבות. את מרגישה את הקריאה? את מבינה לאן היא יכולה להוביל?

אם תבחרי להתקרב, אין דרך חזרה. אולי הרעב שלי יפגוש ברעב שלך. אולי, רק אולי, נגיע לאן שאין ממנו חרטה – רק דופק מהיר, נשימה כבדה והשתקפות לא מוכרת בעיניים שלך.

שני קולות, שני כוחות מתנגשים.

קול אחד – עמוק, חד ונחוש. קולו של השולט, שמתאווה לפירוק, לשבירה, לבעלות מלאה. הוא רוצה להרגיש את כוחה נמס מתחתיו, לראות אותה נכנעת ומתמסרת לרצון שלו. להוביל אותה אל הקצה, להשתמש בכל פינה של עוצמתו כדי להפוך את השניים לאחד.

ואז הקול השני – שקט יותר, קרוב ונוגע. קול של חיבור עמוק, שמבקש אינטימיות שלא צריך מילים כדי להביע. קול שמחפש לראות באמת, לחוות, להיות שם. רוצה שותפות שמתמזגת בנשימות כבדות ומבטים מחפשים.

כשהקולות האלה מוצאים איזון, נוצרת עוצמה שאין לה מתחרים. הם רוקדים יחד בהרמוניה, מלאים תשוקה ושותפות אמיתית. אבל כשהם יוצאים מאיזון? הקרקע נשמטת, מישהו נשאר עם סימנים לא רק על העור, אלא גם בנפש.

אז מי הבאה שתעז להיכנס לתוך המערבולת הזו, להסתכן ולהיסחף פנימה?

עייפות החומר

היה לילה מתוח,

כל מיתר נמתח עד קצהו,

עייפות החומר שכבה כמו מעטה כבד,

נשימות ארוכות מלטפות, לוחשות,

כמעט מתפצלות, נאנחות.

גוף אחר גוף, נמסות התנועות,

במגע נעים, נכנע –

רכות חודרת לכל תא חבוי,

כמו מים שוטפים סדקים באבן ישנה.

שכבות הזמן נפרמות,

רגש נוגע, ועוד אחד נשבר,

מתוח כקפיץ שאוחז ומשחרר,

הגוף הכבוי נפתח מחדש –

כל שריר, כל עצם נרעדת, רכה.

ואת כל קמט, כל קימור,

עייפות סוחפת, עוטפת לאיטה,

העייפות היא רק מסכה דקיקה

ללהט שחבוי בתוכה.

והם נופלים יחד לתוך השקט,

כאילו אוזלים כוחות ההיאחזות,

נשאר רק הרגע בו הזמן מתפורר –

הנפש נכנעת, החומר מתרכך,

במסע משותף אל החום שבלב

עורך נשרט מתחת לאצבעותיי,
נמתח, נכנע, נלחץ אליי חזק,
כשהעור שלנו פוגש כמו קרב –
לא מוותר, לא מרפה, נדבק.

ציפורנייך חורצות את גבי,
נשימותייך כבדות, בלי עכבות,
את נמסה לי בידיים עכשיו,
ואני חודר, חוקר אותך לעומק כל תנועה.

אין פה אור ואין כאן צל,
רק החום, הזיעה, והלחישה,
צמודים, נושכים את השקט עצמו –
הגוף שלך עונה לי בלחישה.

בין הכוח לרכות, בין נשימה לנשיכה,
אני תובע בך את קולי,
את נוגעת בגבול, שוברת אותו,
מתפתלת ומתמסרת לי.

הרגע קופץ, צועק בגרון,
גופך נפתח כמו אש בוערת,
הכל רועד, אין מקום לספקות –
נכנעת לי עד הסוף, עד קצה הנשימה.

עכשיו את מתנשפת, חמה ורטובה,
השארת עליי את כל סימני הקרב,
בלי מילים, רק עיניים –
ואת יודעת, שגם אני נשרף.

איילת, סטודנטית לתקשורת עם חיבה לבורקס גבינה חם וציניות קרה, הריחה הזדמנות לסיפור טוב עוד לפני שעיניה קלטו את פתח המקלט. זה לא היה ריח רגיל של טחב, אלא ניחוח מחוספס ונועז – כזה שמחלחל פנימה, כמו תבלין נדיר. משהו במקום הזה הפעיל בה משהו בסיסי, כמעט ראשוני, והפעימה הפתאומית בבטן חידדה את סקרנותה. מתחת לשני הריחות המוכרים, התגנבה שכבה עמוקה יותר – זכרון נוסטלגי, רווי געגועים לזוהר ארגוב, כאילו גם קירות הבטון שמרו סודות.

המקלט שוכן מתחת לבניין דירות ישן, בניין שידע ימים טובים יותר. היא ירדה בזהירות, הנייד ביד אחת והדפים הריקים של מחברתה בכיס האחורי, מוכנים להתמלא בסיפור. בפינה החשוכה, המבט שלה נפל על כיסא פלסטיק שבור ועל הגבר שישב עליו – מוטי "מרדכי" מסכה. הוא היה גבר בעל מראה גס, לבוש גופייה לבנה מוכתמת ושרשרת זהב עבה על צווארו. איילת חשה את עיניו סורקות את דמותה מלמעלה עד למטה, כאילו היא נכנסת לתוך משחק לא כתוב.

"מחפשת משהו, מאמי?" שאל בקול עמוק וצרוד, טון שמלטף את האוזן ומזכיר את אותם רגעים חמים בלילה, כשאין אור ואין מסכות.

היא ניסתה להישאר אסופה, אך המבט שלו, המוזיקה השקטה ברקע, והאווירה הסמיכה גרמו לה להרגיש חשופה. "שמעתי על 'המשחק'," אמרה בקול קצת יותר בטוח משהרגישה.

מוטי גיחך, והחיוך שלו הפך רחב ומעט חצוף. "אז שמעת," אמר, קולו נמוך וחודר. "ומה חשבת שתמצאי כאן? ספא יוקרתי? עם מגבות רכות ועיסוי שמנים?" עיניו נצמדו לשלה, כמו גלים המתנפצים על החוף, כמעט מזמינים אותה להיסחף.

"לא בדיוק," היא ענתה, מנסה לשמור על שלווה. אבל כשהוא סקר אותה במבטו הארוך, המתח הרגיש כמעט מוחשי, נוגע ולא נוגע, כמו להבה שמתקרבת מבלי לשרוף.

"מה דעתך לשחק?" שאל, בקול שנשמע כמו הזמנה וסכנה גם יחד. איילת חשבה לעצמה שאולי כדאי לה לעזוב, אבל הסקרנות, והרעיון של להתמסר לרגעים הללו, היו חזקים ממנה.

המשימה הראשונה הייתה פשוטה, או כך חשבה: קריוקי. אבל כשראתה את הדלי המלא במים קרים, היא הבינה שהולך להיות קריוקי מסוג אחר. היא הסירה את הנעליים, הרימה את שולי מכנסיה, ונכנסה למים שחתכו את עורה. תחושת הקור פתחה בה תגובה לא צפויה, והיא אחזה במיקרופון כמו גלגל הצלה, עצמה את עיניה והתחילה לשיר.

הקול שלה, שבדרך כלל היה חד וברור, יצא רך וסדוק, ונשמע קצת כמו לחישה מתמשכת. מוטי, שישב על כיסא הפלסטיק שלו, צפה בה במבט משועשע, נוגס בגרעינים בקצב השיר שלה. הוא לא הסיר ממנה את עיניו לרגע, מבטו עוקב אחר כל תנועה קלה שלה, כמו חיית טרף.

כשהיא סיימה, מוטי מחא כפיים – מחיאות כפיים איטיות ועמוקות. "יפה מאוד, מאמי," הוא אמר, והטון שלו רמז שהמשחק רק התחיל.

הם עברו לשולחן השש-בש. מוטי התכופף קרוב מדי כשהסביר את כללי המשחק, והיא חשה בניחוח עז של הבושם שלו, ערבוב של טבק וזיעה שנספג בבד הגופיה שלו. האצבעות שלו ריפרפו על שלה קלות כשהגיש לה את הקוביות, ונראה היה שהיא חשה את חום גופו אפילו במרחק. "את יודעת לשחק?" שאל, ומילותיו לוו בניצוץ שובבי בעיניו.

המשחק נמשך. מוטי ניצח בכל סיבוב, מתגרה בה, כל תבוסה שלה מלווה בקריצה או בלחש מרומז. היא ניסתה לשמור על קור רוחה, אבל ככל שהמשחק התקדם, הלחישות והמבטים הפכו קרובים וחודרים יותר. הוא זז קרוב יותר, והיא חשה את חום גופו ליד גופה, מתקרבים מבלי לגעת.

לבסוף, הם עברו למשימה האחרונה – חומוס ביתי שהכין בעצמו. הוא הושיט לה את הצלחת, ידו כמעט נוגעת בידה. המגע הקליל הזה – אגבי אך מכוון – עורר בה התרגשות לא צפויה. הוא הביט בה בעיניים רעבות, מחכה שתטעם, וכשהיא לקחה את הכפית, הוא חייך בהנאה גלויה, כאילו היא עושה זאת רק בשבילו.

היא ידעה שהיא שחקנית בסיפור שלו, אבל זה לא הפריע לה. כי באותו רגע, בתוך המקלט הישן, בעיניים המצועפות והקול הצרוד שלו, היה קסם לא מוסבר. היא לקחה נשימה עמוקה, כתבה את הסיפור בראש – והוא נשאר איתה, לא רק כמטאפורה למציאות הישראלית אלא כמפגש מרגש, סוער וחצוף.

החדר היה חשוך למחצה, שטוף באור נרות מעומעם. צלליות ריקדו על הקירות, והאור הקלוש עיטר כל פרט קטן בקו דק של מסתורין. במרכז החדר, היא עמדה – גב זקוף, כתפיים חשופות לאור הרך שנשפך על עורה. עיניה עברו בינינו, כל אחד מאיתנו – מבט מהיר אך נחוש. תחושת הציפייה באוויר הרגישה כמו נשימה שמחזיקים יחד.

נעתי קדימה, מרגיש את משקלה של הדממה, את המתח המותח את השקט בינינו. היא לא השפילה מבט – העיניים שלה פגשו את שלי, והחיוך הקלוש שהיה תלוי על שפתיה אמר לי הכל.

הושטתי יד אל צווארה, מלטף באצבעות את עורה החם. היא עצמה את עיניה, נושמת עמוק. בני הזוג שהיו איתנו נעו לאט, מתקרבים. המבט שלה נדד בינינו, וכולם המתינו – ברגע אחד של עצירה – עד שהיא שחררה אנחה כמעט בלתי נשמעת.

ואז זה התחיל.

יד אחת מלטפת את עורפה, יד אחרת, של הבחור הנוסף, נשלחת לעבר כתפה החשופה. כל מגע מתוזמן ושקט, כמו תזמורת של תחושות שזורים בעדינות מדויקת. היא נרעדה קלות, החליקה את ידה לאורך זרועו, עוצרת רק לרגע כשהאצבעות שלה נפגשות באלו שלי.

אני מחליק לאחור, משאיר מקום, נותן לה להתמסר.

הנרות המשיכו לבעור חרישית, ואנחנו כמו נעים סביב הלהבה – כל אחד מאיתנו מוצא את מקומו במעגל הזה. כל תנועה איטית, כמעט טקסית.

הקולות היו שקטים, כמו לחישה של נשימות על אוויר, והזמן – כמו עצר. היא התמסרה לנוכחות של כולנו, כל מבט שנשלח אליה קיבל מענה, כל נגיעה מצאה הדהוד.

ברגע הזה היא היתה הכוח המושך, הכוח שמחזיק את כולנו, מלכד אותנו. היא הביטה לעברי שוב, כאילו מבקשת ממני לא לעזוב אותה לרגע.

הנחתי יד על לחייה, משאיר אותה קרובה, והיא עצמה את עיניה, נאנחת בשקט.

המתח הלך וגבר, כל נגיעה משאירה רושם קל, כמו עקבות של גלים על חול.

בשלב מסוים היינו כמו זרם אחד, נע בתיאום מושלם. כמו מעגל של קירבה, של מגע שמכיל הכל, מקיף מכל כיוון. הרגעים נפרשו והשתרגו זה בזה, עטופים כולנו בתוך אותו רגע – כאילו הוא רק שלנו, אינסופי.

בוקר שבת הגיע, והבית עדיין שקט. האור מסתנן בין התריסים, ממלא את החדר בנוגה רך ומפזר את הצללים של הלילה. הריח של הבוקר — תערובת של מצעים חמימים, קור של חלון פתוח וקפה שעוד לא הוכן. אני מתמתח, מפנה את המבט לכיוונה, ורואה את קווי המתאר שלה מונחים ברוגע על המיטה.

עיניה עדיין עצומות, נשימתה רגועה. יש משהו בתנועות השקטות שלה שגורם לי לחייך. כשאני מתבונן בה כך, נדמה שהיא מרחפת בעולמה, רכה ורגועה כמו חלום מתוק. אבל אז היא זזה, ורק תנועה אחת קטנה מזכירה לי – זה לא רק חלום.

אני קם, היא נשארת לישון

בחדר מואר קלות נחה אישה על כורסה רחבה, שברירית וממתינה, כמו מחכה לרגע שבו תתחיל ההצגה הפרטית שלהם. הוא צועד פנימה, תנועותיו קפוצות ומדויקות, זיק של חיוך בקצה שפתיו והחלטיות שמורגשת בכל צעד. במבטו היא מזהה את אותה שלוות-הברזל, את הדומיננטיות השקטה שידעה שיחפש בה את אותו ניצוץ הסקרנות שאהבה לשמור עבורו בלבד.

הוא מתקרב, ובתנועה איטית שולח את ידו, לא נוגע – מרחף רק במרחק נגיעה מצווארה, כמזכיר לה שהכוח במשחק הזה נמצא בידיו. היא נאנחת קלות, מצליפה במבט חד. לרגע נדמה שהיא תאמר משהו, אך עיניו החדות, אולי אפילו מלאות גאווה, מחזיקות אותה בשקט מלא ציפייה.

היד שלו מתקרבת שוב, כמעט נוגע בשפתיה, והיא עוצרת את נשימתה כמו בפעם הראשונה שהיו יחד – המשחק שביניהם הפך לעולם סודי שרק הם הכירו את קודיו.

הוא המשיך לעמוד מולה, שקט ובשליטה מוחלטת, כמו מחזיק את כל הזמן שבעולם בכף ידו. רגעים חלפו בשתיקה מתוחה, תחושת ציפייה גוברת בכל נים בגופה. המבט שלו לא הרפה, כמעט חוקר את הבעות פניה, כאילו היה פסל או צייר, לומד כל קמט קטן של הבעה, כל רטט קל בתווי פניה, כאילו היו הדהוד לרגשות העמוקים ביותר שהיא לא תמיד נתנה לעצמה להרגיש.

ברגע מסוים, בדיוק כשהרגישה שהיא לא תוכל לשאת את ההמתנה יותר, הוא שלח יד חזקה לעורפה, מחזיק אותה במגע שהוא יותר מבטיח מאשר כופה. היא התמסרה לתחושה, עיניה נעצמו לרגע, מרגישה איך היא מרפה לתוך הרגע הזה, לתוך הקשר הסמוי והעמוק ביניהם.

הוא לחש משהו, קולו נמוך ורך – מילים שאינן ניתנות להבנה מדויקת, אך הן גרמו לה להרגיש בטוחה ונינוחה, כאילו היא חלק ממשהו הרבה יותר רחב ועמוק ממה שהצליחה לתפוס באותו רגע.

המגע שלו, עם כל מילה, התפתח לאט – כל תנועה של ידו כאילו נכתבה בתסריט סודי, פרי של הבנה הדדית ומדויקת בין שניהם. כל גניחה שקטה שלה נענתה בחיוך קטן שלו, חיוך שנשאר בעיניו, כאילו הוא רואה אותה מבפנים.

היא ידעה שכל זה הוא יותר ממשחק – זה היה טקס חשוף, מפגש של אמון עמוק, שמאפשר לה לשחרר את כל ההגנות והמסכות, לדעת שהכול יישאר כאן, רק שניהם, בחדר הזה, שבו כל מגע הוא מילה, וכל מבט הוא שיחה עמוקה בין נשמות.

היא הרגישה את עורה נרעד כשהוא משך אותה אליו, בתנועה אחת נחושה אך מלאה ברוך מדויק. היא עמדה שם, תחושה של כניעה מתוקה עוטפת אותה, כל גופה כמו מתמוסס תחת כפות ידיו. כל מגע שלו, כל תנועה מחושבת, כאילו מתגרה, בוחן את הגבולות בין רצון למימוש, בין שליטה לשחרור.

בהדרגה, הוא הנחה אותה בהתמסרות מוחלטת, כמו רוקדים במקצב איטי ומדויק. נשימתה הסתחררה עם שלו, מתחזקת בכל נגיעה, בכל קרבה. הרגעים חלפו בזרם של תחושות ורגשות – מבטים, אנחות, מגעים עדינים שהלכו והעמיקו. כל תנועה הציפה את גופה בהתרגשות מתוחה, מעוררת את כל חושיה, נוגעת ברבדים שלא הייתה בהם מעולם.

העולם מסביב נעלם; רק הוא והיא, נסחפים בתוך תחושת נוכחות מוחלטת, בתוך מימוש של פנטזיה שבין הרעב לשקט.

לרגע נדמה היה שהזמן עצמו עצר; כל העולם התכווץ לתוך תחושת הבערה שגברה בתוכה, גועשת תחת השכבות של מגעו, קולו, ידיו. תחושותיה סערו כמו גלים המתנפצים בסערה. זה היה כמו לנשום תחת המים, למצוא את עצמה נמסה ונבנית מחדש בכל פעימה.

גופה נמשך כלפי מעלה, עד שברגע אחד הכול התפוצץ לכדי אור בוהק ורב-עוצמה, כמו רסיסים של כוכבים המתפזרים בחלל. היא הרגישה את עצמה מתפוגגת ומתעצבת מחדש באותו רגע אינסופי, כשכל תא בגופה פועם, נפתח ומתמלא בתחושת שחרור עמוק.

היא הייתה שם, במקום שבו אין מילים - רק דממה רכה ועוטפת, כמו גל הנסוג אל החוף ברכות, מותיר אחריו מרחב שלם של שקט, שלווה, וקירבה חדשה שאין לה מילים.

הלילה יורד כמו מסך שחור, מסתיר את סודותיה האפלים של העיר. היא, יצור הלילה, מתעוררת לחיים, עיניה זוהרות בתאווה פראית. יציאתה לטרף היא טקס עתיק, ריטואל של תשוקה וכיבוש.

בתוך המועדון, מוסיקה קצבית ממלא את החלל, היא זוחלת כמו חתולה, בוחנת את טרפה. הוא עומד שם, גבר שרירי, עיניו נוצצות ברעב משלו. היא יכולה להריח את חשקיו, את פחדו הקל, המעורב בהתרגשות. היא מתקרבת, כל צעד שלה הוא מכוון, מגבירה את קצב הלב שלו.

בצללים, היא תוקפת. ידיה אוחזות בחוזקה בישבנו, מושכות אותו אליה, מכוונות את גופו לעבר התענוגות שלה. היא מרגישה את השרירים שלו מתכווצים תחת מגעה, את נשימותיו הכבדות באוזנה. ציפורניה שורטות את גבו, מותירות סימנים אדומים, עדות למאבק הארוטי שלהם. הוא נאנק, קולו נבלע ברעש המועדון, בעוד היא שולטת בקצב, שולטת בו.

לשונה מלקקת את אוזנו, נושכת בעדינות, ואז נושפת נשיפה חמה על העור החשוף. הוא רועד, גופו מגיב לכל גירוי, לכל מגע שלה. היא דוחפת אותו לקיר, גופה לוחץ על שלו, והוא יכול להרגיש את החום שלה, את הרטיבות שלה, מתחככת בו. היא שולפת את איברו, נוגעת בו בעדינות, ואז אוחזת בו בחוזקה, מכתיבה את הקצב.

האורגזמה שלו היא ניצחון שלה. היא צופה בו מתפרק תחתיה, שומעת את זעקותיו, מרגישה את זרעו החם על עורה. היא בולעת את צעקותיו בנשיקות, לוקחת בעלות על תשוקתו, משאירה אותו מרוקן ומסופק. היא משחררת אותו, צופה בו מתנדנד על רגליו, ואז היא נעלמת לתוך הלילה, רעבה לטרף הבא, מוכנה למסע התשוקה הבא שלה.

הלילה הוא שדה המשחק שלה, והטרף תמיד יהיה שם, ממתין להובלה למעמקי התשוקה הפראית.

פתאום עצרתי, הקפה ביד, כאילו הזמן עוצר איתו.

יום חמישי בישראל, ואור אחר הצהריים מתגנב כמו אורח עייף ולא צפוי,

מעומעם ורך, כאילו מבקש סליחה שהוא כאן בכלל.

ברקע אנשים רצים במרץ, מסיימים סידורים של סופ"ש –

והשגרה, כמו נהר מתגלגל, זורמת מסביבי.

ואני? רק לוגם מהקפה שלי, מנסה לאסוף רגעים מהשבוע האחרון,

אבל כל מה שעבר פשוט נמוג, כאילו אף אחד מהימים לא באמת נרשם.

הילדים בחדרים, ואני פה, רק לרגע –

לא לבד, אבל לגמרי עם עצמי.

בדיוק עכשיו, בתוך כל הרעש, אני שומר לעצמי את השקט הזה,

רק אני, הקפה והשלוק.