מסע זיכרונות

הטלפון רטט על שולחן העבודה שלי, קטע את שקט הלילה. "בחוץ," קראה ההודעה הקצרה. ידעתי שזאת היא. חיוך קל עלה על שפתיי. חיכיתי לזה. הבטתי בבבואתי בחלון המשרד, מיישר את צווארון חולצתי. שליטה היא לא רק עניין של כוח, אלא גם של נוכחות.

יריתי מבט אחרון על העיר הפרושה מתחתי, אורותיה המנצנצים כמו יהלומים מפוזרים על קטיפה שחורה. ואז יצאתי אל הלילה הקריר.

היא חיכתה ליד המכונית שלי, עטופה במעיל שחור שהדגיש את גזרת גופה הדקה. שיערה הכהה נפל על כתפיה, מסתיר את פניה. כשהתקרבתי, היא הרימה את מבטה. עיניה, כהות ומלאות ציפייה, ננעצו בשלי. לא היה צורך במילים.

פתחתי את דלת המכונית והיא נכנסה פנימה, תנועותיה חינניות ומאופקות. בתוך המכונית, ריח הבושם שלה, מתוק ומעט מוסקי, התערבב עם ריח העור החדש. הנחתי את ידי על ההגה, אצבעותיי תופסות את העור בחוזקה. היא הביטה בי, עיניה בורקות באור חלש של פנסי הרחוב. ידעתי מה היא רוצה. את התחושה של יד חזקה שמכוונת אותה, את הידיעה שהיא בידיים טובות. שלי.

"לאן?" היא לחשה, קולה רועד קלות.

"את תראי," עניתי, קולי יציב ובטוח. הנעתי את המכונית, ואורות הדרך חתכו את החשיכה. הלילה היה שלנו.

To be continued... 

הכאב של המלחמה – הצלקות שלא רואים

יש רגעים בחיים שאתה יודע שייזכרו לנצח, גם אם היית מעדיף לשכוח. בשבילי, זה היה השקט שאחרי הפיצוץ. שקט צורם, כבד, כזה שמכריח אותך לחשוב אם אתה עדיין חי.

הכול התחיל כמו כל לילה אחר.

בלב שלם חשבתי שזה עוד לילה שיעבור כמו הקודם. אבל בלבנון, כמו שלמדנו מהר, אף פעם אי אפשר באמת לדעת.

האוויר היה מתוח, אבל זה הרגיש רגיל, חלק מהשגרה. ואז, בלי אזהרה, התחילו הקולות. זה היה רעש מחריש אוזניים—נפץ חד, צרורות ירי שהגיעו מכיוון צפון. עוד לפני שהבנתי מה קורה, כל המוצב התעורר לבלגן שלם. הבטתי מסביבי—רק אור קלוש, חושך עוטף אותנו, ואז שוב רעש. הכול היה מהיר, מטושטש, ורץ לי מול העיניים כמו סצנה מתוך סרט.

היה פיצוץ קרוב, ממש מאחורי העמדה שלנו. ברגע אחד הכול התנפץ, והשתרר שקט. אבל זה לא היה שקט של רוגע—זה היה שקט מחריד, כזה שגרם לך לתהות מי נשאר בחיים ומי לא.

 הידיים רעדו לי, אבל לא היה זמן לחשוב. לא היה זמן לפחד. יריות, צעקות, הבהלה התפשטה.

לא זוכר איך בדיוק זה נגמר. בסופו של דבר, האויב נסוג. נשארנו לשבת שם, על האדמה הקרה, מזיעים ומכוסים באבק של ההרס. הלב עדיין דפק בעוצמה, כאילו הוא לא מבין שהסיוט נגמר. אבל הסיוט לא באמת נגמר.

החזרה הביתה הייתה מהירה, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו בתוכי השתנה. הייתי איתם באותו לילה, הרגשתי את הפחד בעיניים שלהם ואת התשישות שכבדה על כולנו. ובכל זאת, אף אחד מהם לא באמת חזר איתי. הם נשארו שם, איתי, בכל לילה. כל רחש פתאומי מזכיר לי את הירי, כל פיצוץ בטלוויזיה מחזיר אותי לאותו מוצב, לאותה התקפה.

המלחמה לקחה מאיתנו יותר מהזמן ומהשירות. היא גזלה את השקט הפנימי, את היכולת להתנתק. אף אחד בבית לא יכול להבין איך שקט יכול להיות מפחיד יותר מהקולות. איך לפעמים, בשקט הזה, אני עדיין מרגיש את הידיים שלי רועדות, את השרירים נדרכים.

אין צלקות על הגוף שלי—לפחות לא כאלה שרואים בעין. אבל יש כאלו בלב, עמוק בנפש, שמסרבות להחלים. אנשים שואלים איך היה, ואני מחייך ומנסה לספר, אבל אי אפשר לתאר את זה במילים. איך אפשר להסביר את הלילות שבהם כל רעש קטן מחזיר אותך לרגע ההוא? איך אפשר לשתף את הפחד שהפך להיות בן לוויה?

המלחמה לא נגמרת כשהירי נפסק. היא ממשיכה איתך, כל יום, כל לילה. כמו צלקת נסתרת, היא שם, מזכירה לך שמה שקרה בלבנון לא באמת נשאר מאחור.

היער האפל
בלב היער האפל, שבו עץ האורן הענק שולח צללים ארוכים, נשמעה לחישה עדינה. אור הירח השתקף על פני האגם השקט, יוצר מרבדים של אור וכהות. בין העצים, שני יצורים אפלים חיכו לרגע שיבוא. אחד מהם, בעל עור כהה ומבריק, עמד גאה, עיניו מאירות באור חודרני. השני, עם כנפיים דמויי רשת, נעמד בצידו, רועד קלות מהמתח ששטף אותו.

"אתה יודע מה אני רוצה," אמר הראשון, קולו נמוך ונעים. הוא התקרב צעד צעד, עורו מתנועע כמו צל, בוהק תחת אור הירח. "הגיע הזמן לגלות את הגבולות שלך."

היצור השני, המתקיים בין האור לחושך, התבונן בו בעיניים מזוגגות. כל מגע שלו הרגיש כמו חוט שמתח את החוטים שבין רצון לפחד. הוא ידע שעליו להסכים, להיכנע לרצון שכה רצה בו, אך יחד עם זאת, תחושת הפגיעות בו הייתה מוחשית.

"אני כאן כדי ללמד אותך," המשיך הראשון, מתקרב יותר, עד שהמרחק ביניהם כמעט ונעלם. הוא טפח על פני היצור השני באצבעותיו, כל מגע היה כמו גחלת על עורו. "אני רוצה שתתמסר לי, תרגיש את כל מה שאני יכול להציע."

היצור השני נאנח, מעביר את עיניו אל השמיים. התשוקה גאתה בו, אך היא התנגשה באימה. הוא זכר את ההסכמות שלהם, את הגבולות שהציבו, אך הסקרנות הלכה והתגברה. זה היה משחק של חיים ומוות, של עונג וכאב.

הראשון התקרב אליו, שפתיו כמעט נוגעות באוזן שלו. "אתה יודע שאני כאן, אני שולט במצב," אמר, קולותיו שורקים כמו הרוח בין הענפים. "כל מה שתעשה, אני ארגיש."

התחושה הייתה חמה ועזה. היצור השני ניסה להילחם בתשוקה, אך היא כבשה אותו. הוא הרגיש כיצד עיניו של הראשון חודרות אליו, סורקות את כל פחדיו ורצונותיו. הוא נענה, לאט לאט, בעדינות, כמו פרפר המתקרב לאש.

"אתה תבין, אני לא רוצה רק לשבור אותך," לחש הראשון. "אני רוצה להוליך אותך אל הקצה, אל המקום שבו הגבולות מיטשטשים. זהו מקום של עונג טהור."

והתחיל המשחק. המגעים היו שונים – אחד לוחץ, אחד מלטף, אחד חוקר. כל תנועה שלו פיצחה את המתח שביניהם. היצור השני רעד, הוא הרגיש כיצד הגוף שלו מגיב למגעים, כאילו כל נגיעה היא מפתח לרגשות שהדחיק. החוויה הייתה מתוקה-מרה, כל מגע היה כמו חוט שמקשר בין האור לחושך.

נוצות רכות נגעו בו, ועם כל טפיחה, הוא רצה יותר. כל תנועה גרמה לו לרצות להיכנע עוד יותר, ולשכוח את הגבולות שעדיין ניסו להחזיק בו. הוא היה בתוך סערת תחושות – רעד של פחד, אך גם חום של תשוקה.

ואז, כשההתרגשות הגיעה לשיאה, הראשון עצר, מביט ביצור השני בעיניים בוחנות. "אני רוצה לדעת – האם אתה מוכן באמת?"

"כן," ענה היצור השני, קולו שקט אך מלא בטחון. "אני מוכן."

ואז, בבת אחת, כל מה שנשמר נפרץ. הגלים התמזגו. הצעקות הפכו להנחות, והתחושה של שחרור טוטאלי הציפה אותו. אך ברגע שאחז את הגבול, אותו היצור האפל הוציא צחוק קר, טהור, שחתם את גורלו.

"היית מוכן, אבל לא הבנת," הוא לחש, ועם מילה אחת, כל מה שהתקיים התהפך. היצור השני נשאב לתוך הלילה, לאן שגבולות אינם קיימים, ולאן שהוא כבר לא יכול היה לחזור.

בצעד אחד, כל מה שהיה נוכח נעלם, והאור פנה מקום לחושך שאין ממנו חזרה.

בין ידיי, בין גבולותייך

החדר היה אפוף שקט, כמעט קדוש. ריח עדין של וניל ולבונה התערבב באוויר, כמו תזכורת שקטה לטקסיות של הרגע הזה. האור המועט שחדר מהחלון יצר צללים רכים על הקירות, כשהזמן בין שנינו החל להאט, מתמקד רק בתחושה של מה שמצפה לנו.

היא שכבה מולי, גופה נח בביטחון מוחלט, אבל עם ניצוץ של מתח – לא מתח של פחד, אלא מתח של ציפייה. הידיעה שהרגע הזה עומד להיות שלה, אבל רק דרך המסלול שהגדרתי לה. רצועות משי שחורות כרכו את ידיה, מחזיקות אותן לצדדים, לא בכוח, אלא כהצהרה ברורה של הסכמה.

"תזכירי לי מה ביקשת," לחשתי, והעיניים שלה נפקחו, מתמקדות בי. היא לא הייתה צריכה לענות. המבט שלה אמר הכל – היא ביקשה את זה. להרגיש את הגבולות, להיבחן בתוך המתח שבין כניעה לשליטה, לדעת שהיא יכולה להתמסר לחלוטין, בידיעה שאני אשמור עליה.

הנשימות שלה היו רכות, אבל יכולתי להרגיש את התשוקה שהתעוררה בה. היא לא הייתה רק פסיבית – היא חיכתה לרגע שבו תוכל לבחון אותי, לבחון את עצמה. הידיים שלי ריחפו מעל עורה, כמו מברכות, מתקרבות אך עדיין לא נוגעות. היא ידעה שהשליטה כרגע בידיי, ודווקא היכולת להמתין הייתה זו שהוסיפה לעוצמה.

"את שלי עכשיו," לחשתי, והידיים שלי נחתו בעדינות על גופה. היא התפתלה קלות, לא כמחאה, אלא כדי להרגיש יותר. התנועה הזו, המשחק של ההתנגדות המינימלית, הייתה חלק מהשפה שלנו – דרך לבחון את הגבולות ולמצוא את האיזון העדין שבין כוח לעונג.

האצבעות שלי החלו לטייל לאורך צווארה, גולשות מטה באיטיות. כל מגע היה מדויק, כל נגיעה נועדה להזכיר לה שהיא פה, בתוך גבולות שהצבתי לה, אבל גם בתוך מסגרת של ביטחון. כשהידיים שלי הגיעו אל עצם הבריח שלה, יכולתי להרגיש איך הגוף שלה נמתח קלות, מחפש את הקצה של מה שהיא יכולה לשאת.

היא נשכה את שפתה, מבקשת את מה שהיא ידעה שיגיע – הכאב העדין, התזכורת הברורה לכך שאני שולט במצב. הסטתי את שערה הצידה, חושף את הצוואר שלה, והנחתי נשיקה עדינה, לפני שהידיים שלי מצאו את דרכן למותניה. המשכתי למשוך אותה עוד ועוד, לאט, נותן לה להרגיש כל רגע של מתח ודריכות.

"תמשיכי," היא לחשה בקושי, והשפתיים שלה רעדו. היא ידעה שזה תלוי בי – שהרגע שבו היא תקבל את מבוקשה יגיע כשאני אחליט. הידיים שלי התחילו להחליף מגעים – פעם רכות עדינה, ופעם נגיעה חדה יותר, מצמידה אותה אליי ומזכירה לה את כוחה של הכניעה.

"אני אוהב שאת ככה," לחשתי כשהרגשתי את הגוף שלה מתוח תחתיי. "שאת יודעת בדיוק איך להתמסר לי, איך לאבד את עצמך בתוך זה." היא נאנחה, ואני הבנתי שהיא מתמסרת לגמרי, שהשליטה שניתנה לי לא הייתה רק גופנית, אלא גם נפשית – היא בחרה להפקיד את עצמה בידיי.

בין השפתיים שלי לנשימות שלה, בין האצבעות שלי לרעד שבגופה, כל מגע היה כמו ריקוד של עונג וכאב. הרצועות שהחזיקו את ידיה היו תזכורת ברורה שהיא כאן מרצון, בתוך כללי משחק שהגדרנו יחד. וכל נגיעה שלי הייתה כמו מפתח חדש שפותח חלק אחר בתוכה.

הנשיפות שלה הפכו למהירות יותר, והגוף שלה התפתל תחתיי, מחפש את הקצה. ידעתי שהיא רוצה יותר – שהיא דורשת את זה.

"אני שלך," היא לחשה בקול שבור, ואני ידעתי שהשליטה שלי בה היא לא רק פיזית – היא הייתה רגשית, היא הייתה עמוקה יותר מכל מה שיכולתי לגעת בו בידיים. היא הייתה שלי, ואני הייתי שלה, בשפת הכניעה והשליטה שיצרנו יחד.

ענישה מתוקה: כשעונג פוגש גבולות

החדר היה מואר באור נרות חם, שהשליך צללים רכים על הקירות, כמו זיכרונות ישנים שנרקדים על המשטח הקר. היא שכבה על המיטה, גופה עטוף חופשיות, למרות שהייתה כבולה ברצועות משי שחורות שהיו מתוחות בדיוק במידה הנכונה. עיניה היו עצומות, כאילו מנסות לסנן את כל שאר התחושות חוץ ממה שעמדה לחוש על עורה.

היא ידעה בדיוק מה עומד לקרות.

היא ביקשה את זה, כל גופה זעק את זה.

היא עברה את הגבול, רק כדי לחזור אליו שוב – הפעם בתשוקה מחודשת.

זה היה משחק – משחק שבו היא העזה לקרוא תיגר על מה שהגדרנו, להעלות ספק, להוסיף חיוך שידע את עוצמתו. אבל גם במשחקים יש כללים, והכלל הראשון שלנו היה ברור: אתה תמיד חוזר לגבולותיך, אלא אם כן אתה מוכן להרחיב אותם. והיא ידעה היטב שזה הרגע. הרגע לתקן את הסטייה הקלה, ולחזור למסלול שלנו.

התקרבתי אליה, חושף את פי ברכות קרובה לאוזנה. "היום, תלמדי מחדש את הגבולות שלנו," לחשתי, קולי כמו משב רוח רך שחודר ישר לתוך ליבה. "היום, את שלי."

נשמע ממנה קול נאנח, נמתחת על המיטה כאילו רצתה להישבר מבלי להישבר באמת. היא בדקה את מגבלותיה, כמו מים הזורמים על אבנים במפלים, נוגעים, מחליקים ונשברים לפי כוח הכבידה. עיניה, כמעט עצומות, דיברו בשפה שמילים לא יכלו לבטא – רצון, פחד, ושחרור. פיה היה חסום ברצועת עור רכה, אבל אפילו הדממה הייתה מלאה בקול פנימי חזק.

התחלתי ללטף את גופה, נוגע בנקודות שידעתי שהיא תאהב במיוחד, מקפיד לא להקל על התחושות. כל מגע היה מוקפד, כל ליטוף מהונדס כדי ליצור שילוב מושלם של עונג וכאב. היא רעדה תחת ידי, וככל שהרעד גדל, כך גם ההנאה שלה הפכה מוחשית יותר. היא נאנחה, וכמו תזמורת מופלאה, האנחות שלה הפכו לצלילים עמוקים יותר, כמעט מתחננים.

אבל זו לא הייתה כניעה.

זו הייתה שפה בינינו, השפה הסודית שיצרנו באהבה ובאמון. השפה שבה כאב ועונג הופכים לשני צדדים של אותה מטבע.

"את מרגישה את זה?" שאלתי, קולתי עמוק יותר, מגביר את המתח, כמו אמן שמוביל את נגניו לצליל הבא. "היום, את מתמסרת לגבולות שאני מכתיב, אבל את יודעת שאחזור אותך תמיד בבטחה."

היא נאנחה שוב, נמתחת כל פעם מחדש, כשהיא מתקרבת אל הקצה, מנסה למצוא יציבות בתוך כאוס התחושות.

הנוצות ריפדו את המגע הראשון, שעווה חמה נזלה על עורה, ואז קור הקוביות נפל עליה בפתאומיות. כל אלמנט נוסף היה כמו מפתח אחר שמגלה סודות חדשים בגופה. השרירים שלה התקשחו, הגב נמתח, והצעקות שלה התחילו להישמע חלשות בהתחלה, אך מלאות רצון להעמיק.

היא צעקה, והחדר התמלא ברטט התחושה, אבל זו לא הייתה בקשה לעצור. זה היה סימן לעוד. גופה נפתח ליותר, לחום שהפך לסערה שהשתוללה בתוכה ובינינו. היא הייתה חלק ממני, נתונה לחלוטין. ידעה שאני אוביל אותה אל הקצה, ושאני אשמור עליה שם.

"אני אוהב אותך," לחשתי כשגופה נרעד בפעם האחרונה, נמתחת ברכות תחתיי. זה היה רגע שלם, מושלם. לא הייתה כאן רק שליטה, אלא מתנה הדדית. מסע של אהבה, שבו נוצרו עולמות חדשים של אמון ואינטימיות, עולמות שבהם הכאב והעונג יכלו לחיות יחד, בלי פחד, רק עם אהבה.

"בראשית היה הצליל" 

השעה היא דקות לפני חצות, הלילה העמיק, והשנה החדשה כבר כמעט כאן. היא עמדה שם, בדיוק במרכז החדר, רגליים פשוקות, מביטה בי בעיניים מלאות בציפייה, בנשימה קלילה ועמוקה – כמו רגע לפני שהשנה הקודמת מסתיימת והשנה החדשה תופסת את מקומה.

"תשכבי," פקדתי בקול רך אך סמכותי, היד שלי מלטפת קלות את הקולר שעל צווארה, מסמנת לה את מה שעמד להגיע. הגוף שלה רעד קלות, בדיוק כמו שאני אוהב, נמתח במתח שלפני הסערה. זה היה הרגע שבו כל המשחקים שלנו הגיעו לשיאם – הסימן לכך ששנה חדשה בפתח, עם חוקים חדשים לשבור אותם.

היא נשכבה לאיטה, כמו שצריך, מתמסרת לשקט שהגיע עם הפקודות. היא יודעת, בדיוק כמו בכל שנה, שכאן במיטה שלנו לא נותר מקום למשחקים הישנים – רק לסערות חדשות שממתינות לבוא.

"יש לך משימה אחת השנה," אמרתי לה, הקול נמוך ועמוק, מהדהד בחדר כמו הד צליל שעומד לחרוג מהגבולות. "את יודעת מה לעשות, נכון?"

היא הנהנה קלות, עיניה ממוקדות בי, בעוד הידיים שלי מחזיקות בשרשרת שהייתה מונחת על כתפיה החשופות. נגיעה קלה, רכה, והמתח הפך לאנחה.

"את הולכת ללמוד לציית בצורה חדשה לגמרי השנה," אמרתי כשידי ירדה לעורפה, מתחברת לפקודה הבאה שהייתה כבר מונחת על שפתיי. "ואני הולך ללמד אותך איך עושים את זה – שוב ושוב – עד שתהיה מושלמת."

השנה הזאת תתחיל בדיוק כמו שאני רוצה. כל נגיעה, כל מילת פקודה, כל חריקה של עונג שנפלטה מהשפתיים שלה – היו מתוקות יותר מכל ברכה שנשמעה בראש השנה. היא ידעה שהיא תגיע לשם – לנקודה שבה הפקודה שלי הופכת לחוק היחיד שהיא צריכה להכיר.

המשכנו לשחק, כל דקה הביאה אותנו קרוב יותר אל החצות, אל הנקודה שבה הכל יתחיל מחדש, והצליל הראשון של השנה החדשה יהיה השם שלי שנאמר ברכות מבין השפתיים הרועדות שלה.

"ברוכה הבאה לשנה החדשה," לחשתי באוזנה, ברכה של שליטה, של עונג ושל קיום משותף. כי זו הייתה הברכה שלה לשנה הזאת – שנה של התמסרות מוחלטת, של כיוון אחד ברור, ושל ידיעה עמוקה שהמשחקים שלנו אף פעם לא נגמרים, הם רק מתחילים מחדש – בכל שנה, כל רגע, כל משימה.

הערב ירד לאיטו על השולחן החגיגי, תפוח בדבש נוזל ומבריק מציץ לו מהצלחת כמו רמז מתוק למה שעומד לקרות. העולם כולו נמצא בהתחלה חדשה, ריח של שנה חדשה באוויר – אבל כאן, בחדר הזה, החוקים ברורים ומי שיכתיב אותם הוא אני.

היא עומדת מולי, עדיין לבושה בבגדי החג שלה, עיניים מצופות באור נרות דולקים, אך המבט בעיניה חושף שהמשחק שלנו כבר התחיל מזמן. שנה חדשה, וכמובן – התחלה חדשה לדינמיקה שלנו, לדברים שאנחנו עומדים לגלות יחד.

"תורידי את זה," אני אומר בשקט, בקול עמוק שמרטיט את האוויר בינינו, ומצביע לעבר השמלה שהיא לבשה. זה מתחיל לאט, בדיוק כמו השנה עצמה, בנגיעות קלות של שליטה, כמו האצבעות שמגלגלות פרוסת תפוח מתוקה בין שפתיים רעבות. היא לא ממתינה – בצעד איטי, מתריס, היא שולפת את הבד מעור גופה, חושפת את עצמה בפני, כאילו נושאת את כל משקלה של השנה הקודמת שעברה.

"ככה זה הולך להיות השנה," אני לוחש, מתקרב אליה לאט. "חוקים חדשים, משימות חדשות, עונשים מתוקים יותר ממה שיכולת לדמיין. כל דבר שאני אומר – את מבצעת. כל מילה שלי היא הדבש שלך."

היא נאנקת ברכות, עיניה מתמלאות בציפייה ובדריכות. היא יודעת מה זה אומר, יודעת שאין מקום לטעויות. אני מוביל אותה אל הקיר, נועץ בה מבט שקט, ממוקד, ומניח יד אחת על צווארה. הנגיעה רכה בהתחלה, כמו ברכה – אבל היא יודעת מה זה אומר. זה לא ליטוף, זה לא סתם מגע. זה רק ההתחלה, הפתיח של מה שעומד להתרחש.

"תשעני על הקיר," אני פוקד, והיא מצייתת ללא היסוס. השנה הזאת שייכת לי – כל רגע, כל נשימה. אני מרגיש את ההתמסרות שלה, את הרעד שעובר בגופה כשהיד השנייה שלי מוצאת את מקומה על ירכה, מלטפת קלות. אני נושם לתוכה, מריח את הבושם המתוק של הערב, את התשוקה הנסתרת שמתבשלת בשקט בינינו.

"את מוכנה לקבל את השנה החדשה?" אני שואל בקול שקט, עוקב אחרי כל תנועה שלה. היא נושכת את שפתה, הראש מורכן, והשפתיים ממלמלות 'כן' חרישי.

הכאב והעונג מתמזגים כמו דבש מר וחריף – כל תנועה שלי נוקשת בה כמו חוקים חדשים לשנה החדשה, כל מכה מרגישה כמו עונש מתוק של שליטה מוחלטת. היא יודעת את מקומה, ואני מוודא שהיא זוכרת כללים ישנים – ומגלה חדשים.

המלחמה: כשהשריטות על הגוף מספרות סיפור אחר

הוא חזר מהמלחמה אדם שונה. עיניו, שפעם נצצו בחיים, היו עכשיו עמומות ורחוקות, כמו שני אגמים קפואים בלב מדבר. הוא היה שם, אבל לא באמת נוכח. כמו צל שנע בתוך החיים, לא נוגע, לא מרגיש.

הוא לא דיבר על מה שקרה שם, בלבנון. הוא בנה סביב עצמו חומה גבוהה ושתיקה, מגן מפני השדים שליוו אותו. אבל הגוף שלו סיפר סיפור אחר.

על גופו היו שריטות. לא צלקות עמוקות מִרסיסים או כדורים, אלא שריטות עדינות, כמעט בלתי נראות, כמו סימנים סודיים שנחרטו על עורו.

הן היו בכל מקום - על גבו, על חזהו, על ירכיו. הן היו עדות אילמת לַכאב, לַפחד, לַטֵרוף שחווה שם, בתוך החושך.

היא ראתה אותן בפעם הראשונה כשהתפשטה לפניו. הוא עמד מולה, גופו מתוח, עיניו מוּשׁפלות, מנסה להסתיר את הבושה, את הפגיעות.

היא ניגשה אליו לאט, ידיה מלטפות את השריטות בעדינות, כמו קוראת בְּכתב ברייל את הסיפור שלהגוף שלו סירב לספר. הוא רעד תחת מגעה, גופו מגיב לַחום ולָרכות של ידיה, כמו פרח שנפתח לאחר ימים ארוכים של יובש.

הוא לא אמר מילה, אך היא יכלה להרגיש את הכאב שלו, את הפחד שלו, את הצורך שלו בְּמגע, בְּקרבה, בְּשליטה.

והיא לקחה את השליטה.

לא בְּכוח, לא בְּאלימות, אלא בְּעדינות אינסופית, בְּאהבה שריפאה את פצעיו הנסתרים.

היא הפכה את גופו למגרש משחקים שלה, לַקנבס עליו ציירה את תשוקתה, את אהבתה, את רצונה לרפא אותו, לגאול אותו מהשדים שלו.

היא נישקה את השריטות שלו, לשונות של אש ליקקו את עורו, מעירות בו תחושות שכבר חשב שמת. היא ליטפה אותו, צבטה אותו, נשכה אותו, גופה נע עליו כמו נחש שמתפתל סביב טרפו.

והוא התמסר לה, נכנע לרצונה, מוצא בַּכניעה שלו סוג חדש של כוח, של חופש.

הוא לא היה צריך להיות החזק, הוא לא היה צריך לשלוט. הוא יכול היה פשוט להיות, להרגיש, לחוות.

והוא אהב את זה.

הוא אהב את הדרך שבה היא נגעה בו, את האופן שבה היא הביטה בו, את הכוח שנתנה לו לשחרר את הכאב שלו, את הפחד שלו, את השדים שלו.

בתוך החושך שלה, הוא מצא את האור שלו.

בתוך הכניעה שלו, הוא מצא את העוצמה שלו.

ובתוך אהבתה, הוא מצא את הגאולה שלו.

בין הצללים של העיר הגדולה, עיניים לא פוגשות עיניים.

האוויר היה רווי בריח חריף של שוקולד מריר ופולחן נסתר, כאילו כל התשוקות הכמוסות של העיר התנקזו לרחוב אחד אפל. היא עמדה שם, סופגת את הלילה לתוכה, מתמזגת עם הצללים. כל נגיעה ברוח הסיטה ממנה עוד שכבה של מציאות, מותירה אחריה רק עקבות של חלום אפל.

מול עיניה התפתלו מבוכים של פנטזיה, כאילו העולם עצמו התכופף מולה – כמו בעיר שהיא חלום או סיוט. הרחובות התל-אביביים, אלו שביום כל כך מלאים בחיים, נשאבו לתוך ערפל סמיך, והפכו למבוך חסר סוף. לכל מקום שהיא הלכה, המבט שלו עקב אחריה, כמו יצור שנולד מתוך המדרכות האפורות של העיר. לא ניתן היה להבין מה יותר חזק – הפחד, התשוקה, או הצורך להיכנע למתח האפל שנרקם ביניהם.

לא היה כל צורך במילים מפורשות, המטאפורות יצרו עולם אחר – עולם שבו עצי הדקל הפכו למלכודות, ואבני המדרכה היו שותפים שקטים לפעולה שהלכה והתגברה. כל צליל, כל צעד שהדהד בין הקירות הסדוקים, היה חלק מהתחפושת. הפגיעות שלה נגלתה, כמו דמות מתוך אגדה אפלה, בעוד השליטה שלו הייתה מוחלטת, כמו גבול דק בין מציאות לדמיון.

העלילה לא נכתבה עדיין, אבל העתיד היה מלא באפשרויות. קצוות פתוחים נזרקו כמו חוטים של חידה, כאשר העולם שבחוץ נדחק עמוק לתוך התודעה. היה שם חופש, אבל גם כאב – שני כוחות שיצרו את הדינמיקה ביניהם. היא ידעה שזה לא ייגמר כאן, שמה שנראה כמו משחק בין דמיון למציאות, בעצם היה רמז לאימה עמוקה יותר.

הם התקדמו במבוך כמו דמויות מתוך סיפור גותי שנשכח, העולם שלהם נבנה על מטאפורות סוריאליסטיות ומצבים קיצוניים. דמויות משנה עלו מדי פעם, אך רק כדי לחזק את הקשר בין שני המרכזים האפלים של העלילה. שום דבר לא היה באמת כפי שנראה – ואולי זה היה כל הקסם.

המבוך הזה, שבו הפכים נמשכו והתחברו, נותר פתוח. כמו כל פנטזיה, הוא היה חלום שלא התפוגג עם אור הבוקר. רק עם היעלמותם של הצללים, נשארו שאלות פתוחות, ורמזים דקים לעתיד שעדיין לא נכתב. הריח של השוקולד המריר נותר שם, רודף את העיר. תל-אביב מעולם לא הייתה אפלה כל כך, ומעולם לא נראתה כל כך מפתה.

הזרים

החדר היה אפלולי, אורות מנצנצים בקלילות דרך וילונות כבדים שהזכירו את הימים העתיקים של טירות ומגדלים. הריח של עור מעורבב ברוזמרין דהה באוויר. הוא עמד שם, לא בטוח מה מצפה לו, מרגיש את פעימות הלב שלו מהדהדות בכל תא בגופו.

היא נכנסה, צעדים שקטים, כאילו הזמן נעצר רק בשבילה. הרעש הקל של בד שהשתפשף על עורה היה הקול היחיד שנשמע. העיניים שלה, כהות ומסתוריות, השתקפו כמו בריכת מים בלילה, מלאות סודות שלא נאמרו. היא לא חייכה, אבל המבט שלה סיפר סיפור אחר — סיפור של שליטה מוחלטת, משיכה בלתי ניתנת להתנגדות.

לפתע הוא שמע קול נוסף מאחוריו. עוד דמות נכנסה לחדר, לא היה ברור אם הוא מכיר אותה או לא. הצללים עטפו את דמותו, קול נשימותיו הכבדות חשף את קיומו, אבל פניו נותרו חסויים. הוא לא דיבר, רק עמד שם, צופה בשקט.

הם לא היו לבד. קול צלילים עמוקים של פסנתר ישן התפשט בחלל, כמו נשימה ישנה שהוחזרה לחיים. הריח של קינמון ושוקולד מילא את האוויר, מערבל תחושות בין חום למתיקות, בין מה שהיה יכול להיות חלום למציאות שאי אפשר להתחמק ממנה.

כשהיא נגעה בו, זה היה כמו מגע קל של חשמל, כמו הכרה שקטה בפחד ובתשוקה שהתמזגו יחד. יד אחת נמשכה אחר הצוואר שלו, השנייה נשארה תלויה ברפיון, כאילו היא מחכה לרגע המושלם. המגע שלה השאיר סימנים של כוונה, אבל הוא לא היה בטוח לאן היא לוקחת אותו.

האוויר הפך כבד יותר, השקט הפך למתוח. הרגליים שלהם זזו לאט, כמו כוריאוגרפיה מתוכננת היטב אך בלתי נראית. המתח ביניהם היה מוחשי, אך גם רחוק, כאילו יש משהו עמוק ונסתר שלא נאמר, לא יוכל להיאמר.

עוד דמות נכנסה. הפעם, זאת הייתה דמות נשית נוספת, שערה נפל ברישול על פניה, עיניה קרות, אך מתחת לקרח היו תשוקות רדומות. היא לא דיברה, רק התקרבה, קרובה מדי. הקירבה יצרה כימיה חדה כמו סכין, ואיש מהם לא נסוג.

העולם מחוץ לחדר הזה לא היה קיים. הזמן התמתח והתכווץ סביבם, כשהמגעים נהיו יותר ויותר חשמליים, כאילו כל תנועה שלהם נבנית על גבי קודמתה. אבל לא היה ברור אם הם שולטים במתח או שהמתח שולט בהם.

הסוף? שאלה פתוחה. האם הכל היה משחק של שליטה, או אולי ניסיון להרגיש משהו אמיתי בתוך עולם של דימויים ותחושות רדופות? הם יצאו מהחדר הזה באותה הערפל שבו נכנסו, אבל מה שנשאר איתם לא היה אלא שובל של ריחות ומגעים שנצרבו בזיכרון — כמו חלום שלא נגמר, רק מחכה להזדמנות לשוב.