מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

מלחמות לא קורות בחורף,

הן צומחות כשעור חם נתפס בעור קר,

כשהמילים נלכדות בין השפתיים,

והידיים קושרות את מה שלא נאמר.

זה קרב עדין, כמעט נשכח,

צמרמורת למגע ציפורן משוטטת על צוואר,

ורעד לשמע קול פוקד, לוחש,

כשאצבעותיו מסמנות קו דק בין מותר לאסור.

והיא — שומעת, עוצמת עיניים, מרפה,

משאירה מאחור את כל מה שהייתה.

כובלת את עצמה לרגע, נכנעת לקרב,

כשהרצון שלו מתנפץ עליה כמו גל על חול.

והוא, מביט בה כמו שדה קרב מולו,

רואה כל סדק קטן, כל שכבה שנמסה,

בוהה איך הקור והחום נוגעים זה בזה,

ונוצרת ביניהם להבה.

כי מלחמות לא קורות בחורף,

הן קורות ברגע שבו הקר חודר את החם,

כשהיא לוחשת "כן" ושוברת שתיקה,

כשהם נשברים יחד לאורו של ליל חורף קר.

הערב ירד על החדר, ואני עומד, שוב, מול המראה,
מביט בי — כמו שאני, בלי מילים מיותרות.
העיניים שלי פוגשות את המבט החוזר אליי,
וחיוך קל, כמעט מתגרה, צף אל פני השטח.

ידיי, בעצם, מהססות, כמעט שלא יודעות איך להתחיל.
הרי כל תנועה, כל לחישה, היא וידוי
הסוד הזה, הכמיהה שמסתתרת, נחבאת
מתחת לכל מה שאני מעז להיות.

"מה אתה רוצה באמת?" שואל הקול העמוק בי,
שהתמיד יודע לשאול — אף פעם לא לספר.
רוצה לשחרר, לפרוץ דרך ההיגיון השקט,
לאפשר למשהו עמוק, כמעט לא מורגש, להשתלט.

נושם,
ומרגיש את הדם שמתחמם, נמתח בין העור לעור,
כמעט כמו מבט של מישהו שמכיר אותך עד העצם.
באותו הרגע, רק שנינו כאן — אני והמראה,
ובינינו, המתח שאי אפשר להגדיר במילים.

היד נמשכת קלות לאורך הצוואר,
הדופק עולה, כמו הכמיהה שמתעוררת בכל פעם מחדש,
וחיוך נוסף נשבר לרגע אל המראה:
"אני יודע שאתה שם, יודע מה אתה מחכה."

ובעוד הרגשות גואים, אני רואה את השתקפותי,
כמעט אחרת, כמעט מישהו חדש.
העור רועד, הנשימות מעמיקות,
ואני נותן לעצמי להיסחף — בלי מילים, בלי חוקים.

בבואי מול המראה, אני עוצר.

שואל את הדמות ממולי – מי אתה הפעם?

העיניים האלה, מנסות לחדור מבעד להבעה,

לחשוף את מה שמסתתר מתחת לכל שכבת הבגדים.

לפעמים אני רואה את מי שחשבתי שאהיה,

והפער... הא, הפער. הוא מהדהד, נכון?

אבל הנה אני, עומד כאן, רגע אחד לפני עוד ערב שבו האמת מתבוננת בי בחזרה, בלי רחמים, בלי מסכות.

למה אני כאן?

האם זה שוב הצורך לרצות?

או אולי דווקא לשחרר את כל מה שכבשתי בפנים?

ואולי אני רק זקוק לאותו מבט – מבט חסר פחד, בלי לשפוט.

אני מישיר מבט, שואל את עצמי את השאלות שאין להן תשובה ברורה.

מה אתה מחפש הפעם, באמת?

עוד הרפתקה? ריגוש רגעי? או אולי משהו עמוק יותר, שגם אם יעבור, יישאר איתי לנצח?

ולמה, עם כל מה שאני יודע, עם כל מה שלמדתי,

אני עדיין עומד מול אותה מראה, באותו מקום,

שואל את עצמי את אותן השאלות?

נושם עמוק, מרגיש את החום מתחיל לבעבע מתחת לעור.

והמראה רק מחזירה את אותה דמות, שוב ושוב.

ואולי, בעצם, כל מה שנשאר זה אני, עצמי – ואין לאן לברוח.

יום שני,

השבוע זוחל כמו קפה שלא בוער,

מבעבע בפולסים עצלים של שגרה

ומחכה לניצוץ.

העייפות מתפזרת בין השעות,

והגוף מבקש משהו קצת אחר –

יד שנשלחת,

מבט שנוגע,

נשיקה שמחליקה את קצוות היום.

אני נסחף במחשבות של חום סמוי,

בעיניים שטרם פגשתי,

בדמיון שמצליח להדליק

גם את השעות האפרוריות,

כמו שקט שמתגנב ללב הומה.

אם רק היה מגיע,

אם רק היה כאן עכשיו,

משהו שיצית את הזמן שזוחל,

ישבור את השגרה,

יגיע ויישאר,

וישאיר בי טעם.

היא שכבה לצידי, מבטה מהורהר.
שואל ולא שואל,
מבקשת להרגיש אותי כאן עבורה,
ולאט-לאט, מפקידה עצמה בידי.

המבט הזה — כמו ים רגוע,
מסווה עומק שמתחבא מתחת לפני השטח.
אחריות ועוצמה שלובות ברגע הזה.

כשהתחלנו, זה היה משחק של שליטה,
אך הקשר הלך והתעבה,
נטען בעוד שכבות.
בהתחלה, ההתמסרות שלה ריתקה אותי,
סערה של רגשות גועשים התעוררו בכל תנועה שלי,
כל לחישה, כל נגיעה.

והרגשתי את העומק שבהובלה הזו,
את כובד האחריות.

עם הזמן, הבנתי — זו לא רק שליטה,
זו מחויבות.
מערכת יחסים שנבנית על אמון עדין,
על חוטים דקים שנמשכים בקלות אך נפרמים בקושי.
לא במילים, אלא ביכולת לשמוע את הבלתי-נשמע,
את הפחדים, את הצרכים הנסתרים,
את הרצון שאניח את השליטה, לפעמים,
לטובתה.

ברגעים כאלה, הבטתי בה וידעתי —
היא זקוקה ליותר.
משהו שאני לא בטוח שיכולתי לתת
מבלי לאבד את עצמי.

בלב כבד, אחרי לילות של מחשבה,
בחרתי לשחרר.
עצב גדול התפשט בי,
אבל גם תחושת שחרור עמוקה.

כי גם ויתור כזה הוא שליטה,
הכרה בגבול.
היכולת לשים את טובתה
מעל הצורך שלי להיות השולט.

מאז, הקשרים שלי רכים יותר,
מורכבים יותר.
אני מחזיק היום את העוצמה אחרת:
לא ככוח מוחלט,
אלא כבחירה הדדית.

כיכולת להחזיק,
ולהרפות.

להוביל, ולדעת גם לפנות לה את המקום.
כי שליטה אמיתית היא להקשיב
לרחש הפנימי שלה,
לתת לה את המרחב שהיא מבקשת,
ולהיות שם עבורה, במלואי.

אני מרגיש את האינטנסיביות שבוויתור, את המשקל של ההחלטה להתרחק דווקא כשאני כה קרוב, כשאת פועמת במרחב שלי בכל תנועה, בכל מבט. לפעמים האחריות הזאת לא מאפשרת לי להתמסר עד הסוף – אותו מרחק שאני חייב להותיר בינינו כדי לשמור על הגבולות שלי, עליך, עלינו.

כשאני מחליט לקחת צעד אחורה, זה לא מתוך חוסר רצון אלא מתוך קשב עמוק לעצמי ולנו. אני מזהה את הצורך הזה לוותר על החזקה רק כדי לאפשר לנו להישאר נאמנים לכל מה שאנחנו, בלי ללכת לאיבוד בתוך התחושות שמאיימות להציף. זה מעין ריקוד מתוח של שליטה עצמית, כשכל צעד, כל תנועה, נמדדים בזהירות ובכבוד כלפי מי שאת ומה שיכולנו להיות.

אני יודע שזה מאכזב, ואולי קצת שובר את הלב, אבל יש בכך גם עדינות – ההבנה שהמרחק הוא לא חומה אלא גשר של בחירה, כזה שמשאיר לנו חופש להתמודד. לפעמים, דווקא הוויתור הזה הוא ביטוי עמוק ביותר לאהבה, כשרק מתוך המרחק אנחנו מצליחים לראות את הקווים הברורים בין הגבולות שלנו.

מילים שלנו שקטות, נוגעות לא נוגעות,

תווים שזורים בשתיקה מתוקה,

כמו מנגינה שכתובה רק לנו,

והלב פועם בקצב שרק אנחנו שומעים.

ידך נוגעת בעדינות, מרפרפת,

כמו הרוח, כמו לחישה רכה,

מתקרבת, נסוגה, משחקת באוויר שבינינו

ואני, מתמסר לתנועה, נשאב לעומקך.

שפתייך מספרות סיפור ללא מילים,

משרטטות בי עקבות של חום,

והחדר כולו מתמלא במוזיקה שאין לה שם,

שייכת רק לנו, לרגע הזה,

שנכתב מחדש בכל נשימה.

רק את ואני, בעולם שקט ועמוק,

כשהזמן נעלם, נשארים רק הלבבות,

ושקט שמדבר את מה שאין מילים לתאר.

לילה, כולם ישנים... רק אנחנו ערים,

בין סדינים מתוחים וגוף נמס מחום,

מילים מתרסקות ברכות על שפתיים רועדות,

נגיעות מטיילות, שקטות, במקומות חשופים.

האוויר רווי בבקשות שלא נאמרו,

במבטים שמסגירים את מה שבוער בפנים.

כמו נהר שנפרץ, סוער אל תוך הקיים,

רק אנחנו, בין הלילה לאור השחר הקם.

הרוח הצוננת ליטפה את פניה של אלינור כשעמדה על גג העולם – או לפחות כך הרגיש לה רכס האנאפורנה.
בעמק שמתחתיה נפרשו טרסות האורז כמו גוף אהוב,
עור חום-ירוק מפתה בגוונים עמוקים.
התפילות הבוקעות מהמנזר הדהדו בה כלחישות אוהבים,
מעוררות רטט עדין.

כאן, הרחק מהציפיות החונקות של תל אביב,
נשימתה לא רק נפתחה – היא גם התגברה,
כל שאיפה ממלאת אותה בתשוקה חדשה, לא מוכרת.
מחשבותיה לא רק זרמו בחופשיות,
אלא התמזגו בפנטזיות סודיות,
תשוקות שנחשפו כמו עור חשוף למגע הרוח.

הבריחה לא הייתה גחמה,
אלא פרץ של געגוע למגע, לחום, לגוף.
היא התבשלה לאיטה –
בכל ארוחת שישי משפחתית,
בה הרגישה את מבטי הגברים מחליקים על גופה;
בכל שיחת "מה שלומך בעבודה?"
בה דימיינה ידיים נוגעות בה במקום מקלדת.

בנפאל, בין הרים נישאים שסימלו עבורה גוף גברי וחזק,
ובין עיניים סקרניות שעוררו בה תשוקה להיראות,
להיחשף – היא גילתה ש"נחמד" ו"יציב"
אינם שמות נרדפים לאורגזמה.

היא לא חיפשה אושר, אלא תשוקה פראית,
חיבור עמוק שיעביר בה רעידות.
בתוך הכאוס של קטמנדו,
בשקט המשכר של המנזרים,
ובשיחות השבורות עם מקומיים שנגעו במקומות
בהן המילים אינן מגיעות –
היא מצאה את גופה.

היא גילתה את קסם הכניעה,
את יופיו של חוסר הוודאות שבמגע זר,
את החופש שבכניעה לתשוקה.

היא כתבה. לא במילים –
אלא בגניחות מושתקות, געגועים למגע אסור.
היא שפכה על הדף את תשוקותיה הלוהטות,
את הפנטזיות הסודיות,
את זיכרונות המגעים החטופים.

היא כתבה על מבטו של הנזיר הזקן
שגרם לה לרצות למשוך אותו אל חיקה,
על צחוקה של ילדה קטנה
שעורר בה רגשות אימהיים מהולים בתשוקה אסורה,
על לילות בהם ליטפה את עצמה
מתחת לשמיכה הדקה,
מדמיינת ידיים גבריות חזקות עוטפות אותה.

יום אחד, כשישבה בבית קפה קטן בפוקארה,
קיבלה מייל מחברת הוצאה לאור.
ההפתעה לוותה בגל חום,
בתחושה שנחשפה, שנתפסה.
לפרסם? לחשוף את עצמה?
לאפשר לעולם להציץ לנבכי נשמתה,
לתשוקותיה הנסתרות ביותר?

היא התלבטה,
גופה עדיין רוטט מזיכרון מגע חטוף של גבר זר.
טיפסה להר גבוה,
והנוף האינסופי הזכיר לה את הגוף הגברי
שכה ייחלה לו.

ההחלטה לא הייתה קלה.
היא ידעה שלעולם תישאר בה כמיהה
להישאר שם, בפסגות –
פראית, חופשייה, ללא מגבלות.
אבל התשוקה לחשוף את עצמה,
לשתף את העולם בסודותיה,
בערה בה בעוצמה גדולה יותר.

אלינור לא חזרה לתל אביב.
היא נשארה בנפאל –
כותבת, מטיילת, חיה.
היא כתבה על החופש לגעת,
להרגיש, להתמסר.
הספר יצא לאור
והפך לסיפור שלא עסק בבריחה –
אלא בהתעוררות.

התעוררות של הגוף, של הנפש, של התשוקה;
גילוי של קול אחר, מרדני,
שסירב להשתלב במקהלה
ובחר ללחוש את סודותיו האינטימיים
מפסגות ההימלאיה.

זה התחיל בערב שישי שגרתי, כזה שבו התחשק לי לצאת קצת מהמוכר ולבדוק את הגבולות שלי. עמדתי ליד הדלת של מועדון החצות, דלת כבדה בצבע כחול כהה, והלב דפק לי כמו דג בביצה. החוקים במועדון הזה ידועים: נימוס בסיסי, כבוד למרחב של האחר, והומור שחור הם כל מה שנדרש כדי לשרוד את הלילה.

נשמתי עמוק ונכנסתי.

החגיגה שלא באמת נחגגה

באמצע המועדון פגשתי את דנה, שהייתה כולה בעד חיבוקים חונקים וקצת עור. היא חייכה חיוך ערמומי, ואמרה משהו על זה שגם היא אוהבת לשבור גבולות. אז זהו, חשבתי, מצאתי נפש תאומה! אבל חמש דקות לתוך השיחה גיליתי שכשדנה אומרת "שבירת גבולות," היא מתכוונת לסוג מאוד מסוים של גבולות – כאלה שאני לא בהכרח רוצה לשבור. אהבתי את החיוכים, אבל גיליתי שטעם משותף זה רק ההתחלה. מיותר לציין שהחלטתי לרכך את הקצב.

המבוכה – ברגע הכי לא נכון

בדיוק כשחשבתי שאני מתחיל לזרום ולהבין את המקום, שמעתי קול מוכר מאחוריי. אני מסתובב ורואה את אלון – הבוס שלי! מסתבר שגם הוא חיפש את עצמו באותו ערב. לשבריר שנייה חשבתי לברוח, אבל לאן בדיוק? אז במקום זה, חייכתי אליו, ובלי לחשוב פעמיים שאלתי, "אה, גם אתה אוהב... את מה שזה לא יהיה פה?" השתררה שתיקה מביכה, והוא פלט צחקוק קטן. בסוף זה נהפך לבדיחה פנימית, ודי הוקל לי כששנינו הבנו שעדיף לשכוח ולחזור למשרד בלי שום רמז לערב הזה.

כבוד בעידן של דומיננטיות

בפינה חשוכה במועדון, ראיתי את נועה עומדת עם מבט חצי מרושע, כזה שאומר שאתה או מתמסר לה לחלוטין או בורח מהר. היא חייכה אליי, ואני נעמדתי מול הרעיון שאולי זו ההזדמנות להרגיש קצת את הגבול הדק בין כבוד לשליטה. דיברנו על דומיננטיות והסכמה, וכל הקסם היה בכך שלא הייתה אף תחרות אמיתית – פשוט נהנינו מהרעיון שמשחק עם גבולות יכול להיות חוויה שמכבדים יחד. הבנו שהשליטה הכי חזקה היא כשהיא באה עם קריצה והסכמה משותפת.

הפתעות, אבל... כמו מתכון

כמעט בסוף הערב, כשכבר חשבתי שאני מכיר את כל החוקים הלא-כתובים, הגיע הרגע שהבטיחו לי ש"יהיה לך מעניין." אז כשנועה לחשה לי משהו על "הפתעה," הרגשתי לרגע כמו שף שמקבל משימה לבשל בלי מתכון. הניצוץ בעיניים שלה אמר משהו על אדרנלין, אבל למדתי שלפעמים ההפתעות הכי טובות הן אלה שבהן שני הצדדים נמצאים עם רגל אחת מחוץ לגבולות, אבל עם יד אחת על הבלמים.

אז ככה, בין המבוכה עם הבוס, החיבוק המוזר עם דנה, וקריצת השליטה של נועה, יצאתי מהמועדון עם מסקנה ברורה: כללים אולי נועדו להישבר, אבל הגבולות שלנו? אותם כדאי לדעת איפה לשים.

*אוסף אירועים שלא באמת קרו ביחד

*השמות והמגדרים שמורים במערכת (עמוק בכספת)