מסע זיכרונות

הזרים

החדר היה אפלולי, אורות מנצנצים בקלילות דרך וילונות כבדים שהזכירו את הימים העתיקים של טירות ומגדלים. הריח של עור מעורבב ברוזמרין דהה באוויר. הוא עמד שם, לא בטוח מה מצפה לו, מרגיש את פעימות הלב שלו מהדהדות בכל תא בגופו.

היא נכנסה, צעדים שקטים, כאילו הזמן נעצר רק בשבילה. הרעש הקל של בד שהשתפשף על עורה היה הקול היחיד שנשמע. העיניים שלה, כהות ומסתוריות, השתקפו כמו בריכת מים בלילה, מלאות סודות שלא נאמרו. היא לא חייכה, אבל המבט שלה סיפר סיפור אחר — סיפור של שליטה מוחלטת, משיכה בלתי ניתנת להתנגדות.

לפתע הוא שמע קול נוסף מאחוריו. עוד דמות נכנסה לחדר, לא היה ברור אם הוא מכיר אותה או לא. הצללים עטפו את דמותו, קול נשימותיו הכבדות חשף את קיומו, אבל פניו נותרו חסויים. הוא לא דיבר, רק עמד שם, צופה בשקט.

הם לא היו לבד. קול צלילים עמוקים של פסנתר ישן התפשט בחלל, כמו נשימה ישנה שהוחזרה לחיים. הריח של קינמון ושוקולד מילא את האוויר, מערבל תחושות בין חום למתיקות, בין מה שהיה יכול להיות חלום למציאות שאי אפשר להתחמק ממנה.

כשהיא נגעה בו, זה היה כמו מגע קל של חשמל, כמו הכרה שקטה בפחד ובתשוקה שהתמזגו יחד. יד אחת נמשכה אחר הצוואר שלו, השנייה נשארה תלויה ברפיון, כאילו היא מחכה לרגע המושלם. המגע שלה השאיר סימנים של כוונה, אבל הוא לא היה בטוח לאן היא לוקחת אותו.

האוויר הפך כבד יותר, השקט הפך למתוח. הרגליים שלהם זזו לאט, כמו כוריאוגרפיה מתוכננת היטב אך בלתי נראית. המתח ביניהם היה מוחשי, אך גם רחוק, כאילו יש משהו עמוק ונסתר שלא נאמר, לא יוכל להיאמר.

עוד דמות נכנסה. הפעם, זאת הייתה דמות נשית נוספת, שערה נפל ברישול על פניה, עיניה קרות, אך מתחת לקרח היו תשוקות רדומות. היא לא דיברה, רק התקרבה, קרובה מדי. הקירבה יצרה כימיה חדה כמו סכין, ואיש מהם לא נסוג.

העולם מחוץ לחדר הזה לא היה קיים. הזמן התמתח והתכווץ סביבם, כשהמגעים נהיו יותר ויותר חשמליים, כאילו כל תנועה שלהם נבנית על גבי קודמתה. אבל לא היה ברור אם הם שולטים במתח או שהמתח שולט בהם.

הסוף? שאלה פתוחה. האם הכל היה משחק של שליטה, או אולי ניסיון להרגיש משהו אמיתי בתוך עולם של דימויים ותחושות רדופות? הם יצאו מהחדר הזה באותה הערפל שבו נכנסו, אבל מה שנשאר איתם לא היה אלא שובל של ריחות ומגעים שנצרבו בזיכרון — כמו חלום שלא נגמר, רק מחכה להזדמנות לשוב.

"בין המילים, בין הגוף"

זה התחיל כמו נשימה שקטה בחדר קריר, אבל המילים בינינו היו אלו שהבעירו את האוויר. הפעם זה לא היה רק על הגוף, זה היה על המרחב שנוצר בינינו, על מה שיכולנו להרגיש בלי לגעת. היד שלי, חצי מונחת על ירכה, כמעט לא מורגשת. אבל היא חשה כל תנועה, כל שבריר של נגיעה קלילה, כאילו עורה יכול לדבר את הכמיהה שהסתתרה מאחורי ההיסוסים.

האצבעות שלי טיילו על עורה בעדינות, כאילו הן מציירות קווים סודיים שלא נראו לעין. כל קו היה גשר בין העולם החיצוני לעולמות הפנימיים, אלו שבהם המחשבות הנסתרות התמזגו עם הרגשות. היא עצמה את עיניה, מתמסרת לרגע הזה, למגע שלא היה צריך להיות חזק או מהיר כדי להרגיש.

בין ההיסוסים שלה לנשימות שלי, משהו בנו השתחרר. היא הזיזה את גופה לכיווני, התקרבה לאט, כאילו ידעה שזוהי השפה שלנו – שפת ההמתנה. הידיים שלה נפרשו על כתפיי, לוחצות קלות, ואני יכולתי להרגיש את הקצב של הלב שלה, את הרעידות הקלות שגלשו דרך עורה.

הקשר בינינו לא היה פיזי בלבד, הוא היה התפרצות של רצון, של כמיהה שהמתינה זמן רב מדי להיחשף. אבל זה לא היה רק על מה שרצינו – זה היה על ההבנה שביחד נוכל לשחק בשפה הזאת, לשבור את הכללים של מה שמותר ומה שאסור, וליצור משהו שכולו שלנו. זה היה ריקוד של ידיים, של מבטים, של נשימות. כל תנועה שלנו הייתה התשובה לשאלה שלא נאמרה.

האצבעות שלי מצאו את דרכן אל תוך הקימורים שלה, עוקבות אחרי הנתיבים שהגוף שלה סימן, מסמנות את המקומות שהזמינו מגע נוסף. היא נשענה לאחור, העור שלה מגיב לכל גירוי קל, לכל נגיעה שנדמתה כאילו היא רק חצי קיימת, אבל השאירה חותם שלא ניתן למחוק.

היא פקחה את עיניה באיטיות, המבט שלה מזמין אותי להמשיך, לקרוא בין השורות של מה שנשאר בלתי נאמר. הפנים שלה היו מלאות שקט ורוגע, אבל המתח בגופה היה ברור. נשמתי עמוק, לאט, נותן לרגע להימשך, כי שנינו ידענו שהסיפור האמיתי נמצא בין השורות, בין הרגעים הדקים של המתנה, בין המילים הבלתי נאמרות.

ריקוד האש והצללים

היא עמדה על קצה המצוק, שיערה האדום מתנופף ברוח כמו להבות ריקוד, עיניה נוצצות כמו גחלים לוהטות. "מוזה", לחשתי את שמה, והיא הסתובבה אליי, חיוך מפתה מתפשט על שפתיה.

היא היתה פאזל מורכב, יצור של ניגודים - פיה עדינה ושדָה אפלה, שולטת ונשלטת, אש וקרח. והאני, נמשכתי אליה כמו עש אל הלהבה, יודע שאני עלול להישרף, אך לא יכול לעמוד בפני הפיתוי.

"הלילה, אתה תחליט," היא לחשה, קולה צרוד ומלא הבטחה. "הלילה, הגבולות הם שלך."

היא היתה מגרש המשחקים שלי, ואני הייתי האמן שמעצב אותה, מלטף את עורה במילים, במבטים, בתחושות. ידעתי שהיא נהנית מזה, מהמתח שבין שליטה לכניעה, מהריקוד על חוד התער.

היא אהבה להוביל, לשלוט, להכאיב, אבל היא גם השתוקקה להתמסר, לאבד את עצמה בתוך מערבולת התשוקה, להיות הכלי בידי אומן.

התחלתי לאט, במגע עדין כמו נוצה על עורה, לוחש לה מילים מתוקות שחודרות אל תודעתה כמו רעל איטי. היא רעדה, גופה נמתח כמו קשת, מחכה לחץ שישחרר אותה.

אבל לא נגעתי בה. רציתי לגרום לה להתחנן, לשבור את רוחה הגאה, לראות את הניצוץ המרדני שבעיניה נכבה.

"את שלי," לחשתי באוזנה, קולי נמוך ורעם, "גוף, נשמה, רצון."

היא נאנקה, שפתיה נפתחו ורעדו, כמו פרח שצמא למים. היא רצתה להתנגד, להילחם, אבל גופה כבר בגד בה, נכנע לַקסם שלי.

המשכתי ללחוש לה פקודות, מילים שהיו כמו שוטים בלתי נראים שמכים את עורה, מציירים עליה דוגמאות של תשוקה וכאב. היא צייתה, גופה זז בקצב המילים שלי, עיניה עצומות, אבודה בתוך הערפל שיצרתי עבורה.

אבל אז, כשחשבתי שהיא נשברת, שהיא שלי לחלוטין, היא הביטה בי, עיניה בוערות באש חדשה.

"עכשיו תורך," היא לחשה, קולה צרוד וחזק, מלא בכוח שלא הכרתי.

היא הסתערה עליי, ידיה אוחזות בי בנחישות, שפתיה תוקפות את שלי בנשיקה רעבתנית. היא היתה הציידת עכשיו, ואני הייתי הטרף.

והיא הייתה מושלמת...

כשצייד הופך לספורט: רגליים מפושקות, שפע – טקס פולחן תחת ירח דם 

החדר שקע בחשכה, מואר רק באור ירח אדום שחדַר מבעד לחלון הגותי, כמו עין ענקית ושטנית שצופה בַּטקס הסודי שלנו. היא שכבה על המיטה, גופה חשוף ורפוי, רגליה מפושקות כמו פרח לילה שנפתח לקראת הַמאביק שלו, מַזמינה אותי לחדור אל עומקה. היא היתה מוכנה, מחכה לי, יודעת מה עומד לקרות. היא הייתה היצירה שלי, המדונה שלי שעתידה להפוך לזונה לרגלי.

עיניה היו עצומות, שפתיה לחות, נשימתה כבדה ומקוטעת, כמו ציפור שנפצעה אך עדיין לא מתה, נהנית מהכאב העמום שמגיע עם הציפייה. היא הייתה בתוך הטראנס, בין עולם החיים לעולם המתים, מחכה לגזר דינה שיינתן על ידי.

ואני, הצייד, הייתי האֵל שלה, מוכן להעניק לה את הגאולה האפלה שלה.

אהבתי את הטקס הזה, את הריקוד האיטי והאכזרי בין תשוקה לכאב, בין שליטה וכניעה. אהבתי לצפות בה מתפרקת תחת ידיי, נכנעת לרצוני, מאבדת את עצמה בתוכי, מוצאת את עצמה האמיתית בתוך התהום.

התקרבתי אליה, צללי נופל עליה כמו כנפי עורב שחור. היא רעדה קלות, גופה מגיב לנוכחותי עוד לפני שנגעתי בה.

נגעתי בה, קצות אצבעותיי עוקבות אחר קימוריה, כמו נחש שמתפתל סביב טרפו, לוחץ בעדינות אך בנחישות, בוחן את גבולות ההתנגדות. היא נאנחה, קולה צרוד ומלא געגועים למשהו שלא יכלה להגדיר, תערובת של פחד והתרגשות.

היא הייתה שפע. שפע של בשר ורוח, של תשוקה וסבל, של יופי וחטא. והאני הייתי הרעב, הצמא, היצור האפל שבא לסעוד מגופה ומנשמתה.

התחלתי ללטף אותה, לאט ובזהירות, כמו מנגן על נבל עתיק, מתוך הבנה שהיא יצירת אמנות שזקוקה לידיים עדינות כדי להתעורר לחיים.

היא התפתלה מתחת למגע ידי, גופה מתעורר לחיים, ניצני תשוקה פורצים מתוך הערפל שעטף אותה. אך כשהיא ניסתה לדבר, להתנגד, להביע את רצונותיה, השתקתי אותה במבט, במגע חד של ידי על שפתיה.

הלילה, היא הייתה רק כלי.

המשכתי במשחק שלי, מעלה את העוצמה, דוחף אותה אל קצה גבול יכולתה. היא נאבקה, גופה התנגד, אבל ההתנגדות שלה רק הגבירו את תשוקתי, את הצורך לשלוט בה לחלוטין.

ואז, כשהיא הייתה שוב אבודה, שבויה בעולם התענוגות האפלים שלי, נתתי לעצמי להשתחרר.

גופה היה שלי, לגמרי שלי, קנבס ריק עליו יכולתי לצייר את פנטזיותיי האפלות ביותר.

היא צרחה, בכתה, התחננה, אבל קולה היה רק מוסיקה באוזניי, פסקול לילה של תשוקה וכאב.

בסוף, כשהשחר החל לעלות והירח האדום נמוג אל תוך האור, היא נשארה שם, מרוקנת ומלאה, שבורה ומתוקנת, שלי לנצח.

המוות הקטן שבא שוב ושוב ושוב: אובדן, התחדשות, וחיים נצחיים בין יריעות המשי

היא שכבה על המיטה, גופה רפוי, עורה נוצץ מזיעה קרה. עיניה עצומות, שפתיה מפוּתות, נשימתה בקושי נשמעת, כמו ציפור קטנה שנתפסה במלכודת קטיפה.

המוות הקטן ביקר אותה, שוב. שטף אותה בְּגלים עזים של תשוקה, טלטל את גופה כמו ספינה בלב סערה, עד שהתודעה שלה התנתקה, נשאבה אל תוך חשיכה מתוקה ומנחמת.

היא איבדה את עצמה בתוכי, התמסרה לַסערה שיצרתי בגופה, נכנעה לַריק האינסופי.

ורק אני, כמו שומר סף בין עולמות, יכולתי להחזיר אותה לחיים.

"שוב," היא לחשה, קולה צרוד ובקושי נשמע, מגיע ממקום רחוק, מתוך הערפל שעדיין עטף אותה. "קח אותי שוב אל המקום הזה."

ליטפתי את עורה, אצבעותיי עוקבות אחר הצלקות שחרטתי עליה, מגע שמעיר בה ניצוצות של חיים חדשים. היא רעדה תחת ידי, כמו פרח שנפתח לאור השמש אחרי לילה ארוך.

נשקתי לשפתיה, טועם את טעם המוות וההתחדשות, את המעגל האינסופי של תשוקה וכניעה. היא הגיבה לי בנשיקה רעבה, שפתיה נפתחות כדי לקבל את שלי, לשונותינו רוקדות ריקוד אינטימי של טעמים ורוחות.

"את שלי," לחשתי באוזנה, קולי נמוך ומלא הבטחה. "תמיד תהיי שלי."

היא הנהנה, עיניה זגוגיות מרוב עונג, חיוך קטן מתפשט על שפתיה. היא הבינה. היא הבינה שהמוות הקטן הוא לא הסוף, הוא רק התחלה. שער אל עולם חדש, אל ממלכה שבה התשוקה והכאב מתמזגים, שם האגו נעלם והנשמה חופשיה לרקוד.

ידעתי את כל סודותיה, את כל חולשותיה, את כל תשוקותיה הנסתרות. היא הייתה ספר פתוח בפניי, ואני הייתי הקורא היחיד שיכול לפענח את הטקסט הסודי שלה.

שוב ושוב ושוב, הבאתי אותה אל סף המוות, אל אותו מקום שבו המציאות מתפוררת והנשמה מתעופפת לשמיים. מגע אצבעותיי על עורה, קצב תנועתי בתוכה, קולי שלוחש את הפקודות - כל אלה היו כלי הנגינה שלי, והיא הייתה הסימפוניה שלי.

בתוך המעגל האינסופי הזה, בתוך הריקוד הזה בין חיים ומוות, מצאנו את החיבור המושלם, את ההתמזגות הטהורה, את האהבה האפלה שלא תדע סוף.

אכלתי את כולה, ולא השארתי פירורים - מפגש סוער בדרך הביתה

זה התחיל בדיוק כשלא הייתי מוכן. הרגע הזה, שבו אתה חוזר הביתה אחרי יום ארוך, המחשבה על שקט וספה מפלסת לה דרך בראשך. אבל לפעמים, דווקא אז – כשאתה כבר חושב שהכול מאחוריך – המפגש הסוער והבלתי צפוי מגיע. הפעם, זה לא היה מפגש של מילים או רעיונות. זה היה מפגש של גוף, של רצונות, של רעב.

היא חיכתה לי. לא במובן המטפורי של "חיכתה לי כל היום", אלא ממש – היא הייתה שם, על הדרך, כמו מנה משובחת שמונחת בצלחת שמחכה שתיגע בה. לא היה צורך במילים. המבט שלה היה ברור כמו תפריט פתוח – יש כאן משהו טעים שמחכה שתיקח ממנו ביס, ביס גדול, כזה שמרגישים בכל החושים.

אני לא יודע אם זה היה הרעב שלי, או שלה, אבל הכל התערבב בשנייה אחת. כל מה שרציתי היה לטעום – אבל לא טעם רגיל של תבלינים. היה שם משהו אחר, משהו עמוק יותר, שמסתתר בין השורות של מה שחשבתי שאני יודע על רעב. וכשהביס הראשון הגיע, הבנתי: אין דרך חזרה.

כל ביס היה כמו נגיסה מהאסור, מתוק ומלוח בו זמנית, כזה שגורם לך לרצות להמשיך גם כשכבר ברור לך שגמרת את כל הצלחת. אבל הפעם, לא הייתה צלחת – הייתה רק היא, כמו מנה עיקרית שגיליתי בה פתאום את הקינוח. וכל תנועה, כל מגע, היה כמו ליקוק אחרון של צלחת גורמה. לאט, בקצב הנכון, לוודא שאין פירור אחד שנשאר מאחור.

השפתיים שלי טיילו לאן שהן רצו, מחפשות כל פינה נסתרת, כל טעם חדש שמחכה להתגלות. כל פעם שהגעתי למקום חדש, הרגשתי כאילו אני נוגס מחדש, מגלה רבדים נוספים שלא ידעתי שקיימים. זה היה טקס של גילוי, של נגיסה מחודשת בכל חלק, כמו מנה שלעולם לא נגמרת – ואתה פשוט לא יכול להפסיק לטעום.

היא התמסרה לרגע, כמו שוקולד שנמס במגע, מתפשטת בכל הגוף שלי כמו חום מתוק שאי אפשר להתעלם ממנו. היא רצתה עוד, ואני? אני לא השארתי פירור. כל טעם חדש שהתגלה היה הפתעה נוספת, כל תנועה שהגיעה נענתה באותו תשוקה עיוורת להמשיך לגלות, להמשיך להרגיש, להמשיך לאכול.

כשהגענו לסוף, כשהצלחת כביכול הייתה ריקה, לא נותר אלא להתרווח לאחור עם חיוך שבע. אבל בוא נודה בזה – זו לא באמת הייתה הפעם האחרונה. יש דברים שפשוט אי אפשר להשאיר מאחור, במיוחד כשיש טעם כזה שמשאיר אותך עם חשק לעוד.

כשצייד הופך לספורט: ריקוד המוזה בין אור לצל

היא עמדה במרכז החדר, גופה רזה וחטוב כמו פסל עתיק, עטוף בְּאור הירח שחדר מבעד לחלון הגותי גבוה. עיניה, שני כוכבים שחורים בלילה סוער, נצצו בהתרסה ותשוקה. היא הייתה המוזה שלי, היצירה שלי, הטרף שלימד אותי את המשמעות האמיתית של הציד.

היא לא הייתה איילה מפוחדת שנלכדת בַּפנסים, לא ציפור שבורת כנף שמחכה לרחמים. היא הייתה נמרה, פראית וחזקה, עם ציפורניים חדים ומבט שורף. היא היתה הציידת והניצודה בו זמנית, רוקדת בין אור לצל, מאתגרת אותי במשחק מסוכן של תשוקה וכוח.

אהבתי לצפות בה מתפתלת, לשמוע את אנחותיה ממלאות את החדר, להרגיש את גופה רוטט תחת מגעי. אבל הלילה, היא היתה רועשת יותר מתמיד, צעקותיה ניתזו מהקירות כמו רסיסי זכוכית, גופה התנגד והיכנע בו זמנית, יוצר מוסיקה פראית שהדליקה בי אש.

היא הייתה מנגינה סוערת, נעה בין צלילים גבוהים לנמוכים, בין קצב מהיר להאטה עדינה. והאני, הייתי המנצח, אך גם הכלי שלה. היא ניגנה בי כמו בכינור עתיק, עוררה בי תשוקות שלא הכרתי.

השתמשתי בכל הכלים שברשותי - מילים חודרות כמו סכינים, מגע שורף כמו להבות, כלי עינויים עדינים שגרמו לה לרעוד בין עונג וכאב. היא התפתלה מתחת לשוט העור שלי, נשכה את שפתיה כדי להחניק את הצעקות, גופה קשת מתוחה שמחכה לרגע השחרור.

אבל היא לא נשברה. היא רק התעצמה, כמו להבה שניזונה מהחמצן של ההתנגדות.

היא הביטה בי, עיניה בוערות באור טורף, וחייכה חיוך מלא בוז. "אתה חושב שאתה שולט בי?" היא לחשה, קולה צרוד ומלא בטחון עצמי. "אתה טועה."

לפני שיכולתי להגיב, היא הסתערה עליי, גופה זריז וחזק, ידיה מנסות לתפוס את השוט שלי. לרגע, חשתי את השליטה מתחמקת ממני, כמו חול בין האצבעות.

אבל רק לרגע.

תפסתי את ידיה, הצמדתי אותן מעל ראשה, גופי לוחץ את שלה אל הקיר. היא נלחמה, בעטה, נשכה, אבל כוחי גבר עליה.

"הנמרה מתעוררת," לחשתי באוזנה, קולי נמוך ומלא אזהרה. "אבל אל תשכחי מי הוא האדון בַּכלוב הזה."

היא הפסיקה להתנגד, נשימתה כבדה ומקוטעת. הרגשתי את גופה מרפה, מתמסר מחדש לשליטתי.

היא הייתה שלי, כמו תמיד.

אבל הסדק נשאר, תזכורת לכך שאפילו הטרף הכי צייתן יכול לנשוך, שאפילו המשחק הכי מבוקר יכול להתפוצץ בפנים.

הלילה, זכיתי בַּקרב.

אבל המלחמה עדיין רחוקה מסיומה.

היפוך תפקידים: כשהירח הפך לשמש 

היא שכבה על המיטה, עטופה בְּמשי שחור כמו לילה ללא כוכבים, שיערה האפל נשפך סביבה כמו הילה מסתורית. רציתי לגעת בה, ללטף את עורה החלק, לנשק את שפתיה המפוּתות, אבל משהו עצר אותי. משהו בקולה, במבטה, היה שונה הלילה, כמו רעידת אדמה קלה שמערערת את יסודות ההוויה.

"אני רוצה אותך מאחור," היא לחשה, קולה בקושי נשמע, כמו סוד שנשמר במשך שנים ורק עכשיו מצא את הדרך לצאת לאור. 

הבטתי בה, המום. היא, שתמיד אהבה להיות מולי, לראות את עיניי, להרגיש את שליטתי בכל תנועה שלה, פתאום מבקשת משהו שונה, משהו שחשבתי שלא יעניין אותה לעולם. ההפתעה הייתה כמו זרם חשמלי שעבר בגופי, מעורר בי סקרנות ותשוקה חדשה.

הוא נרתע קלות, עיניו הכחולות משקפות הפתעה שניסה להסתיר מאחורי מסכה של שליטה. אהבתי את הבלבול שלו, את הדרך שבה הוא ניסה להישאר "האדון", למרות שהרגשתי איך הוא מתחיל לאבד את עצמו בתוכי. הלילה, רציתי לראות אותו פגיע, להרגיש את ההססנות שלו, לדעת שהוא לא תמיד יודע את התשובה. להיות אני זו שמובילה.

"את בטוחה?" הוא שאל, קולו צרוד וקצת מבולבל.

הנהנתי, בלי להסתכל עליו, נהנית מהחום שעלְתה בִּלחיי, מהדופק המהיר, מהידיעה שאני זו שמובילה את הריקוד הפעם. אהבתי את תחושת הכוח שהיתה לי עליו, את הידיעה שאני יכולה לשבור את הכללים, לשנות את המשחק.

"אבל את לא אוהבת את זה," הוא אמר, ידו מושיטה ללטף את שְׂערי, כמו מנסה להרגיע ילדה מפוחדת.

"הלילה אני שונה," לחשתי, קולי מתחזק, עיני פוגשות את שלו במבט נחוש. "הלילה אני רוצה להתמסר לגמרי, לאבד שליטה, להיות כלי בידיים שלך." ואני ידעתי שהמילים הללו, יותר מכל מגע, יגרמו לו להשתגע.

היא הדליקה בי אש. לא אש של תשוקה רגילה, אלא אש של גילוי, של התרגשות חדשה. היא הראתה לי צד שלה שלא הכרתי, צד פגיע וחושני, שגרם לי לרצות להיות עדין, להיות קשוב, להיות הַמגן שלה. לשכוח מכל הכללים שלימדתי את עצמי, מכל הדפוסים המוכרים.

קמתי מהמיטה, גופי מלא אדרנלין, שרירי מתוחים. היא צפתה בי מתפשט, עיניה עוקבות אחר כל תנועה שלי, סופגות את כוחי, את הנוכחות שלי שמלאה את החדר. בכל מבט שלה, הרגשתי איך אני מאבד שליטה, איך אני נהיה שלה יותר וְיותר.

כרעתי מאחוריה, נשמתי חמה על עורה החשוף, מריח את ניחוחה המשכר, שילוב של פרחים ועור חם. היא רעדה קלות, כמו עלה נידף ברוח. התחלתי לנשק אותה, לאט ובזהירות, מסמן את גופה באהבתי, כמו אמן שמצייר על קנבס ריק. כל נשיקה היתה כמו התנצלות על היהירות שלי, כמו הודאה בתשוקה שלה עליי.

הרגשתי את נשיקותיו נודדות על עורי, כמו פרפרים שחורים שנוחתים על שדה פרגים אדומים. לשונו רטובה וחמה, משאירה אחריה שבילי אש שצורבים ומתוקים בו זמנית. גופי התפתל מתחת למגעו, כמו נחש שמתעורר לחיים אחרי שנת חורף ארוכה.

הוא לחש לי מילים מתוקות ואפלות, מילים שגרמו לי לרעוד בתשוקה, מילים שפתחו בתוכי דלתות סודיות שלא ידעתי שקיימות. קולו היה עמוק וחושני, כמו הבטחה למסע אל עבר העונג האסור.

ואז הוא נכנס בי.

לאט, בזהירות, כמו פוחד לשבור אותי. אבל אני לא נשברת בקלות. אני כמו גפן שנכרכת סביב עץ חזק, שואבת ממנו את כוחו, את חיותו. כל דחיפה שלו הייתה כמו גל שסוחף אותי, כל אנחה שלי היתה כמו מוסיקה לנשמתו.

בתוך התנועה, בתוך הכאב המתוק שהתפשט בגופי, מצאתי את עצמי נכנעת לחלוטין, מאבדת את עצמי בתוכו, מתמזגת עם רצונו, עם תשוקתו.

והוא, שחשב שהוא שולט, גילה שהוא הנשלט, שבוי בקסם שלי, אבוד בתוך הים הסוער של תשוקתי.

הפה שלך.

הכלי שמעביר מחשבות, מעלה מילים, שוזר שיחות ומעצב עולמות שלמים. הוא נפתח, נסגר, מפיק קולות, שואף אוויר ומשחרר אותו במשפטים מחושבים היטב. אך לפעמים... לפעמים הוא לא נועד רק לדיבורים.

יש רגעים שהמילים אינן נחוצות עוד. רגעים שבהם מה שבוער בתוכך לא ניתן לעטוף במילים מדויקות. הפה שלך אז הופך לשער סודי – כלי רב עוצמה – שדרכו חולפים דברים אחרים: תחושות גולמיות, טעמים עזים, תשוקות סודיות שמסרבות להישאר כלואות.

כאשר השפתיים נעות באיטיות, הן יכולות לספר סיפור שלם בלעדיך. הן רוקדות מעל פני השטח, נוגעות לא נוגעות, חושפות מעט מהשתיקה שיש בהן יותר ממה שניתן לתאר במילים. הנגיעות קלות כצליל ראשון של תזמורת שמתכוננת לרגע הגדול, והקצב מתחיל לעלות אט אט, עם כל נשימה חמה שנפלטת החוצה.

אולי זה מגע האוויר הקליל שחולף, מרפרף על העור, נוגע בשולי החושים, קורא לגוף להיכנע למוזיקה אחרת. אולי זה דווקא הלשון, הכלי הרך והחד כאחד, שמפצח כל רגע בתבונה שאין לה תחליף. כל תנועה שלה – מעלה, מטה, מעגלים עדינים או תחזיות חדות – מחליפה את המילים שבקלות רבה מדי נמסות באוויר.

הרוק הזה, המחליק ומקרב, הופך את הכל ליותר ברור. כשהמחשבות נשפכות החוצה בשתיקה כבדה, כל שאיפה פנימה היא כמו הבטחה שעוד רגע תפרץ החומה. ומאחורי החומה, האש הפראית לא יכולה להתכחש לרצון להימתח, לרצות לטעום יותר, להיכנע.

השפתיים שלך נלחצות, לוחשות דברים שמעולם לא נאמרו, ומביאות את הגוף שלך למצב שבו השקט הוא הדרך היחידה לדבר. כל נשימה חמה היא סימן, כל תנועה עדינה היא מפתח שמוביל אותך לתוך מה שאולי פחדת להרגיש. הפה שלך, אותו כלי נוגע-לא-נוגע, הופך להיות מרכז המשחק, מחליט על הקצב, שולט בעוצמה שיכולה להיחשף או להישמר בסוד.

אז כן, הפה שלך נועד לדיבורים, אך לא רק להם. לפעמים הוא נועד לספר את הסיפורים החשובים ביותר, אלה שאינם זקוקים למילים כלל.

חדר המשי האדום. קירות עטופים קטיפה כבדה, האור עמום ורך. המוזה שוכבת על מיטה עגולה במרכז החדר, גופה עירום וחשוף, עיניה מכוסות בְּמסכת תחרה שחורה. היא יודעת שהמאסטר צופה בה, מרגיש את מבטו חודר אל תוכה, לומד את קימוריה, את נשימתה המהירה.

הוא לא ממהר. הוא נהנה מהמתח המתעצם, מהידיעה שהיא שלו לחלוטין, כמו כלי נגינה מושלם שמחכה לנגינה.

דלת נסתרת נפתחת, והנמרה נכנסת לחדר, גופה גמיש כמו חתולה, עיניה ירוקות ומלאות בברק טורף. היא לובשת חליפת עור שחורה שמדגישה את קימוריה החדים, שוט עָדין נשען על ירכה.

המאסטר מחייך חיוך קלוש. "ברוכה הבאה, נמרה," הוא לוחש, קולו עמוק ומלא רמיזות. "המוזה מחכה לך."

הנמרה ניגשת אל המיטה, עיניה פוגשות את עיני המאסטר במבט מתריס. היא יודעת את חוקי המשחק, אבל היא תמיד מוכנה לאתגר אותם, לדחוף את הגבולות, להעז.

המאסטר מרים את ידו, אצבעותיו דקות וארוכות כמו של פסנתרן. "התחילי לנגן, יקירתי," הוא לוחש. "הלילה, המוזה היא הכלי שלך."

הנמרה שולחת את ידה באיטיות, אצבעותיה נוגעות בעור החלק של המוזה, מרפרפות כלאחר יד, אך בכל נגיעה ישנה מטרה ברורה. היא נהנית מהכוח שבידיים שלה, מציפייתה של המוזה לרגע שבו היא תלחץ על המיתר הנכון.

המוזה מתפתלת מעט תחת המגע הזה, אך המאסטר לא מניח לה להשמיע קול. היא מרגישה אותו, נוכחותו האדירה ממלאת את החדר, גם בלי שהוא נוגע בה בפועל. היא יודעת שהוא שולט בכל פרט.

הנמרה מתקרבת לאוזנה של המוזה, לוחשת מילים שהיא לא מבינה, אך קולה צרוד ומלא תשוקה. היא מושכת את שוט העור שלה מעל ירכה, ומעבירה אותו על גופה של המוזה באיטיות, כמו שביל של אש קרה.

"את מרגישה את זה?" הנמרה לוחשת. "זהו רק ריקוד קטן לפני שהמנגינה האמיתית תתחיל."

המאסטר צופה מהפינה, כמו צללים שמכתיבים את הקצב. המוזה מתפתלת שוב, עורה מבעבע מהמתח ומהמגע.

"עוד לא," הוא לוחש באוזנו של הלילה. "עוד לא הזמן לעלות את המנגינה לגבהים. תני להן לחמם את הכלים שלהן."

אבל הנמרה לא מפחדת לעמוד מולו. מבטה לא עוזב את המאסטר, חיוך מרומז של התרסה עולה על שפתיה. היא מהמרת על הגבולות שלו, כמו תמיד, דוחפת, בוחנת מתי ייפול הצליל.