מסע זיכרונות

החטא ועונשו: כשהאדון נופל לרגלי תשוקתו 

חדר השינה היה מקדש של חושך, מואר רק בנרות שלהבת שיצרו צללים רוקדים על הקירות, כמו שדים עייפים שמחפשים מנוחה. ריח של קטורת מתוקה התערבב עם ריח עורה החם, מזכרת לרגעים של תשוקה שאחזה בי כמו שריפה.

היא כרעה מולי, ראשה מוּשׁפל, שיערה השחור נשפך על כתפיה כמו מפל של חושך. רציתי ללטף אותה, להרגיש שוב את רכות גופה, אבל ידיי היו כבדות מאשמה, רוחי שבורה כמו מראה שהתנפצה לאלפי רסיסים.

חטאתי.

לא בחטא הבשר, אלא בחטא הנשמה. יהירות. גאווה. האמנתי שאהבה היא שליטה, שכוח הוא הדרך היחידה לגעת בלב. והיא, בְּתמימותהּ, נתנה לי להאמין בזה, לשלוט בה, לכוון אותה כמו בובה על חוטים.

אבל הלילה, המסכה נשלחה מעל פניי. ראיתי את הכאב בעיניה, את הפחד שהצליח להסתתר מאחורי ההכנעה. שמעתי את האנחות שלא הגיעו מתשוקה, אלא מצורך לרצות, מהפחד לאכזב.

אפשרתי לתשוקה לטשטש את שיקול דעתי, לרעב שלי להוביל אותי אל מקומות שלא הייתי אמור להגיע אליהם, לחצות קוים שלא הייתי אמור לראות.

היא הייתה הירח שלי, שסבב סביב השמש שלי, וקיבל את אורה בְּאהבה ובמסירות. והאני, כמו ילד אנוכי, שכחתי להעריך את זוהרה העָדין, את היופי שבַּהשתקפות שלה.

היא קמה לאט, כמו רוח רפאים שעולה מהאדמה. לא היתה בה זעם, לא שנאה, אלא עצב עמוק שקרע לי את הנשמה. היא לא אמרה מילה, לא היתה צריכה. המבט שלה אמר הכל.

"סילח לי," לחשתי, קולי נשבר. "אני לא ראוי לך."

אבל המילים היו מאוחרות מדי, ריקות מתוכן. היא נעלמה אל תוך הלילה, מותירה אחריה ריק עצום וחושך שלא היה שם קודם.

אני נשארתי שם, בתוך המקדש הריק שלי, מוקף בצללים של מעשיי, כשהכאב היחיד שלי הוא הידיעה שאיבדתי אותה בגלל החטא הכי נורא: היהירות.

הסוד שבתוך הספר: כשהמילים נגעו בה במקומות אסורים

היא ישבה מול הספר, דפיו הצהבהבים קרנו באור עמום שהטיל צללים רכים על פניה. האוויר היה כבד, כמעט סמיך, כאילו החדר עצמו המתין למה שיקרה ברגע הבא. עם כל דף שהתהפך, המילים נמתחו, נפרמו, ושבו לעטוף אותה מחדש – אך הפעם, היה שם משהו אחר. לא רק טקסט קפוא, לא עוד סיפורים זרים. המילים החליקו פנימה, כמו משי על עור חשוף, מתפשטות בלחישה מלטפת, כמעט בלתי מורגשת, אך עם כל שנייה שחלפה הן הפכו לקשר עמוק, מורכב ואינטימי.

הספר שבידיה לא היה עוד אוסף דפים כרוך. הוא החל להתעורר, והפך לאובייקט חי, נושם, שותף בלתי נראה למשחק חדש. כל מילה שקראה, כמו דופק עדין, שלחה זרמים רכים לאורך עורה, משחק בין המוכר לנסתר. חלק מהפסקאות רטטו כמו ריחוק מתגרה, טקסט שדורש לפרום את קצה החוט הנסתר, עד שהוא מתגלה במלואו. היו שם משפטים שנשמעו כמו רמיזות קלות, סודקת את הנפש, מערפלת את השכל, בעוד שבריר נגיעה במחשבותיה מפעיל אותה מבפנים.

כשהיא הפכה דף נוסף, שפתיה נפשקו קלות, כמעט בלי לשים לב, כאילו המילים עצמן חלפו ביניהן, נוגעות-לא-נוגעות. כל דימוי שנטמע על העמוד הפך לדימוי חדש בראש שלה, כל תיאור מתאר את עצמה ברגע אחר, במשחק סמוי בינה לבין הספר. אולי לא היה זה סתם ספר, אולי היה זה מראה סמויה, נשקפת מולה ופורמת את שכבותיה אחת אחר השנייה. התיאור של העטיפה המתוחכמת, הצבע הדהוי – לא התאים לתוכן הרוטט שבפנים. המילים נעו באלגנטיות מפתה, רכות ומשחקיות, אבל עם קצוות נוקשות, כמעט מסוכנות.

ידיה רפרפו על הדפים כמו כוונה נסתרת, וככל שהמשפטים העמיקו כך תחושת הזרות נעלמה. המילים הפכו להיות כלים בידיה, היא ידעה שכל דף מביא איתו משהו חדש, משהו שלא התכוונה להרגיש, אך כעת לא יכלה לעצור. זה היה כמו להקשיב ללחישות של יקום אחר, שבו הכל אפשרי. היא הפכה להיות חלק מהמשחק הזה – כל אות שהיא קראה, הפכה למשקפת שמביטה חזרה, חושפת את רצונותיה הכמוסים ביותר.

הספר עצמו הפך לשותף למשחק, כלי נשק חכם, ארוג במדויק. לא עוד היא קוראת אותו; כעת הוא זה שקורא אותה. הייתה שם שאלה נסתרת, מאחורי כל משפט, מאחורי כל סוד שהתגלה בין השורות – האם היא תישבר ראשונה, או אולי הוא? משחקי המילים התלחשו בינה לבין עצמה, מותחים את הגבול הדק שבין מציאות לפנטזיה. היא נשענה לאחור, כל נשימה הכבידה על החדר, כאילו הוא ספוג באוויר טהור של גירוי. דף אחרי דף, הספר הפך למראה החושפת את עצמה, משחק של שליטה וסודות.

המילים קראו לה, כמו לחש של מלכודת עדינה, אך היא כבר נשבתה, מרותקת. כל שורה גררה אותה עמוק יותר לתוך עולמו של הספר, עד שהמציאות החלה להתמזג עם הדימויים המעורפלים שעל הנייר. היא הרגישה איך הקווים מיטשטשים, איך הספר מתחיל להתמזג עם עורה, ואיך העולם החיצוני נעשה קטן יותר, עדין יותר, חסר חשיבות. השותפות ביניהם לא הייתה עוד מקרית – זו הייתה היכנעות ברוכה לשפה שאיש לא יבין מלבדה.

מה היה הסוד האמיתי של הספר? האם הוא הסתיר משהו מעבר לדימויים, לתיאורים? או אולי היה הסוד טמון בתוכה, נחשף רק למי שיודע להקשיב למילים שמתחבאות מאחורי כל דף?

המעלית נסגרה בשקט, כאילו מנסה לשמור על סוד. היא הייתה כמעט ריקה, למעט שני זרים שמצאו עצמם קרובים מדי למרחב כה קטן. צליל רך ליווה את התחלת הנסיעה, ורגליהם כמעט נגעו זו בזו, אך לא.

המבט הראשון היה מקרי, כמעט סתמי, כמו מגע קל של רוח שמלטפת בקושי את העור, ולא מותירה סימן, אבל משהו השתנה. הכוח הבלתי נראה שהשתרע בין קירות המתכת הקרים הפך לחוט עדין שנמשך, הדקיקות שלו כמעט בלתי נראית, אבל היא הייתה שם – מקיימת את המשחק המסוכן הזה של שליטה והשתלטות. הם לא הכירו, לא החליפו מילה, אך הידיעה ההדדית שכאן, בתוך הקופסה הסגורה, הזמן מתעוות – הייתה ברורה.

המבט החטוף הפך לנוכחות מורגשת, כמו משקל של נוצה על עור חשוף. לא נגיעה פיזית, אלא משהו עמוק יותר. זוויות העיניים קלטו שבריר תנועה, רמז קל לשינוי בעמידה, ומיד הרגישו כל אחד מהם את האוויר שמצטבר ומתעבה בין גופיהם. האם זו הייתה הכניעה למצב, או אולי התחכום שבשליטה?

במרחב הסגור של המעלית, כל נשימה הייתה כבדה יותר, כל תזוזה - כצליל חרישי של אורגנית שבורה. הם היו רחוקים מספיק כדי לשמור על מרחק גופני, אבל המתח גאה. הבלחות רגעיות של עצבנות התפשטו באוויר, כמו חשמל שנספג דרך קצות האצבעות. תחושת המרחק הזו הפכה לעניין שבבחירה - להתקרב, או אולי להימנע, להרגיש את החום מבעד למרחק המינימלי של חללים ריקים.

העיניים נפגשו שוב, הפעם לרגע ארוך יותר, כמו התגרות מיותרת, קרב תודעתי. אף אחד מהם לא הזיז אצבע, אבל הידיים התכווצו קלות בציפייה למה שלא יקרה. הם ידעו שהזמן קצוב, שכל רגע שייך לאיזה קו על צג דיגיטלי שאוטוטו ייעלם, אבל בתוך שניות אלו, הם שלטו באוויר עצמו.

החיכוך שלא היה – זה הכמעט שבריר נגיעה באוויר הדחוס של המעלית – הפך להדמיה של תחושות רחוקות יותר. נוכחותם הפכה כמעט לזרם על גבולות עורם. כל נשימה שהתחלפה הפכה למאבק קטן בשמירה על איפוק. אולי ידעה האישה שבצידה הימני של המעלית כמה כוח יש לה בעמידה הפסיבית שלה, ואולי ידע הגבר איך מבטו החטוף גורם לתחושת לחץ קלה, לא צפויה, באוויר הצפוף.

צליל רך הכריז על הגעה ליעד, אבל משהו הופר. קו דק של גבול, כזה שאולי היה רק בראש, התפרק ונפרם. רגע אחרון שבו הוסבה תשומת הלב לחידוד הקווים הנעלמים בין אפשרויות שיכולות להתרחש, אך ייתכן ולעולם לא יקרו.

המעלית נעצרה, הדלתות נפתחו לאיטן, כמו חושפות מציאות אחרת שבה הכל מתפוגג לחולף. הם יצאו, חזרו להיות זרים ברגע אחד, אך ידעו שהחוט הבלתי נראה נמשך מעבר לקירות המתכת ההם. אולי אף פעם לא יפגשו שוב, ואולי לא יצטרכו.

היא נכנסה לחדר המראות. אור עמום דהר על פני הקירות, מתנגש בזגוגיות מבהיקות שהשתרעו בכל עבר. ההשתקפויות קפצו בחן מכל פינה, כאילו החדר נשם יחד איתה, כאילו המראות עצמן רוצות לספר לה משהו שהיא עדיין לא יודעת. היא הסתכלה על עצמה, תחילה בחטף, מבט חפוז אל מה שנדמה כמציאות הקבועה, אך בתוך רגעים ספורים מצאה את עצמה לוכדת את מבטה שלה, חוזרת שוב ושוב, נסחפת.

המראות התקרבו, או שאולי היא הייתה זו שהתקרבה אליהן. כל זווית חשפה משהו חדש, משהו מסתורי ומפתה. צללים של צללים. גלים של עור, פיתולים של גוף שהתעצבו מחדש, כאילו העולם מעבר לזגוגית מזמין אותה להתרסק לתוכו, לגלות את מה שמעולם לא הבחינה בו בעבר. במרכז החלל היא עומדת, אך בוהקת בלא פחות מעשר צורות שונות, כל אחת חוטפת רגע, רגע אחר של מבע.

השקט נשבר על ידי הלמות ליבה, והיא החלה להרגיש את הלהט שמתחיל לרוץ לאורך גופה, מכף רגל ועד ראש. ככל שהתקדמה, ההשתקפויות לא רק עקבו אחריה, אלא השתנו. הגוף שלה, שהכירה כה טוב, התעקם והתארך, השתקף וחזר לעצמו שוב ושוב. אבל בכל פעם, משהו בהשתקפות היה שונה. מבטים חטופים מהירים שחשפו משהו אחר – משהו מסקרן יותר, אפל יותר.

היא לא יכלה להפסיק לבחון את עצמה. השתקפות אחת, שבאה מזווית צדדית, תפסה את עיניה באופן חריג. היה בה משהו זר, בלתי צפוי. היא התקרבה, חצי מרותקת חצי נסחפת, נמשכת אל הדמות מולה. העיניים שלה נפגשו באלו של ההשתקפות – אך ברגע זה, היה נדמה שהעיניים שמביטות בה כבר לא היו שלה. היה משהו זז בתוך המראה, נשימות חדשות נוצרו, גלים של נשימות שמעולם לא יצאו מגופה. ההשתקפות התעוררה.

הרגע הזה, כששתי ה"אני" הביטו אחת בשנייה, היה רגע של גילוי. האם היא באמת זו שנמצאת מול המראה, או שההשתקפות הזו היא שמביטה בה? הפנים האלה, העיניים האלה, שהיו כה מוכרות – אך עכשיו הן התחילו לשאול אותה שאלות, דרשו מענה. היא לא ברחה, לא ניסתה להתחמק. הייתה תחושת חיבור עמוקה, כמעט מסוכנת, כמו משחק שבו אין לדעת מי מנצח, ואולי אין כלל צורך בניצחון.

היא התקרבה שוב, אך הפעם לא מתוך סקרנות אלא מתוך כמיהה. עורה הרגיש את הוויברציות שהחלו לזרום דרך המראה, מגע בלתי מוחשי שנגע בה כמו נשימה רכה מאחוריה. ההשתקפות, שחייה כעת במרחב אחר, נשענה קדימה, כאילו מזמינה אותה לחצות את הקו הדק בין מציאות לדמיון, להיעלם לתוך הזכוכית ולו לרגע אחד, רגע שבו כל הגבולות נשברים.

זווית אחת שינתה את הכול. בְּעַד אחת המראות הצדדיות הופיעה דמותה מחדש, אך הפעם היא לא הייתה לבד. מישהו נוסף היה שם, מעבר למרחק, מעבר לשקט. הדמות שלה כבר לא נראתה לה כמשהו מוחשי, אלא כאילו השתקפות אחרת, נועזת ורגישה יותר, ניצבת מולה. היא התבוננה במבט המשותף הזה, וכבר לא ידעה אם ההשתקפות רודפת אותה – או שהיא עצמה זו שיצאה מהגבולות של עצמה.

האם היא הביטה בעצמה, או שמישהו אחר צופה בה דרך המראה? המשחק התחיל, ואין לדעת מי ינצח.

המדריך המקיף לטרף הבא: מסע של כניעה ותשוקה

את יודעת שזה מגיע. כמו רחש עדין באוויר לפני סערה, כמו מגע קל של רוח על העור כשהשמש נעלמת מאחורי העננים. יש משהו בלתי מוסבר ברגע הזה, כשאת מתחילה להבין שאת לא המובילה במשחק הזה, אלא המובלת. אבל אל תטעי—זו לא כניעה מוחלטת, אלא ריקוד, ריקוד שבו את מאפשרת לעצמך להתמסר למתח, לאי-הוודאות, לאותם רגעים שבו החושים שלך מתחילים להתחדד והשליטה מתחמקת ממך כמו חול בין האצבעות.

הצייד שלך צופה בך, אבל לא מתקרב עדיין. הוא יודע שהריגוש הגדול ביותר הוא ההמתנה, המתיחה. ההתחלה היא לא במעשה פתאומי, אלא באיטיות, כמעט מייסרת, שבה כל מבט, כל תנועה מרמזים לך על מה שעוד יגיע. השקט ביניכם מתמלא ברמזים דקים, בנשימות קלות, בלחישות של דברים שאי אפשר לומר בקול רם. את מרגישה את זה כמו ליטוף בלתי נראה, נוכח אך לא מוחשי, דגדוג קטן שמתחיל להתפשט לך מתחת לעור.

והרי הכלל הראשון של הטרף: אל תמהרי. את עומדת על קצה המצוק, יודעת שמשהו גדול עומד לקרות, אבל עוד לא ברור מה בדיוק. אולי זו משיכה דקה של חוט בלתי נראה שעוטף אותך באיטיות, הולך ומתהדק ככל שהצייד שלך מתקרב, מתקרב אך לא נוגע. את נותנת לעצמך להיתפס בתנועה, במשחק הזה של מבטים ותנועות שלא זקוקות למילים. כל שניה היא תמצית הציפייה, כל נשימה שאת שומעת באוויר כמו מנגינה שקטה, מחכה לרגע שבו היא תהפוך לרעם.

השליטה שלו היא עדינה, חמקמקה, כאילו הוא מנהל את הסיפור מבלי שאת אפילו מרגישה בכך. לפעמים הוא שולח מבט, לפעמים הוא רק מייצר מרחק קל שמרגיש כמו מתיחה בלתי נראית, וזה בדיוק מה שמושך אותך אליו. את יודעת שהרגע הזה שבו הכול יקרה הולך ומתקרב, אבל דווקא עכשיו את מרגישה איך הזמן מתארך, כאילו שניות הופכות לדקות, דקות לשעות, והמרחק ביניכם הופך להיות כמו תו באוויר, משהו שאי אפשר לגעת בו אבל מרגישים אותו בכל תא בגוף.

ועכשיו מגיע השלב שבו הכל מתהפך. את מרגישה את האחיזה שלך במציאות מתרופפת, כמו חבל דק שמתמתח מעל תהום. הצייד שלך מתחיל לכרוך סביבך את נוכחותו, את מבינה שאת לאט-לאט מאבדת את השליטה, אבל דווקא שם, במקום ההוא שבו כל מה שחשבת שאת שולטת בו נעלם, את מוצאת חופש אחר, עמוק יותר. זה הרגע שבו את נותנת לרוח לשאת אותך, מבלי לדעת לאן.

את משחקת איתו, יודעת שיש לך גם תפקיד. את הטרף, אבל לא כנוע לגמרי. יש לך את הכוח שלך, את היכולת לשחק את המשחק כמו שחקנית מנוסה, להחזיר לו את המתח באותה מידה, למשוך את החוט עוד קצת לפני שהוא נשבר. את מרגישה איך הידיים שלך נמתחות לקראת מה שלא ידוע, איך הגוף שלך מגיב לכל רמז דק שהוא משאיר מאחוריו, כאילו את עוקבת אחרי שובל בלתי נראה שהוא פורש לך.

אבל בסופו של דבר, את יודעת שאין מנוס. הרגע הזה שבו הכניעה המלאה מגיעה, שבו את מרגישה איך הכל נופל במקום, איך המתח שהיה ביניכם מגיע לשיאו ומתפוצץ כמו בועה מתוחה מדי. זו לא תחושת ניצחון שלו עלייך, אלא שלמות של תהליך—ריקוד של נשימות, של מבטים, של מגעים קטנים שהופכים לעולם שלם של תחושות.

ההבנה שאת הטרף היא לא רק הכרה בפער הכוח, אלא ידיעה שאת חלק מהמשחק הזה. משחק שבו השליטה אינה מוחלטת, אבל היא גם לא חסרה לחלוטין. את נעה בין הקצוות, בין תחושת החופש למתיחות המתוקה של ההתמסרות.

בסוף היום, את לא רק טרף שניצוד. את שותפה במסע של כוחות נסתרים, במתיחת גבולות ובחיפוש אחרי מה שמעבר למה שאפשר לתאר במילים.

הבוקר לא אכלתי את הארוחה המזינה שלי: רעב עמוק שאף סעודה לא יכולה לספק

הבטן מקרקרת, הגוף מרגיש חלול וריק, כמו באר יבשה שמחכה לגשם ראשון. אבל זה לא רעב רגיל, לא כמיהה לאוכל מוכר. זה רעב עמוק יותר, פראי יותר, חשוך יותר. זה רעב לנשמה.

הבוקר לא אכלתי את הארוחה המזינה שלי.

לא נגעתי בגופה, לא טעמתי את עורה, לא שתיתי את צוף תשוקתה.

והרעב מענה אותי, מכרסם בי מבפנים, כמו חיה פראית שנכלאה בכלוב צפוף.

אני רואה אותה בעיני רוחי, את המוזה שלי, שוכבת על המיטה כמו חתלת בר יפהפייה, גופה עטוף במשי שחור, עיניה עצומות בחלום תמים.

אני יודע את טעמה, את ריחה, את הרגשת עורה החלק מתחת למגע ידי. אני יודע את כל נקודות התורפה שלה, את המקומות שבהם מגע קליל שלי יכול לעורר בה סערה, לגרום לה לצרוח מתוך עונג מוחלט.

ואני לא שם, לא יכול לגעת בה, לא יכול לספק את הרעב הזה שמענה אותי.

אני מדמיין אותה מתפתלת תחתיי, גופה רוטט מתוך תשוקה וכניעה. אני שומע את אנחותיה העדינות, את קולה לוחש את שמי כמו תפילה. אני מרגיש את חום גופה, את ריחה המשכר, את הטעם המתוק והמלוח שלה על שפתיי.

אבל היא רחוקה ממני, ואני כאן, לבד, עם רעב שלא יכול למצוא שְׂבָעָה.

אני אצטרך לחכות. לחכות ללילה, כשהחושך יעטוף את העולם ושדים יפגשו מלאכים לריקוד אסור. אז אוּכל לשוב אליה, לשקוע בתוך ים תשוקתה, למצוא את גאולתי בין ירכיה.

עד אז, הרעב יישאר, מכרסם בי, מזכיר לי את מה שחסר לי, את מה שאני כמהה לו.

כמו דייג הקם בבוקר: לצוד את המוזה ברשת של תשוקה
השחר עלה כמו דם על להב חד, צובע את השמיים בגוונים של אדום וכסף. אוויר בוקר קר ליטף את עורי, מעיר בי את יצר הציד הקדום. כי אני, כמו דייג שמרים את רשתו ממעמקי הים, התעוררתי עם כמיהה עמוקה בלב - כמיהה לתפוס את המוזה שלי, לרתום אותה לרצוני, להטביע אותה בים של תשוקה.

היא עדיין ישנה, שרועה על המיטה כמו חתולת בר יפהפייה ומתענגת על שנתה, לא מודעת לגורל שמחכה לה. אני צופה בה בשתיקה, עיניי סורקות את קימוריה הרכות, את עורה הלבן כמו שנהב, את שפתיה הלחות והמפוּתות.

היא יצירת אמנות חיה, והאני - הפסל שמעצב אותה, מעניק לה חיים חדשים, מכאיבים ומושלמים.

היא תתעורר בקרוב, עיניה תפגשנה במבטי, והיא תדע. היא תדע שהיום, היא תהיה שלי, לגמרי שלי, גוף ונשמה.

אני אטווה סביבה רשת עדינה של מילים, אלטף אותה בפקודות חמות כמו משי, אכבול אותה ברצונותיי כמו בשרשראות ברזל.

היא תתפתל תחת מגעי, תנסה להתחמק, לשמור על עצמאותה, על חירותה. אבל אני צייד מנוסה, סבלני וחסר רחמים. אני יודע את נקודות התורפה שלה, את המקומות שבהם מגע קליל מעורר בה סערה, את הצלילים שגורמים לה לרעוד בתשוקה.

והיא תישבר.

לא בבת אחת, אלא לאט לאט, כמו פרח שנובל תחת קרני השמש החמות. היא תתמסר לי, תשכב לרגליי, תתחנן לרחמים, לתשומת לב, לאהבה.

ואני אתן לה את זה בְּמָנות קטנות, טיפה אחר טיפה, כמו רעל מתוק שזורם בתוך ורידייך. אני ארשה לה לטעום את העונג, את השחרור, את הגאולה שנמצאת בתוך הכניעה.

והיא תבין. היא תבין שהיא שייכת לי, תמיד היתה שייכת לי. שהגורל שלה נחתם ברגע שעיניה פגשו את שלי.

היום, המוזה תהיה השלל שלי, הפרס שלי, הניצחון שלי.

האביר שלך הוא גם שד: כשאור הירח מלטף קרניים 
את מחפשת אותו, את האביר על הסוס הלבן. את המושיע שיושיט לך יד, יחלץ אותך מהמגדל האפל, וינשק אותך ברכות תחת שמיים זרועי כוכבים. את רוצה מישהו שישמור עליך, יגן עליך, יאהב אותך ללא תנאי, כמו באגדות.

אבל מה אם האגדות טוות שקרים יפהפיים?

הלילה, הירח זורח בגוון אדום עמום, כמו עין ענקית שצופה בך מהשמיים, קוראת את מחשבותייך הנסתרות, רואה את הכמיהות האפלות שבלב. הכוכבים לוחשים סודות אפלים, והצללים מתארכים, רוקדים כמו שדים משתוללים בנשף לילי. הלילה, את עומדת לגלות שהאביר שלך לובש גם מסכה של שד.

הוא יגיע בלילה חשוך, עטוף בגלימה שחורה כמו כנפי עורב. עיניו, בוערות כמו גחלים לוהטות, יפגשו את שלך במבט שורף, מגעו קריר כקרח על עורך החם. הוא לא יציע לך אהבה טהורה ורגשות עדינים, לא יפזר עלי כותרת של ורדים או ישיר לך סרנדות מתחת לחלון.

הוא יציע לך מסע אל תוך עצמך. אל המקומות האפלים ביותר בנשמתך, שם מסתתרים התשוקות והפחדים שניסית להדחיק במשך שנים, שם הנשמה פראית כמו חיה שנלכדה בכלוב.

הוא יפרק אותך לאט לאט, יחשוף את גלגלי השיניים של ההוויה שלך, את הקפיצים הנסתרים שמפעילים אותך. הוא ישבור את ההגנות שלך, יערער את היסודות שלך, ויגרום לך להטיל ספק בכל מה שחשבת שאת יודעת על עצמך. הוא יעשה זאת בלי לשאול, בלי לבקש רשות. כי הוא יודע. הוא רואה את האמת הנסתרת, את הכמיהה הבוערת שמתחת לפני השטח.

והוא יענג אותך. לא בליטופים עדינים ונשיקות מתוקות, אלא בדרכים שלא חלמת עליהן. במגע חשמלי שיעביר בך צמרמורות, בלחישות שיעוררו בך רעידות, בטעם שישאיר אותך צמאה לנצח.

הוא ילמד אותך את שפת הכאב, את המוסיקה של הסבל, את הריקוד האינסופי בין התשוקה והמוות. הוא יגרום לך להתפלל לגאולה, ואז ייתן לך אותה, טיפה אחר טיפה, כמו רעל מתוק שזורם בתוך ורידייך, משכר אותך ומשגע אותך.

הוא יהיה המאסטר שלך, והאת תהיי השפחה שלו, מוקדשת לו גוף ונשמה. הוא יהיה השמש שלך, והאת תהיי הירח שנשרף בזוהרו, מוצא את משמעותו בתוך האור הבוער.

היזהרי, אהובה שלי. כי כשאת מזמינה את הלילה, את מזמינה גם את השדים שמסתתרים בו, את היצרים האפלים שמתחבאים בנשמתך.

ואת עלולה לגלות שהאביר שלך, המושיע שחיפשת, הוא השד ששכחת לחפש, השד שמחכה לך בתוך הצללים, מוכן להעיר אותך לחיים חדשים, לחיים של תשוקה ואש.

מצאנו אותה, על הברכיים, עם מבט מתחנן: כשהטרף נכנע לצייד
היא כרעה שם, באמצע החדר החשוך, צללית רזה ורועדת מוארת באור נרות רוטטים. גופה היה מתוח כמו קשת, שריריה רועדים כמו מיתרים של כינור, עיניה נשואות אלינו בתערובת של פחד ותשוקה.

מצאנו אותה, לבסוף. המוזה שברחה, הפרפר שניסה להתחמק מהרשת, הציפור שחלמה על שחרור מהכלוב.

היא חשבה שיכולה להסתתר מאתנו, לשכוח את הטעם המתוק של הכניעה, את הריגוש המסחרר של אובדן שליטה.

טעות נפלאה שלה.

כי אנחנו, ציידים בנשמה, יודעים לעקוב אחר הטרף שלנו, לזהות את עקבותיה בחול, לשמוע את לחישת ליבה ממרחקים.

והיא הייתה שייכת לנו. תמיד הייתה. זה היה חקוק בנשמתה, בגופה.

מיניות ללא גבולות: כשאנחנו שוברים את הכלוב ופורצים אל עבר החופש 
היא הביטה בי, עיניה כמו אוקיינוסים סוערים תחת שמי לילה זרועי כוכבים, משקפות את עומק התשוקה שבלב, את הרעב לחופש, לשבירת מוסכמות. ידעתי שאנחנו עומדים לחצות יחד גבול, לעבור אל מרחב שבו חוקי המציאות נעלמים, והדמיון פורץ כמו נהר ששובר סכר, סוחף אותנו אל עבר הבלתי נודע.

היא רצתה את זה. לא במילים, אלא בתנועות גופה, בריח עורה, בקצב נשימתה המהירה. היא רצתה להרגיש, לחוות, לגלות, להתפרק ולבנות את עצמה מחדש.

והיא ידעה שאני הוא זה שייקח אותה לשם, אל המקום שבו הכל מותר, הכל אפשרי, המקום שבו הנשמה חופשיה לרקוד את ריקודה הפראי ללא מעצורים.

בתוך חלל קטן ואפלולי, מואר בנרות שלהבת רוטטים, שצלליהם רקדו על הקירות כמו רוחות רפאים חושניות, התחלנו את הריקוד שלנו. לא ריקוד של צעדים מתוכננים ותנועות מדודות, אלא ריקוד פראי ושחרור, כמו שתי חיות פרא שנפגשו בלילה חשוך, חושפות את טבען הקדמוני, את היצרים הבוערים מתחת לפני השטח.

נגעתי בה, והיא רעדה. לא מגע רך ומלטף, אלא מגע עוצמתי ושולט, ששלח זרמים חשמליים בגופה, שהעיר בה תחושות שלא הכירה קודם לכן. והיא קיבלה את מגע, את העוצמה, את האובדן הזמני של השליטה, גופה נכנע לי באהבה, בכמיהה, בציפייה דרוכה.

היא נהימה בשקט, קולה צרוד ומתנשף, עיניה עצומות למחצה, סופגת את הרגע במלוא העוצמה. היא היתה כלי הנגינה שלי, ואני הייתי המנצח, מוביל אותה בסימפוניה סוערת של תענוגות אסורים.

לשונות של אש ליטפו את עורה, משרטטות קווי מתאר של תשוקה, מעירות בה חושים שלא ידעה שקיימים. היא רטטה תחת מגע שפתיי, גופה מתפתל כמו נחש במדבר לוהט, נשמתה צועקת בשקט את שמי, מבקשת עוד, רוצה עוד.

היא התמסרה לי לגמרי, נשמתה מזדקקת לשלי כמו פרח שצמא למים, גופה רוקד לפי הקצב שלי, כמו עלה שנישא ברוח סערה.

לא היו מילים, לא היו הסברים, רק תחושות חשופות, פראיות, אמיתיות, כמו זריחה פתאומית אחרי לילה ארוך של חושך. בתוך הכאוס, בתוך ההשפלה, בתוך האובדן הזמני של העצמי, היא מצאה את החופש האמיתי.

היא הבינה שהגבולות שהציבה לעצמה היו כלא, כמו ציפור שנלכדה בכלוב זהב, ושרק בשבירת הכלוב היא יכלה לגלות את הטבע האמיתי שלה, את התשוקה הבוערת בתוכה, את הנשמה המרדנית שלה.

והיא אהבה את זה.

היא אהבה את הכאוס, את חוסר הודאות, את התחושה שהיא על סף תהום, רגע לפני הצניחה החופשית אל עבר הלא נודע.

היא אהבה אותי, כמו צל שמלטף אור, כמו לילה שמתמזג עם שחר.

ואני אהבתי אותה, כמו שהיא הייתה, פראית וחופשיה, ללא גבולות, ללא מעצורים, ריקוד של תשוקה ואש בתוך חושך אינסופי.