מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

הערב עוטף את הדירה כמו שמיכה כבדה,

נכנסת פנימה, כמו הרוח הקלה שבאה אחרי חום מתמשך.

המבט שלך, חד כמו להב סכין,

משאיר אותי קפוא לרגע,

אבל הרגליים כבר נמשכות אלייך,

נכנסות לריקוד שקט, כאילו רק הגוף מבין את המוזיקה.

האצבעות שלך,

כמו מבט ראשון בבוקר שמש,

מחליקות על עורי,

מעירות אותי מבפנים.

כמו כפתור שנלחץ בהיסח דעת,

החום מתפשט לאורך עמוד השדרה,

והשפתיים שלך מדברות בשפה ששתקתי כל היום.

הבגדים נושרים כמו עלים בסתיו,

כל שכבה, כל סיב,

נפתח כמו סדין שפרשנו אחרי כביסה חמה,

העור שלך מגיב לכל מגע

כמו אדמה שספגה את הטיפות הראשונות.

הידיים שלך אוחזות בי כמו ידיים שמצאו סוף סוף את מה שחיפשו,

הגוף שלי נמס לתוך שלך,

כמו חמאה שמתפשטת על פרוסה חמה.

המרחק הקטן שבינינו מתכווץ

כמו מים רותחים שמתפשטים לאדים,

והשקט הופך לגלים קטנים

שנושאים אותנו גבוה יותר בכל רגע.

הנשימות כבדות, כמו עבודה שנעשתה ביום חם.

כל תנועה היא כמו מתיחה,

המתח שנבנה מתמוסס,

ונשאר רק הגוף,

רק התחושה.

כמו סיר שמבעבע על אש קטנה,

אנחנו מתקרבים לנקודת הרתיחה,

אבל לא ממהרים.

נותנים לזה לקרות בקצב של הלב.

כשהכול נגמר,

המים שוטפים אותנו כמו גשם ראשון.

הסימנים שנשארו על הרצפה

הם זכר לחוויה שקטנה כמו טיפות,

אך חזקה כמו מבול.