מסע זיכרונות

באותו ערב,

נכנסתי כמו תמיד,

עוטף את עצמי בשתיקות מוכרות,

כמעט נוח בתוך השגרה.

ואז היא,

במבט חטוף מהבר,

כמו זרם בלתי נראה

שחודר לתוך שגרת הגוף,

משהו נשבר בשקט.

היא זרה,

אבל הרגשתי את המרחק

מתכווץ בינינו,

כאילו האוויר בינינו

רווי במילים שלא נאמרו.

הדופק עלה

בכל פעם שהחלפנו מבט,

משהו נסתר

כמעט נוגע,

כמו להבה

שלא ברור מאיפה נדלקה.

בין לגימה ללגימה,

היא העבירה בי חיוך,

חיוך שידע לגעת עמוק

ולמשוך את הגבול הדק

שבין זר ומוכר.

לאט לאט,

כמו גאות נסתרת,

התקרבנו בלי לומר מילה,

הגוף שלה קרוב,

הכתפיים כמעט ונוגעות,

והחום בינינו

כבר הפך לגל של תשוקה אילמת.

בסוף הערב,

כשהיא קמה ללכת,

המגע הקל הזה,

כתף בכתף,

כמו מבט שלא צריך מילים,

רגע קטן

שהפך את הלילה

לסיפור שלא אשכח.

ואז, כשהיא יצאה,

הבנתי שיצאתי

מעבר לשגרה שלי,

לעולם שבו היא,

זרה לכאורה,

הפכה לאחת

שהצליחה לחדור דרך כל חומה.