הגשם דפק בעדינות על חלון הזכוכית, כמו מקצבי תוף מרוחקים שקראו להתחלה של משהו אחר, שקט ומלא ציפייה. היא עמדה שם, גבה אלי, טיפות של מים זולגות על גופה החם, השמש שהתעוררה מבעד לעננים כאילו צפתה בשקט עלינו, נותנת לאוויר שבינינו לרטוט.
אני התקרבתי, לאט. הרוח של הבוקר שטפה את החדר, כשידיי נשלחו אל מותניה כמו גלים שקטים שנמשכים לחוף בלתי נמנע. היא לא אמרה מילה, רק נשמה בכבדות, מתחככת קלות בתגובה למגע שלי, מתמסרת לכל תנועה קטנה, לכל נגיעה כאילו היא נכתבת מחדש על עורה.
במבט חטוף, ראיתי את עיניה מציצות אחורה, חצי מבוהלות, חצי מלאות ציפייה. זה היה הרגע שבו המילים כבר לא היו נחוצות. החזיקה נשימתה לרגע אחד נוסף כשהנחתי אותה בעדינות על הקיר הקר. היא ידעה. זהו המשחק בינינו, הקוד הסודי שמחלחל בתוכנו כמו אש לא מרוסנת, מחכה להתפרץ.
הרגליים שלה, כמו דלתות כבדות, נפתחו לאט לאט תחת המגע שלי, כאילו האדמה עצמה התבקעה, ממתינה למבול שישטוף אותה לגמרי. והידיים שלי, כמו שורש הנשלח עמוק, ננעצו בה בעדינות אך בביטחון, חורשות את האדמה הרטובה, מוצאות את דרכן אל כל פינה נסתרת.
הנשימות שלה כבדות יותר עכשיו, מסונכרנות עם הקצב שהכתבתי. כל תנועה הייתה מכוונת, כל לחיצה חזקה, אך מחושבת. החזקה, רכה, מכוונת. הגשם בחוץ כבר התמזג עם השקט שבינינו, ואנחנו הפכנו לריקוד של שליטה והתמסרות, של לחיצה ושחרור, כמו רוח ומפרש המנווטים יחד במסע ארוך אל תוך ים סוער.
כשהקרבה גברה, ידעתי שזהו הזמן, הרגע שבו המציאות והמטאפורה הפכו לאחד. בלי מילים, הכל נאמר. בלי פקודות, הכל בוצע. הידיים שלי הובילו, והיא, כמו ים רגוע שממתין לסערה, נכנעה לכל גל חדש.