מסע זיכרונות

לפעמים

אני פותח חלון,

והיא עומדת שם, עטופה ברוח,

הרגעים בינינו

כמו נשימות מתמזגות

נוגעים אחד בשני בשקט שבינינו.

המילים שלא אמרתי

מתערסלות בין הצללים,

רכות כמו מגע של בוקר מוקדם,

היא מתמסרת לאור

שנוגע בעורה,

כמו קרן שמש ראשונה,

החודרת פנימה,

מלטפת, מרפרפת.

אני נוגע בה

כמו בדפים ריקים

שמתמלאים בשורות לא צפויות,

והיא משיבה לי במבט,

ידיה יודעות את גופי

לפני שאני מבין.

לפעמים אני עוצר,

כדי לחוש את המגע

שהולך ומתעצם,

כמו נהר זורם,

ממלא כל חלק בגופי.

והשקט בין שנינו

מופך במוזיקה שקטה,

המילים כבר לא נחוצות,

רק התחושות שמדברות את מה

שאי אפשר לבטא בקול.

עם בוקר

האור מגלה את כל מה שלא נאמר,

היא שוכבת לצידי,

והלבבות שלנו יודעים

שהשמש תמיד כאן

כדי להדליק בנו

התחלה חדשה,

כל מגע, כל נשימה,

הופכים אותנו לסיפור.