מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

כל היום הסתובבתי בתחושה שיש משהו באוויר. ערב חג תמיד מצליח לשלב בין השגרתי למיוחד, אבל הפעם זה הרגיש אחר. אולי זו הייתה הנוכחות שלה... כל פעם שהעיניים שלנו נפגשו, זה היה כאילו יש משהו לא מדובר בינינו, רמזים קטנים שעוברים מתחת לפני השטח.

בזמן הארוחה, ניסיתי לשמור על השיחה זורמת, לצחוק עם כולם, אבל הראש שלי היה במקום אחר. חשבתי על המבט הקצר שהיא שלחה לעברי, על הרגע ההוא שהידיים שלנו נפגשו כשהעברתי לה את הקערה. לא משהו שאחרים היו שמים לב אליו, אבל אני? אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.

כשסיימנו לאכול והתחלנו לסדר, הרגשתי את המתח הזה באוויר מתהדק. לא מתח מלחיץ, אלא סוג של ציפייה. כאילו כל רגע יכול להוביל למשהו אחר, משהו ששנינו ידענו שמחכה לנו, אבל אף אחד לא אמר מילה.

ואז, כשהבית התחיל להתרוקן, מצאתי את עצמי איתה במטבח הקטן. היינו קרובים, יותר מדי קרובים בשביל שזה יהיה מקרי. ידעתי שהרגע הזה מגיע. לא הייתי בטוח איך זה יקרה, אבל משהו בי הרגיש שזה בלתי נמנע. היא התקרבה אלי, ואני, בלי לחשוב יותר מדי, נשענתי לאחור, נותן למרחק בינינו להצטמצם עוד יותר.

"את יודעת," לחשתי, לא בטוח אם אני אומר את זה לה או לעצמי, "אני אוהב איך שהערב הזה מתגלגל... בלי תכנונים, בלי מילים מיותרות."

היא חייכה, החיוך הזה... חצי מוסתר, מלא ברמזים שלא היה צורך להסביר. ולפני שידעתי מה קורה, הרגע שחשבתי עליו כל היום הפך למציאות. כל מגע הרגיש טבעי, כאילו חיכינו לזה מהרגע הראשון שראיתי אותה היום. הזמן נעצר. אולי כי זה היה ערב חג, אולי בגלל שהיינו שנינו כל כך קרובים, אולי פשוט כי זה היה רגע נכון, בזמן הנכון.

ועכשיו, אחרי הכל, אני תוהה איך הכל התחיל כל כך בשקט, איך דבר כל כך פשוט כמו ערב חג יכול להפוך למשהו כזה בלתי צפוי.

החדר היה אפוף צללים, מואר רק באור ירח חיוור שחדר מבעד לתריסים. צלילים עדינים של מוזיקה קלאסית ריחפו בחלל, כמו נוצות ברוח, עוטפים את הדממה בצעיף של מסתורין. היא שכבה על המיטה, גופה עטוף בבד משי שחור, הבד הרך מדגיש את הלובן הענוג של עורה. עיניה היו עצומות, פניה רפויות, אך שפתיה נפרדו מעט, חושפות רמז לשן לבנה, רמז למתח הנסתר מתחת לשלווה החיצונית.

הוא התקרב אליה לאט, כמעט בחשש, כאילו היא יצירת אמנות יקרה. כרע לצידה, ידו מלטפת את שערה הכהה, מסיטה קווצה סוררת מפניה. היא פקחה את עיניה, מבטה מעורפל, עדיין שקועה בחלום, אך בתוך העמימות נצצה נקודה של מודעות, של ציפייה.

"מוכנה?" הוא לחש, קולו נמוך ורך כמו המשי שנכרך סביבה.

היא הנהנה קלות, שפתיה נפרדות עוד יותר, נשימתה מתגברת. הוא הושיט את ידו וליטף את צווארה, אצבעותיו עוקבות אחר הקימור הענוג של העורק הדופק, חשות את פעימות ליבה הולכות ומאיצות. היא נשמה עמוק, גופה מתנועע קלות מתחת למגעו, כמו חתולה מתחממת ליד האש.

הוא התקרב יותר, שפתיו נושקות את עורה הרך בבסיס צווארה, מותירות אחריהן שובל של חום. הוא נשך בעדינות, כמעט בלי להשאיר סימן, אך היא קשתה את גבה, אנחה קלה ברחה מגרונה. הוא המשיך לנשק אותה...

היא התעוררה מוקדם מהרגיל, הבית היה שקט באופן חריג. תחושת חופש בלתי מוסברת התגנבה אליה עם שחר, והזיכרונות מהשיחה האחרונה עם החברה הטובה שלה הדהדו בראשה. הן דיברו על החיים, על חלומות שנשארו בצד, ועל המקומות שבהם הפנטזיה פוגשת את המציאות.

הכל התחיל כפטפוט יומיומי, עד שהשיחה גלשה לווידוי אינטימי על חוויות חדשות – חוויות שפתחו בפניה דלת למשהו שהיא לא הכירה בעצמה. כל סיפור שיתופי מהחברה חשף בה מיתרים נסתרים של תשוקה ושאלות שלא העזה לשאול קודם לכן. זה הרגיש קרוב באופן מפתיע, כאילו כל ההמתנה הזו נועדה לרגע הזה.

הלילה שאחרי השיחה היה חסר מנוחה. היא שכבה במיטה, גופה שקט אבל מוחה סער, וכל תנועה קלה של השמיכה עליה הזכירה לה את התחושות שהתעוררו בתוכה. זה לא היה רק סקרנות או חיפוש ריגוש; זה היה משהו עמוק יותר, שקשור להבנה חדשה שנרקמה בה.

כשהבוקר התקרב, נעמדה במטבח עם ספל הקפה החם בידה, והרגישה את גופה מתמלא באנרגיה חדשה. הידיים שלה נעו באיטיות על כפתורי החולצה, מרגישות את הרכות של הבד ואת הקרירות הקלה של האוויר הנוגע בעורה. כל תנועה הייתה מלווה בציפייה למשהו נוסף, כאילו גופה יודע לאן הוא מוביל אותה.

עיניה נעצמו לרגע, נזכרת ברגעי השיחה ההיא. התחושות החדשות והמבולבלות כבר לא היו רק במחשבותיה; הן חלחלו אל תוך גופה והמשיכו להתפתח. היא ידעה שיש לה עוד מה לגלות – אולי הדרך לא תהיה מהירה או פשוטה, אבל היא הרגישה שמשהו בה נפתח.

סיפורים כאלה תמיד נמשכים. הם לא נגמרים, אלא משאירים מקום לדמיון ולחלום. אולי ההמשך טמון במקום לא צפוי, במבט נוסף דרך החלון הפנימי של כל אחת שקוראת. מי יודעת, אולי המשך הסיפור כבר ממתין, מוכנה להתגלות, לאלו שמוכנות להמשיך ולהיפתח.

נכנסתי לחדר המדרגות, לבי דופק בחזי. התאורה עמומה, קירות מתקלפים וקול צעדים עמום מהבניין. היא עמדה שם, בקומה השנייה, נשענת על המעקה המתכת הרעוע, גופה נטוי קדימה. עיניה כהות ומבריקות, מלאות במשהו בלתי ניתן להסבר, כמו שהזמינו אותי לעלות.

במהלך העלייה במדרגות, חשתי את הדם זורם בעורקיי, ההתרגשות גואה בי. העולם הצר סביבנו, מואר קלושות בנורות הניאון המהבהבות, הרגיש כמו הבמה שלנו. כשעמדתי לפניה, חשתי את האנרגיה רוטטת באוויר. המרחק בינינו היה כאילו נמשך לנצח, אך כשנגעתי בידה, חשתי איך הגוף שלי מגיב, מוכן לכל מה שיבוא.

היא חייכה אליי חיוך איטי, כזה שמלא הבטחה. בלי להוציא מילה, היא הובילה אותי לפינה נסתרת מאחורי המדרגות, קרובה לדלת אשפה שחרקה קלות ברוח. היה משהו מסקרן ומסוכן ברגע הזה, תחושה של חיבור לא צפוי במקום שהכי רחוק מהרומנטיקה המוכרת.

פתחתי את כפתורי מעילה, כל כפתור כמו תנועה שנדמתה אינסופית, חושף את גופה לאור העמום. פניה היו קרובות לשלי, נשימותיה חמות על צווארי, והחום שנבע ממנה העמיק את הצורך להרגיש אותה.

היא נשענה לאחור על הקיר המחוספס של חדר המדרגות, ואני הורדתי ממנה את מכנסיה בתנועה אחת. המגע של האוויר הקר על עורה גרם לה לרעוד קלות, ואנחה רכה נפלטה מגרונה.

"אני רוצה אותך כאן," היא לחשה, קולה צרוד מתשוקה, כמעט כאילו היא פוחדת להרעיד את השקט האפלולי שסבב אותנו.

הכנסתי את ידי לתוך תחתוניה, והרגשתי את גופה נענה לי, כמעט מתכווץ מרוב רצון. אבל כשהתכופפתי לעברה, היא עצרה אותי, מניחה יד על חזי. "לא עכשיו," היא לחשה שוב, מבטה כמו מפציר. "אני רוצה אותך קרוב."

עמדתי מולה, שחררתי את אבזם חגורת המכנסיים שלי, וכשהיא משכה אותי קרוב אליה, הכל הרגיש פתאום צלול – כאילו המקום הזה, חדר המדרגות הישן, הפך למקום הכי אינטימי בעולם. חדרתי אליה בעדינות, והעולם מסביבנו נעלם. הקול היחיד שנשמע היה נשימותינו, גופותינו מתאחדים בתנועה, בין המדרגות הצרות לקיר הקר.

כשהיא הגיעה לשיא, גופה נמתח ואז נרגע מתחתיי, עיניה עצומות ונשימותיה כבדות. גם אני הצטרפתי אליה, שיא העונג שטף אותנו יחד. כל הרעש מחוץ, בין אם צעדים של שכנים או רחשי העיר שבחוץ, נבלע בתוך השקט האינטימי שהשתרר.

אחרי שגמרנו, היא התקרבה אליי, נשענה עלי בעדינות, ראשה נח על כתפי. אצבעותיי ליטפו את עורה, מרגישות את חום גופה דועך בהדרגה, מתמזג עם הקור של הקירות הסדוקים שסביבנו.

"זה היה מושלם," היא לחשה, קולה נמוך וצרוד, כמעט כאילו היא לא מאמינה שאנחנו באמת כאן, במקום הזה.

חייכתי, נשקתי לקודקודה בעדינות. "גם בעיניי," עניתי, מרגיש את הרגע נטמע בתוכי, ייחודי וחד-פעמי.

הגשם התחזק, אך לא היה בכך כדי להרתיע אותנו. הטיפות הכבדות רק הוסיפו לאווירה החשמלית שסבבה אותנו. היא עמדה מולי, פניה עדיין קרובות לשלי, נשימותיה מתערבבות עם שלי. יכולתי לחוש את המתח באוויר, את הציפייה מתפשטת בין שנינו כמו זרם חשמלי נסתר.

הורדתי לאט את המעיל שלי והנחתי אותו בעדינות על גופה, עוטף אותה בחמימות. "בואי," אמרתי, קולי עמוק ויציב, "בואי נלך למקום אחר, שם נוכל להיות לבד באמת."

היא הנהנה בהסכמה שקטה, עיניה מלאות סקרנות. נכנסנו חזרה למכונית, הפעם הרעש של הגשם על השמשות הפך למוזיקה המלווה אותנו במסע שלנו. האורות של העיר נשארו מאחורינו, ונכנסנו לתוך היער החשוך. רק הפנסים שלנו חצו את האפלה הסמיכה, יוצרים שבילים של אור על הקרקע הרטובה.

"עוד מעט," לחשתי, מניח את ידי שוב על ירכה, הפעם לוחץ קצת יותר חזק. היא הזיזה את ראשה קלות, מתבוננת בי מהצד, שפתיה רועדות מעט, אולי מהקור, אולי מההתרגשות.

כשנעצרנו לבסוף, היער היה שקט מלבד רעש הגשם שהמשיך לרדת סביבנו. יצאתי מהמכונית וסובבתי את ההגה לכיוונה. היא נראתה מהוססת לרגע, אבל אז פשטה את המעיל שלי והניחה אותו בצד. הרגשתי את פעימות ליבה כשהיא נעמדה מולי, אוחזת בעיניה בעיניי. עכשיו זה היה תורנו להחליט איך ממשיכים הלאה, השניים לבד, בחסות הלילה.

To be continued 

נסענו בשתיקה, המוזיקה הקלאסית ברדיו מלטפת את המתח באוויר. יד אחת שלי על ההגה, השנייה נחה על ירכה, מגע קל, אך בעל נוכחות. היא לא זזה, רק נשמה עמוק, גופה מתוח. קצות אצבעותיי חשו את רעד קל שעבר בגופה. היא אהבה את המשחק, את תחושת הציפייה, את הידיעה שאני שולט. מבטה היה נעוץ קדימה, אך יכולתי לחוש את מבטה עלי מדי פעם, בוחן, סוקר.

הגשם התחיל לטפטף, מתופף קלות על שמשות המכונית. עצרתי בצד הדרך, מול תצפית לנוף הלילי של העיר, מרבד אורות מנצנצים שנמתח עד האופק. היא סובבה את ראשה אלי, עיניה שואלות, גבותיה מורמות קלות.

"בואי," אמרתי, קולי שקט אך סמכותי.

יצאנו מהמכונית אל הקור והגשם הדק. היא רטטה קלות, ואני עטפתי את זרועותי סביבה, מושך אותה קרוב אליי. היא נשענה לתוך חיבוקי, ראשה נח על חזי. הרגשתי את פעימות ליבה המהירות, את חום גופה דרך הבגדים. היא הרימה את פניה אלי, שפתיה קרובות לשלי.

"קר לך?" שאלתי, קולי לוחש קרוב לאוזנה, נשימתי החמה מלטפת את עורה.

היא הנהנה קלות, מבטה לא מש ממוני.

"אני אדאג שיהיה לך חם," לחשתי, והידקתי את חיבוקי, לוחץ את גופה אל גופי. נישקתי את צווארה בעדינות, שפתיי נושקות את עורה הרך. טעם גשם מעורבב בבושם שלה עלה באפי. היא נאחזה בי, אצבעותיה חופרות בגב שלי.

הורדתי את מעילה מעליה וחשפתי את כתפה החלקה. אצבעותיי ליטפו את עורה הרגיש, מותירות שובל אש בכל מקום בו נגעו. היא עצמה את עיניה, גופה רועד קלות מתחת למגעי. קירבתי את שפתיי אל כתפה ונישקתי אותה בעדינות, ואז התחלתי לנשק אותה בלהט יותר, שפתיי יורדות במורד צווארה.

To be continued.. 

הטלפון רטט על שולחן העבודה שלי, קטע את שקט הלילה. "בחוץ," קראה ההודעה הקצרה. ידעתי שזאת היא. חיוך קל עלה על שפתיי. חיכיתי לזה. הבטתי בבבואתי בחלון המשרד, מיישר את צווארון חולצתי. שליטה היא לא רק עניין של כוח, אלא גם של נוכחות.

יריתי מבט אחרון על העיר הפרושה מתחתי, אורותיה המנצנצים כמו יהלומים מפוזרים על קטיפה שחורה. ואז יצאתי אל הלילה הקריר.

היא חיכתה ליד המכונית שלי, עטופה במעיל שחור שהדגיש את גזרת גופה הדקה. שיערה הכהה נפל על כתפיה, מסתיר את פניה. כשהתקרבתי, היא הרימה את מבטה. עיניה, כהות ומלאות ציפייה, ננעצו בשלי. לא היה צורך במילים.

פתחתי את דלת המכונית והיא נכנסה פנימה, תנועותיה חינניות ומאופקות. בתוך המכונית, ריח הבושם שלה, מתוק ומעט מוסקי, התערבב עם ריח העור החדש. הנחתי את ידי על ההגה, אצבעותיי תופסות את העור בחוזקה. היא הביטה בי, עיניה בורקות באור חלש של פנסי הרחוב. ידעתי מה היא רוצה. את התחושה של יד חזקה שמכוונת אותה, את הידיעה שהיא בידיים טובות. שלי.

"לאן?" היא לחשה, קולה רועד קלות.

"את תראי," עניתי, קולי יציב ובטוח. הנעתי את המכונית, ואורות הדרך חתכו את החשיכה. הלילה היה שלנו.

To be continued... 

הכאב של המלחמה – הצלקות שלא רואים

יש רגעים בחיים שאתה יודע שייזכרו לנצח, גם אם היית מעדיף לשכוח. בשבילי, זה היה השקט שאחרי הפיצוץ. שקט צורם, כבד, כזה שמכריח אותך לחשוב אם אתה עדיין חי.

הכול התחיל כמו כל לילה אחר.

בלב שלם חשבתי שזה עוד לילה שיעבור כמו הקודם. אבל בלבנון, כמו שלמדנו מהר, אף פעם אי אפשר באמת לדעת.

האוויר היה מתוח, אבל זה הרגיש רגיל, חלק מהשגרה. ואז, בלי אזהרה, התחילו הקולות. זה היה רעש מחריש אוזניים—נפץ חד, צרורות ירי שהגיעו מכיוון צפון. עוד לפני שהבנתי מה קורה, כל המוצב התעורר לבלגן שלם. הבטתי מסביבי—רק אור קלוש, חושך עוטף אותנו, ואז שוב רעש. הכול היה מהיר, מטושטש, ורץ לי מול העיניים כמו סצנה מתוך סרט.

היה פיצוץ קרוב, ממש מאחורי העמדה שלנו. ברגע אחד הכול התנפץ, והשתרר שקט. אבל זה לא היה שקט של רוגע—זה היה שקט מחריד, כזה שגרם לך לתהות מי נשאר בחיים ומי לא.

 הידיים רעדו לי, אבל לא היה זמן לחשוב. לא היה זמן לפחד. יריות, צעקות, הבהלה התפשטה.

לא זוכר איך בדיוק זה נגמר. בסופו של דבר, האויב נסוג. נשארנו לשבת שם, על האדמה הקרה, מזיעים ומכוסים באבק של ההרס. הלב עדיין דפק בעוצמה, כאילו הוא לא מבין שהסיוט נגמר. אבל הסיוט לא באמת נגמר.

החזרה הביתה הייתה מהירה, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו בתוכי השתנה. הייתי איתם באותו לילה, הרגשתי את הפחד בעיניים שלהם ואת התשישות שכבדה על כולנו. ובכל זאת, אף אחד מהם לא באמת חזר איתי. הם נשארו שם, איתי, בכל לילה. כל רחש פתאומי מזכיר לי את הירי, כל פיצוץ בטלוויזיה מחזיר אותי לאותו מוצב, לאותה התקפה.

המלחמה לקחה מאיתנו יותר מהזמן ומהשירות. היא גזלה את השקט הפנימי, את היכולת להתנתק. אף אחד בבית לא יכול להבין איך שקט יכול להיות מפחיד יותר מהקולות. איך לפעמים, בשקט הזה, אני עדיין מרגיש את הידיים שלי רועדות, את השרירים נדרכים.

אין צלקות על הגוף שלי—לפחות לא כאלה שרואים בעין. אבל יש כאלו בלב, עמוק בנפש, שמסרבות להחלים. אנשים שואלים איך היה, ואני מחייך ומנסה לספר, אבל אי אפשר לתאר את זה במילים. איך אפשר להסביר את הלילות שבהם כל רעש קטן מחזיר אותך לרגע ההוא? איך אפשר לשתף את הפחד שהפך להיות בן לוויה?

המלחמה לא נגמרת כשהירי נפסק. היא ממשיכה איתך, כל יום, כל לילה. כמו צלקת נסתרת, היא שם, מזכירה לך שמה שקרה בלבנון לא באמת נשאר מאחור.

היער האפל
בלב היער האפל, שבו עץ האורן הענק שולח צללים ארוכים, נשמעה לחישה עדינה. אור הירח השתקף על פני האגם השקט, יוצר מרבדים של אור וכהות. בין העצים, שני יצורים אפלים חיכו לרגע שיבוא. אחד מהם, בעל עור כהה ומבריק, עמד גאה, עיניו מאירות באור חודרני. השני, עם כנפיים דמויי רשת, נעמד בצידו, רועד קלות מהמתח ששטף אותו.

"אתה יודע מה אני רוצה," אמר הראשון, קולו נמוך ונעים. הוא התקרב צעד צעד, עורו מתנועע כמו צל, בוהק תחת אור הירח. "הגיע הזמן לגלות את הגבולות שלך."

היצור השני, המתקיים בין האור לחושך, התבונן בו בעיניים מזוגגות. כל מגע שלו הרגיש כמו חוט שמתח את החוטים שבין רצון לפחד. הוא ידע שעליו להסכים, להיכנע לרצון שכה רצה בו, אך יחד עם זאת, תחושת הפגיעות בו הייתה מוחשית.

"אני כאן כדי ללמד אותך," המשיך הראשון, מתקרב יותר, עד שהמרחק ביניהם כמעט ונעלם. הוא טפח על פני היצור השני באצבעותיו, כל מגע היה כמו גחלת על עורו. "אני רוצה שתתמסר לי, תרגיש את כל מה שאני יכול להציע."

היצור השני נאנח, מעביר את עיניו אל השמיים. התשוקה גאתה בו, אך היא התנגשה באימה. הוא זכר את ההסכמות שלהם, את הגבולות שהציבו, אך הסקרנות הלכה והתגברה. זה היה משחק של חיים ומוות, של עונג וכאב.

הראשון התקרב אליו, שפתיו כמעט נוגעות באוזן שלו. "אתה יודע שאני כאן, אני שולט במצב," אמר, קולותיו שורקים כמו הרוח בין הענפים. "כל מה שתעשה, אני ארגיש."

התחושה הייתה חמה ועזה. היצור השני ניסה להילחם בתשוקה, אך היא כבשה אותו. הוא הרגיש כיצד עיניו של הראשון חודרות אליו, סורקות את כל פחדיו ורצונותיו. הוא נענה, לאט לאט, בעדינות, כמו פרפר המתקרב לאש.

"אתה תבין, אני לא רוצה רק לשבור אותך," לחש הראשון. "אני רוצה להוליך אותך אל הקצה, אל המקום שבו הגבולות מיטשטשים. זהו מקום של עונג טהור."

והתחיל המשחק. המגעים היו שונים – אחד לוחץ, אחד מלטף, אחד חוקר. כל תנועה שלו פיצחה את המתח שביניהם. היצור השני רעד, הוא הרגיש כיצד הגוף שלו מגיב למגעים, כאילו כל נגיעה היא מפתח לרגשות שהדחיק. החוויה הייתה מתוקה-מרה, כל מגע היה כמו חוט שמקשר בין האור לחושך.

נוצות רכות נגעו בו, ועם כל טפיחה, הוא רצה יותר. כל תנועה גרמה לו לרצות להיכנע עוד יותר, ולשכוח את הגבולות שעדיין ניסו להחזיק בו. הוא היה בתוך סערת תחושות – רעד של פחד, אך גם חום של תשוקה.

ואז, כשההתרגשות הגיעה לשיאה, הראשון עצר, מביט ביצור השני בעיניים בוחנות. "אני רוצה לדעת – האם אתה מוכן באמת?"

"כן," ענה היצור השני, קולו שקט אך מלא בטחון. "אני מוכן."

ואז, בבת אחת, כל מה שנשמר נפרץ. הגלים התמזגו. הצעקות הפכו להנחות, והתחושה של שחרור טוטאלי הציפה אותו. אך ברגע שאחז את הגבול, אותו היצור האפל הוציא צחוק קר, טהור, שחתם את גורלו.

"היית מוכן, אבל לא הבנת," הוא לחש, ועם מילה אחת, כל מה שהתקיים התהפך. היצור השני נשאב לתוך הלילה, לאן שגבולות אינם קיימים, ולאן שהוא כבר לא יכול היה לחזור.

בצעד אחד, כל מה שהיה נוכח נעלם, והאור פנה מקום לחושך שאין ממנו חזרה.

בין ידיי, בין גבולותייך

החדר היה אפוף שקט, כמעט קדוש. ריח עדין של וניל ולבונה התערבב באוויר, כמו תזכורת שקטה לטקסיות של הרגע הזה. האור המועט שחדר מהחלון יצר צללים רכים על הקירות, כשהזמן בין שנינו החל להאט, מתמקד רק בתחושה של מה שמצפה לנו.

היא שכבה מולי, גופה נח בביטחון מוחלט, אבל עם ניצוץ של מתח – לא מתח של פחד, אלא מתח של ציפייה. הידיעה שהרגע הזה עומד להיות שלה, אבל רק דרך המסלול שהגדרתי לה. רצועות משי שחורות כרכו את ידיה, מחזיקות אותן לצדדים, לא בכוח, אלא כהצהרה ברורה של הסכמה.

"תזכירי לי מה ביקשת," לחשתי, והעיניים שלה נפקחו, מתמקדות בי. היא לא הייתה צריכה לענות. המבט שלה אמר הכל – היא ביקשה את זה. להרגיש את הגבולות, להיבחן בתוך המתח שבין כניעה לשליטה, לדעת שהיא יכולה להתמסר לחלוטין, בידיעה שאני אשמור עליה.

הנשימות שלה היו רכות, אבל יכולתי להרגיש את התשוקה שהתעוררה בה. היא לא הייתה רק פסיבית – היא חיכתה לרגע שבו תוכל לבחון אותי, לבחון את עצמה. הידיים שלי ריחפו מעל עורה, כמו מברכות, מתקרבות אך עדיין לא נוגעות. היא ידעה שהשליטה כרגע בידיי, ודווקא היכולת להמתין הייתה זו שהוסיפה לעוצמה.

"את שלי עכשיו," לחשתי, והידיים שלי נחתו בעדינות על גופה. היא התפתלה קלות, לא כמחאה, אלא כדי להרגיש יותר. התנועה הזו, המשחק של ההתנגדות המינימלית, הייתה חלק מהשפה שלנו – דרך לבחון את הגבולות ולמצוא את האיזון העדין שבין כוח לעונג.

האצבעות שלי החלו לטייל לאורך צווארה, גולשות מטה באיטיות. כל מגע היה מדויק, כל נגיעה נועדה להזכיר לה שהיא פה, בתוך גבולות שהצבתי לה, אבל גם בתוך מסגרת של ביטחון. כשהידיים שלי הגיעו אל עצם הבריח שלה, יכולתי להרגיש איך הגוף שלה נמתח קלות, מחפש את הקצה של מה שהיא יכולה לשאת.

היא נשכה את שפתה, מבקשת את מה שהיא ידעה שיגיע – הכאב העדין, התזכורת הברורה לכך שאני שולט במצב. הסטתי את שערה הצידה, חושף את הצוואר שלה, והנחתי נשיקה עדינה, לפני שהידיים שלי מצאו את דרכן למותניה. המשכתי למשוך אותה עוד ועוד, לאט, נותן לה להרגיש כל רגע של מתח ודריכות.

"תמשיכי," היא לחשה בקושי, והשפתיים שלה רעדו. היא ידעה שזה תלוי בי – שהרגע שבו היא תקבל את מבוקשה יגיע כשאני אחליט. הידיים שלי התחילו להחליף מגעים – פעם רכות עדינה, ופעם נגיעה חדה יותר, מצמידה אותה אליי ומזכירה לה את כוחה של הכניעה.

"אני אוהב שאת ככה," לחשתי כשהרגשתי את הגוף שלה מתוח תחתיי. "שאת יודעת בדיוק איך להתמסר לי, איך לאבד את עצמך בתוך זה." היא נאנחה, ואני הבנתי שהיא מתמסרת לגמרי, שהשליטה שניתנה לי לא הייתה רק גופנית, אלא גם נפשית – היא בחרה להפקיד את עצמה בידיי.

בין השפתיים שלי לנשימות שלה, בין האצבעות שלי לרעד שבגופה, כל מגע היה כמו ריקוד של עונג וכאב. הרצועות שהחזיקו את ידיה היו תזכורת ברורה שהיא כאן מרצון, בתוך כללי משחק שהגדרנו יחד. וכל נגיעה שלי הייתה כמו מפתח חדש שפותח חלק אחר בתוכה.

הנשיפות שלה הפכו למהירות יותר, והגוף שלה התפתל תחתיי, מחפש את הקצה. ידעתי שהיא רוצה יותר – שהיא דורשת את זה.

"אני שלך," היא לחשה בקול שבור, ואני ידעתי שהשליטה שלי בה היא לא רק פיזית – היא הייתה רגשית, היא הייתה עמוקה יותר מכל מה שיכולתי לגעת בו בידיים. היא הייתה שלי, ואני הייתי שלה, בשפת הכניעה והשליטה שיצרנו יחד.