הטלפון רטט על שולחן העבודה שלי, קטע את שקט הלילה. "בחוץ," קראה ההודעה הקצרה. ידעתי שזאת היא. חיוך קל עלה על שפתיי. חיכיתי לזה. הבטתי בבבואתי בחלון המשרד, מיישר את צווארון חולצתי. שליטה היא לא רק עניין של כוח, אלא גם של נוכחות.
יריתי מבט אחרון על העיר הפרושה מתחתי, אורותיה המנצנצים כמו יהלומים מפוזרים על קטיפה שחורה. ואז יצאתי אל הלילה הקריר.
היא חיכתה ליד המכונית שלי, עטופה במעיל שחור שהדגיש את גזרת גופה הדקה. שיערה הכהה נפל על כתפיה, מסתיר את פניה. כשהתקרבתי, היא הרימה את מבטה. עיניה, כהות ומלאות ציפייה, ננעצו בשלי. לא היה צורך במילים.
פתחתי את דלת המכונית והיא נכנסה פנימה, תנועותיה חינניות ומאופקות. בתוך המכונית, ריח הבושם שלה, מתוק ומעט מוסקי, התערבב עם ריח העור החדש. הנחתי את ידי על ההגה, אצבעותיי תופסות את העור בחוזקה. היא הביטה בי, עיניה בורקות באור חלש של פנסי הרחוב. ידעתי מה היא רוצה. את התחושה של יד חזקה שמכוונת אותה, את הידיעה שהיא בידיים טובות. שלי.
"לאן?" היא לחשה, קולה רועד קלות.
"את תראי," עניתי, קולי יציב ובטוח. הנעתי את המכונית, ואורות הדרך חתכו את החשיכה. הלילה היה שלנו.
To be continued...