הכאב של המלחמה – הצלקות שלא רואים
יש רגעים בחיים שאתה יודע שייזכרו לנצח, גם אם היית מעדיף לשכוח. בשבילי, זה היה השקט שאחרי הפיצוץ. שקט צורם, כבד, כזה שמכריח אותך לחשוב אם אתה עדיין חי.
הכול התחיל כמו כל לילה אחר.
בלב שלם חשבתי שזה עוד לילה שיעבור כמו הקודם. אבל בלבנון, כמו שלמדנו מהר, אף פעם אי אפשר באמת לדעת.
האוויר היה מתוח, אבל זה הרגיש רגיל, חלק מהשגרה. ואז, בלי אזהרה, התחילו הקולות. זה היה רעש מחריש אוזניים—נפץ חד, צרורות ירי שהגיעו מכיוון צפון. עוד לפני שהבנתי מה קורה, כל המוצב התעורר לבלגן שלם. הבטתי מסביבי—רק אור קלוש, חושך עוטף אותנו, ואז שוב רעש. הכול היה מהיר, מטושטש, ורץ לי מול העיניים כמו סצנה מתוך סרט.
היה פיצוץ קרוב, ממש מאחורי העמדה שלנו. ברגע אחד הכול התנפץ, והשתרר שקט. אבל זה לא היה שקט של רוגע—זה היה שקט מחריד, כזה שגרם לך לתהות מי נשאר בחיים ומי לא.
הידיים רעדו לי, אבל לא היה זמן לחשוב. לא היה זמן לפחד. יריות, צעקות, הבהלה התפשטה.
לא זוכר איך בדיוק זה נגמר. בסופו של דבר, האויב נסוג. נשארנו לשבת שם, על האדמה הקרה, מזיעים ומכוסים באבק של ההרס. הלב עדיין דפק בעוצמה, כאילו הוא לא מבין שהסיוט נגמר. אבל הסיוט לא באמת נגמר.
החזרה הביתה הייתה מהירה, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו בתוכי השתנה. הייתי איתם באותו לילה, הרגשתי את הפחד בעיניים שלהם ואת התשישות שכבדה על כולנו. ובכל זאת, אף אחד מהם לא באמת חזר איתי. הם נשארו שם, איתי, בכל לילה. כל רחש פתאומי מזכיר לי את הירי, כל פיצוץ בטלוויזיה מחזיר אותי לאותו מוצב, לאותה התקפה.
המלחמה לקחה מאיתנו יותר מהזמן ומהשירות. היא גזלה את השקט הפנימי, את היכולת להתנתק. אף אחד בבית לא יכול להבין איך שקט יכול להיות מפחיד יותר מהקולות. איך לפעמים, בשקט הזה, אני עדיין מרגיש את הידיים שלי רועדות, את השרירים נדרכים.
אין צלקות על הגוף שלי—לפחות לא כאלה שרואים בעין. אבל יש כאלו בלב, עמוק בנפש, שמסרבות להחלים. אנשים שואלים איך היה, ואני מחייך ומנסה לספר, אבל אי אפשר לתאר את זה במילים. איך אפשר להסביר את הלילות שבהם כל רעש קטן מחזיר אותך לרגע ההוא? איך אפשר לשתף את הפחד שהפך להיות בן לוויה?
המלחמה לא נגמרת כשהירי נפסק. היא ממשיכה איתך, כל יום, כל לילה. כמו צלקת נסתרת, היא שם, מזכירה לך שמה שקרה בלבנון לא באמת נשאר מאחור.