מסע זיכרונות

היער האפל
בלב היער האפל, שבו עץ האורן הענק שולח צללים ארוכים, נשמעה לחישה עדינה. אור הירח השתקף על פני האגם השקט, יוצר מרבדים של אור וכהות. בין העצים, שני יצורים אפלים חיכו לרגע שיבוא. אחד מהם, בעל עור כהה ומבריק, עמד גאה, עיניו מאירות באור חודרני. השני, עם כנפיים דמויי רשת, נעמד בצידו, רועד קלות מהמתח ששטף אותו.

"אתה יודע מה אני רוצה," אמר הראשון, קולו נמוך ונעים. הוא התקרב צעד צעד, עורו מתנועע כמו צל, בוהק תחת אור הירח. "הגיע הזמן לגלות את הגבולות שלך."

היצור השני, המתקיים בין האור לחושך, התבונן בו בעיניים מזוגגות. כל מגע שלו הרגיש כמו חוט שמתח את החוטים שבין רצון לפחד. הוא ידע שעליו להסכים, להיכנע לרצון שכה רצה בו, אך יחד עם זאת, תחושת הפגיעות בו הייתה מוחשית.

"אני כאן כדי ללמד אותך," המשיך הראשון, מתקרב יותר, עד שהמרחק ביניהם כמעט ונעלם. הוא טפח על פני היצור השני באצבעותיו, כל מגע היה כמו גחלת על עורו. "אני רוצה שתתמסר לי, תרגיש את כל מה שאני יכול להציע."

היצור השני נאנח, מעביר את עיניו אל השמיים. התשוקה גאתה בו, אך היא התנגשה באימה. הוא זכר את ההסכמות שלהם, את הגבולות שהציבו, אך הסקרנות הלכה והתגברה. זה היה משחק של חיים ומוות, של עונג וכאב.

הראשון התקרב אליו, שפתיו כמעט נוגעות באוזן שלו. "אתה יודע שאני כאן, אני שולט במצב," אמר, קולותיו שורקים כמו הרוח בין הענפים. "כל מה שתעשה, אני ארגיש."

התחושה הייתה חמה ועזה. היצור השני ניסה להילחם בתשוקה, אך היא כבשה אותו. הוא הרגיש כיצד עיניו של הראשון חודרות אליו, סורקות את כל פחדיו ורצונותיו. הוא נענה, לאט לאט, בעדינות, כמו פרפר המתקרב לאש.

"אתה תבין, אני לא רוצה רק לשבור אותך," לחש הראשון. "אני רוצה להוליך אותך אל הקצה, אל המקום שבו הגבולות מיטשטשים. זהו מקום של עונג טהור."

והתחיל המשחק. המגעים היו שונים – אחד לוחץ, אחד מלטף, אחד חוקר. כל תנועה שלו פיצחה את המתח שביניהם. היצור השני רעד, הוא הרגיש כיצד הגוף שלו מגיב למגעים, כאילו כל נגיעה היא מפתח לרגשות שהדחיק. החוויה הייתה מתוקה-מרה, כל מגע היה כמו חוט שמקשר בין האור לחושך.

נוצות רכות נגעו בו, ועם כל טפיחה, הוא רצה יותר. כל תנועה גרמה לו לרצות להיכנע עוד יותר, ולשכוח את הגבולות שעדיין ניסו להחזיק בו. הוא היה בתוך סערת תחושות – רעד של פחד, אך גם חום של תשוקה.

ואז, כשההתרגשות הגיעה לשיאה, הראשון עצר, מביט ביצור השני בעיניים בוחנות. "אני רוצה לדעת – האם אתה מוכן באמת?"

"כן," ענה היצור השני, קולו שקט אך מלא בטחון. "אני מוכן."

ואז, בבת אחת, כל מה שנשמר נפרץ. הגלים התמזגו. הצעקות הפכו להנחות, והתחושה של שחרור טוטאלי הציפה אותו. אך ברגע שאחז את הגבול, אותו היצור האפל הוציא צחוק קר, טהור, שחתם את גורלו.

"היית מוכן, אבל לא הבנת," הוא לחש, ועם מילה אחת, כל מה שהתקיים התהפך. היצור השני נשאב לתוך הלילה, לאן שגבולות אינם קיימים, ולאן שהוא כבר לא יכול היה לחזור.

בצעד אחד, כל מה שהיה נוכח נעלם, והאור פנה מקום לחושך שאין ממנו חזרה.