החדר היה אפוף צללים, מואר רק באור ירח חיוור שחדר מבעד לתריסים. צלילים עדינים של מוזיקה קלאסית ריחפו בחלל, כמו נוצות ברוח, עוטפים את הדממה בצעיף של מסתורין. היא שכבה על המיטה, גופה עטוף בבד משי שחור, הבד הרך מדגיש את הלובן הענוג של עורה. עיניה היו עצומות, פניה רפויות, אך שפתיה נפרדו מעט, חושפות רמז לשן לבנה, רמז למתח הנסתר מתחת לשלווה החיצונית.
הוא התקרב אליה לאט, כמעט בחשש, כאילו היא יצירת אמנות יקרה. כרע לצידה, ידו מלטפת את שערה הכהה, מסיטה קווצה סוררת מפניה. היא פקחה את עיניה, מבטה מעורפל, עדיין שקועה בחלום, אך בתוך העמימות נצצה נקודה של מודעות, של ציפייה.
"מוכנה?" הוא לחש, קולו נמוך ורך כמו המשי שנכרך סביבה.
היא הנהנה קלות, שפתיה נפרדות עוד יותר, נשימתה מתגברת. הוא הושיט את ידו וליטף את צווארה, אצבעותיו עוקבות אחר הקימור הענוג של העורק הדופק, חשות את פעימות ליבה הולכות ומאיצות. היא נשמה עמוק, גופה מתנועע קלות מתחת למגעו, כמו חתולה מתחממת ליד האש.
הוא התקרב יותר, שפתיו נושקות את עורה הרך בבסיס צווארה, מותירות אחריהן שובל של חום. הוא נשך בעדינות, כמעט בלי להשאיר סימן, אך היא קשתה את גבה, אנחה קלה ברחה מגרונה. הוא המשיך לנשק אותה...