כל היום הסתובבתי בתחושה שיש משהו באוויר. ערב חג תמיד מצליח לשלב בין השגרתי למיוחד, אבל הפעם זה הרגיש אחר. אולי זו הייתה הנוכחות שלה... כל פעם שהעיניים שלנו נפגשו, זה היה כאילו יש משהו לא מדובר בינינו, רמזים קטנים שעוברים מתחת לפני השטח.
בזמן הארוחה, ניסיתי לשמור על השיחה זורמת, לצחוק עם כולם, אבל הראש שלי היה במקום אחר. חשבתי על המבט הקצר שהיא שלחה לעברי, על הרגע ההוא שהידיים שלנו נפגשו כשהעברתי לה את הקערה. לא משהו שאחרים היו שמים לב אליו, אבל אני? אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.
כשסיימנו לאכול והתחלנו לסדר, הרגשתי את המתח הזה באוויר מתהדק. לא מתח מלחיץ, אלא סוג של ציפייה. כאילו כל רגע יכול להוביל למשהו אחר, משהו ששנינו ידענו שמחכה לנו, אבל אף אחד לא אמר מילה.
ואז, כשהבית התחיל להתרוקן, מצאתי את עצמי איתה במטבח הקטן. היינו קרובים, יותר מדי קרובים בשביל שזה יהיה מקרי. ידעתי שהרגע הזה מגיע. לא הייתי בטוח איך זה יקרה, אבל משהו בי הרגיש שזה בלתי נמנע. היא התקרבה אלי, ואני, בלי לחשוב יותר מדי, נשענתי לאחור, נותן למרחק בינינו להצטמצם עוד יותר.
"את יודעת," לחשתי, לא בטוח אם אני אומר את זה לה או לעצמי, "אני אוהב איך שהערב הזה מתגלגל... בלי תכנונים, בלי מילים מיותרות."
היא חייכה, החיוך הזה... חצי מוסתר, מלא ברמזים שלא היה צורך להסביר. ולפני שידעתי מה קורה, הרגע שחשבתי עליו כל היום הפך למציאות. כל מגע הרגיש טבעי, כאילו חיכינו לזה מהרגע הראשון שראיתי אותה היום. הזמן נעצר. אולי כי זה היה ערב חג, אולי בגלל שהיינו שנינו כל כך קרובים, אולי פשוט כי זה היה רגע נכון, בזמן הנכון.
ועכשיו, אחרי הכל, אני תוהה איך הכל התחיל כל כך בשקט, איך דבר כל כך פשוט כמו ערב חג יכול להפוך למשהו כזה בלתי צפוי.