הגשם התחזק, אך לא היה בכך כדי להרתיע אותנו. הטיפות הכבדות רק הוסיפו לאווירה החשמלית שסבבה אותנו. היא עמדה מולי, פניה עדיין קרובות לשלי, נשימותיה מתערבבות עם שלי. יכולתי לחוש את המתח באוויר, את הציפייה מתפשטת בין שנינו כמו זרם חשמלי נסתר.
הורדתי לאט את המעיל שלי והנחתי אותו בעדינות על גופה, עוטף אותה בחמימות. "בואי," אמרתי, קולי עמוק ויציב, "בואי נלך למקום אחר, שם נוכל להיות לבד באמת."
היא הנהנה בהסכמה שקטה, עיניה מלאות סקרנות. נכנסנו חזרה למכונית, הפעם הרעש של הגשם על השמשות הפך למוזיקה המלווה אותנו במסע שלנו. האורות של העיר נשארו מאחורינו, ונכנסנו לתוך היער החשוך. רק הפנסים שלנו חצו את האפלה הסמיכה, יוצרים שבילים של אור על הקרקע הרטובה.
"עוד מעט," לחשתי, מניח את ידי שוב על ירכה, הפעם לוחץ קצת יותר חזק. היא הזיזה את ראשה קלות, מתבוננת בי מהצד, שפתיה רועדות מעט, אולי מהקור, אולי מההתרגשות.
כשנעצרנו לבסוף, היער היה שקט מלבד רעש הגשם שהמשיך לרדת סביבנו. יצאתי מהמכונית וסובבתי את ההגה לכיוונה. היא נראתה מהוססת לרגע, אבל אז פשטה את המעיל שלי והניחה אותו בצד. הרגשתי את פעימות ליבה כשהיא נעמדה מולי, אוחזת בעיניה בעיניי. עכשיו זה היה תורנו להחליט איך ממשיכים הלאה, השניים לבד, בחסות הלילה.
To be continued