נכנסתי לחדר המדרגות, לבי דופק בחזי. התאורה עמומה, קירות מתקלפים וקול צעדים עמום מהבניין. היא עמדה שם, בקומה השנייה, נשענת על המעקה המתכת הרעוע, גופה נטוי קדימה. עיניה כהות ומבריקות, מלאות במשהו בלתי ניתן להסבר, כמו שהזמינו אותי לעלות.
במהלך העלייה במדרגות, חשתי את הדם זורם בעורקיי, ההתרגשות גואה בי. העולם הצר סביבנו, מואר קלושות בנורות הניאון המהבהבות, הרגיש כמו הבמה שלנו. כשעמדתי לפניה, חשתי את האנרגיה רוטטת באוויר. המרחק בינינו היה כאילו נמשך לנצח, אך כשנגעתי בידה, חשתי איך הגוף שלי מגיב, מוכן לכל מה שיבוא.
היא חייכה אליי חיוך איטי, כזה שמלא הבטחה. בלי להוציא מילה, היא הובילה אותי לפינה נסתרת מאחורי המדרגות, קרובה לדלת אשפה שחרקה קלות ברוח. היה משהו מסקרן ומסוכן ברגע הזה, תחושה של חיבור לא צפוי במקום שהכי רחוק מהרומנטיקה המוכרת.
פתחתי את כפתורי מעילה, כל כפתור כמו תנועה שנדמתה אינסופית, חושף את גופה לאור העמום. פניה היו קרובות לשלי, נשימותיה חמות על צווארי, והחום שנבע ממנה העמיק את הצורך להרגיש אותה.
היא נשענה לאחור על הקיר המחוספס של חדר המדרגות, ואני הורדתי ממנה את מכנסיה בתנועה אחת. המגע של האוויר הקר על עורה גרם לה לרעוד קלות, ואנחה רכה נפלטה מגרונה.
"אני רוצה אותך כאן," היא לחשה, קולה צרוד מתשוקה, כמעט כאילו היא פוחדת להרעיד את השקט האפלולי שסבב אותנו.
הכנסתי את ידי לתוך תחתוניה, והרגשתי את גופה נענה לי, כמעט מתכווץ מרוב רצון. אבל כשהתכופפתי לעברה, היא עצרה אותי, מניחה יד על חזי. "לא עכשיו," היא לחשה שוב, מבטה כמו מפציר. "אני רוצה אותך קרוב."
עמדתי מולה, שחררתי את אבזם חגורת המכנסיים שלי, וכשהיא משכה אותי קרוב אליה, הכל הרגיש פתאום צלול – כאילו המקום הזה, חדר המדרגות הישן, הפך למקום הכי אינטימי בעולם. חדרתי אליה בעדינות, והעולם מסביבנו נעלם. הקול היחיד שנשמע היה נשימותינו, גופותינו מתאחדים בתנועה, בין המדרגות הצרות לקיר הקר.
כשהיא הגיעה לשיא, גופה נמתח ואז נרגע מתחתיי, עיניה עצומות ונשימותיה כבדות. גם אני הצטרפתי אליה, שיא העונג שטף אותנו יחד. כל הרעש מחוץ, בין אם צעדים של שכנים או רחשי העיר שבחוץ, נבלע בתוך השקט האינטימי שהשתרר.
אחרי שגמרנו, היא התקרבה אליי, נשענה עלי בעדינות, ראשה נח על כתפי. אצבעותיי ליטפו את עורה, מרגישות את חום גופה דועך בהדרגה, מתמזג עם הקור של הקירות הסדוקים שסביבנו.
"זה היה מושלם," היא לחשה, קולה נמוך וצרוד, כמעט כאילו היא לא מאמינה שאנחנו באמת כאן, במקום הזה.
חייכתי, נשקתי לקודקודה בעדינות. "גם בעיניי," עניתי, מרגיש את הרגע נטמע בתוכי, ייחודי וחד-פעמי.