מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

ענישה מתוקה: כשעונג פוגש גבולות

החדר היה מואר באור נרות חם, שהשליך צללים רכים על הקירות, כמו זיכרונות ישנים שנרקדים על המשטח הקר. היא שכבה על המיטה, גופה עטוף חופשיות, למרות שהייתה כבולה ברצועות משי שחורות שהיו מתוחות בדיוק במידה הנכונה. עיניה היו עצומות, כאילו מנסות לסנן את כל שאר התחושות חוץ ממה שעמדה לחוש על עורה.

היא ידעה בדיוק מה עומד לקרות.

היא ביקשה את זה, כל גופה זעק את זה.

היא עברה את הגבול, רק כדי לחזור אליו שוב – הפעם בתשוקה מחודשת.

זה היה משחק – משחק שבו היא העזה לקרוא תיגר על מה שהגדרנו, להעלות ספק, להוסיף חיוך שידע את עוצמתו. אבל גם במשחקים יש כללים, והכלל הראשון שלנו היה ברור: אתה תמיד חוזר לגבולותיך, אלא אם כן אתה מוכן להרחיב אותם. והיא ידעה היטב שזה הרגע. הרגע לתקן את הסטייה הקלה, ולחזור למסלול שלנו.

התקרבתי אליה, חושף את פי ברכות קרובה לאוזנה. "היום, תלמדי מחדש את הגבולות שלנו," לחשתי, קולי כמו משב רוח רך שחודר ישר לתוך ליבה. "היום, את שלי."

נשמע ממנה קול נאנח, נמתחת על המיטה כאילו רצתה להישבר מבלי להישבר באמת. היא בדקה את מגבלותיה, כמו מים הזורמים על אבנים במפלים, נוגעים, מחליקים ונשברים לפי כוח הכבידה. עיניה, כמעט עצומות, דיברו בשפה שמילים לא יכלו לבטא – רצון, פחד, ושחרור. פיה היה חסום ברצועת עור רכה, אבל אפילו הדממה הייתה מלאה בקול פנימי חזק.

התחלתי ללטף את גופה, נוגע בנקודות שידעתי שהיא תאהב במיוחד, מקפיד לא להקל על התחושות. כל מגע היה מוקפד, כל ליטוף מהונדס כדי ליצור שילוב מושלם של עונג וכאב. היא רעדה תחת ידי, וככל שהרעד גדל, כך גם ההנאה שלה הפכה מוחשית יותר. היא נאנחה, וכמו תזמורת מופלאה, האנחות שלה הפכו לצלילים עמוקים יותר, כמעט מתחננים.

אבל זו לא הייתה כניעה.

זו הייתה שפה בינינו, השפה הסודית שיצרנו באהבה ובאמון. השפה שבה כאב ועונג הופכים לשני צדדים של אותה מטבע.

"את מרגישה את זה?" שאלתי, קולתי עמוק יותר, מגביר את המתח, כמו אמן שמוביל את נגניו לצליל הבא. "היום, את מתמסרת לגבולות שאני מכתיב, אבל את יודעת שאחזור אותך תמיד בבטחה."

היא נאנחה שוב, נמתחת כל פעם מחדש, כשהיא מתקרבת אל הקצה, מנסה למצוא יציבות בתוך כאוס התחושות.

הנוצות ריפדו את המגע הראשון, שעווה חמה נזלה על עורה, ואז קור הקוביות נפל עליה בפתאומיות. כל אלמנט נוסף היה כמו מפתח אחר שמגלה סודות חדשים בגופה. השרירים שלה התקשחו, הגב נמתח, והצעקות שלה התחילו להישמע חלשות בהתחלה, אך מלאות רצון להעמיק.

היא צעקה, והחדר התמלא ברטט התחושה, אבל זו לא הייתה בקשה לעצור. זה היה סימן לעוד. גופה נפתח ליותר, לחום שהפך לסערה שהשתוללה בתוכה ובינינו. היא הייתה חלק ממני, נתונה לחלוטין. ידעה שאני אוביל אותה אל הקצה, ושאני אשמור עליה שם.

"אני אוהב אותך," לחשתי כשגופה נרעד בפעם האחרונה, נמתחת ברכות תחתיי. זה היה רגע שלם, מושלם. לא הייתה כאן רק שליטה, אלא מתנה הדדית. מסע של אהבה, שבו נוצרו עולמות חדשים של אמון ואינטימיות, עולמות שבהם הכאב והעונג יכלו לחיות יחד, בלי פחד, רק עם אהבה.

"בראשית היה הצליל" 

השעה היא דקות לפני חצות, הלילה העמיק, והשנה החדשה כבר כמעט כאן. היא עמדה שם, בדיוק במרכז החדר, רגליים פשוקות, מביטה בי בעיניים מלאות בציפייה, בנשימה קלילה ועמוקה – כמו רגע לפני שהשנה הקודמת מסתיימת והשנה החדשה תופסת את מקומה.

"תשכבי," פקדתי בקול רך אך סמכותי, היד שלי מלטפת קלות את הקולר שעל צווארה, מסמנת לה את מה שעמד להגיע. הגוף שלה רעד קלות, בדיוק כמו שאני אוהב, נמתח במתח שלפני הסערה. זה היה הרגע שבו כל המשחקים שלנו הגיעו לשיאם – הסימן לכך ששנה חדשה בפתח, עם חוקים חדשים לשבור אותם.

היא נשכבה לאיטה, כמו שצריך, מתמסרת לשקט שהגיע עם הפקודות. היא יודעת, בדיוק כמו בכל שנה, שכאן במיטה שלנו לא נותר מקום למשחקים הישנים – רק לסערות חדשות שממתינות לבוא.

"יש לך משימה אחת השנה," אמרתי לה, הקול נמוך ועמוק, מהדהד בחדר כמו הד צליל שעומד לחרוג מהגבולות. "את יודעת מה לעשות, נכון?"

היא הנהנה קלות, עיניה ממוקדות בי, בעוד הידיים שלי מחזיקות בשרשרת שהייתה מונחת על כתפיה החשופות. נגיעה קלה, רכה, והמתח הפך לאנחה.

"את הולכת ללמוד לציית בצורה חדשה לגמרי השנה," אמרתי כשידי ירדה לעורפה, מתחברת לפקודה הבאה שהייתה כבר מונחת על שפתיי. "ואני הולך ללמד אותך איך עושים את זה – שוב ושוב – עד שתהיה מושלמת."

השנה הזאת תתחיל בדיוק כמו שאני רוצה. כל נגיעה, כל מילת פקודה, כל חריקה של עונג שנפלטה מהשפתיים שלה – היו מתוקות יותר מכל ברכה שנשמעה בראש השנה. היא ידעה שהיא תגיע לשם – לנקודה שבה הפקודה שלי הופכת לחוק היחיד שהיא צריכה להכיר.

המשכנו לשחק, כל דקה הביאה אותנו קרוב יותר אל החצות, אל הנקודה שבה הכל יתחיל מחדש, והצליל הראשון של השנה החדשה יהיה השם שלי שנאמר ברכות מבין השפתיים הרועדות שלה.

"ברוכה הבאה לשנה החדשה," לחשתי באוזנה, ברכה של שליטה, של עונג ושל קיום משותף. כי זו הייתה הברכה שלה לשנה הזאת – שנה של התמסרות מוחלטת, של כיוון אחד ברור, ושל ידיעה עמוקה שהמשחקים שלנו אף פעם לא נגמרים, הם רק מתחילים מחדש – בכל שנה, כל רגע, כל משימה.

הערב ירד לאיטו על השולחן החגיגי, תפוח בדבש נוזל ומבריק מציץ לו מהצלחת כמו רמז מתוק למה שעומד לקרות. העולם כולו נמצא בהתחלה חדשה, ריח של שנה חדשה באוויר – אבל כאן, בחדר הזה, החוקים ברורים ומי שיכתיב אותם הוא אני.

היא עומדת מולי, עדיין לבושה בבגדי החג שלה, עיניים מצופות באור נרות דולקים, אך המבט בעיניה חושף שהמשחק שלנו כבר התחיל מזמן. שנה חדשה, וכמובן – התחלה חדשה לדינמיקה שלנו, לדברים שאנחנו עומדים לגלות יחד.

"תורידי את זה," אני אומר בשקט, בקול עמוק שמרטיט את האוויר בינינו, ומצביע לעבר השמלה שהיא לבשה. זה מתחיל לאט, בדיוק כמו השנה עצמה, בנגיעות קלות של שליטה, כמו האצבעות שמגלגלות פרוסת תפוח מתוקה בין שפתיים רעבות. היא לא ממתינה – בצעד איטי, מתריס, היא שולפת את הבד מעור גופה, חושפת את עצמה בפני, כאילו נושאת את כל משקלה של השנה הקודמת שעברה.

"ככה זה הולך להיות השנה," אני לוחש, מתקרב אליה לאט. "חוקים חדשים, משימות חדשות, עונשים מתוקים יותר ממה שיכולת לדמיין. כל דבר שאני אומר – את מבצעת. כל מילה שלי היא הדבש שלך."

היא נאנקת ברכות, עיניה מתמלאות בציפייה ובדריכות. היא יודעת מה זה אומר, יודעת שאין מקום לטעויות. אני מוביל אותה אל הקיר, נועץ בה מבט שקט, ממוקד, ומניח יד אחת על צווארה. הנגיעה רכה בהתחלה, כמו ברכה – אבל היא יודעת מה זה אומר. זה לא ליטוף, זה לא סתם מגע. זה רק ההתחלה, הפתיח של מה שעומד להתרחש.

"תשעני על הקיר," אני פוקד, והיא מצייתת ללא היסוס. השנה הזאת שייכת לי – כל רגע, כל נשימה. אני מרגיש את ההתמסרות שלה, את הרעד שעובר בגופה כשהיד השנייה שלי מוצאת את מקומה על ירכה, מלטפת קלות. אני נושם לתוכה, מריח את הבושם המתוק של הערב, את התשוקה הנסתרת שמתבשלת בשקט בינינו.

"את מוכנה לקבל את השנה החדשה?" אני שואל בקול שקט, עוקב אחרי כל תנועה שלה. היא נושכת את שפתה, הראש מורכן, והשפתיים ממלמלות 'כן' חרישי.

הכאב והעונג מתמזגים כמו דבש מר וחריף – כל תנועה שלי נוקשת בה כמו חוקים חדשים לשנה החדשה, כל מכה מרגישה כמו עונש מתוק של שליטה מוחלטת. היא יודעת את מקומה, ואני מוודא שהיא זוכרת כללים ישנים – ומגלה חדשים.

המלחמה: כשהשריטות על הגוף מספרות סיפור אחר

הוא חזר מהמלחמה אדם שונה. עיניו, שפעם נצצו בחיים, היו עכשיו עמומות ורחוקות, כמו שני אגמים קפואים בלב מדבר. הוא היה שם, אבל לא באמת נוכח. כמו צל שנע בתוך החיים, לא נוגע, לא מרגיש.

הוא לא דיבר על מה שקרה שם, בלבנון. הוא בנה סביב עצמו חומה גבוהה ושתיקה, מגן מפני השדים שליוו אותו. אבל הגוף שלו סיפר סיפור אחר.

על גופו היו שריטות. לא צלקות עמוקות מִרסיסים או כדורים, אלא שריטות עדינות, כמעט בלתי נראות, כמו סימנים סודיים שנחרטו על עורו.

הן היו בכל מקום - על גבו, על חזהו, על ירכיו. הן היו עדות אילמת לַכאב, לַפחד, לַטֵרוף שחווה שם, בתוך החושך.

היא ראתה אותן בפעם הראשונה כשהתפשטה לפניו. הוא עמד מולה, גופו מתוח, עיניו מוּשׁפלות, מנסה להסתיר את הבושה, את הפגיעות.

היא ניגשה אליו לאט, ידיה מלטפות את השריטות בעדינות, כמו קוראת בְּכתב ברייל את הסיפור שלהגוף שלו סירב לספר. הוא רעד תחת מגעה, גופו מגיב לַחום ולָרכות של ידיה, כמו פרח שנפתח לאחר ימים ארוכים של יובש.

הוא לא אמר מילה, אך היא יכלה להרגיש את הכאב שלו, את הפחד שלו, את הצורך שלו בְּמגע, בְּקרבה, בְּשליטה.

והיא לקחה את השליטה.

לא בְּכוח, לא בְּאלימות, אלא בְּעדינות אינסופית, בְּאהבה שריפאה את פצעיו הנסתרים.

היא הפכה את גופו למגרש משחקים שלה, לַקנבס עליו ציירה את תשוקתה, את אהבתה, את רצונה לרפא אותו, לגאול אותו מהשדים שלו.

היא נישקה את השריטות שלו, לשונות של אש ליקקו את עורו, מעירות בו תחושות שכבר חשב שמת. היא ליטפה אותו, צבטה אותו, נשכה אותו, גופה נע עליו כמו נחש שמתפתל סביב טרפו.

והוא התמסר לה, נכנע לרצונה, מוצא בַּכניעה שלו סוג חדש של כוח, של חופש.

הוא לא היה צריך להיות החזק, הוא לא היה צריך לשלוט. הוא יכול היה פשוט להיות, להרגיש, לחוות.

והוא אהב את זה.

הוא אהב את הדרך שבה היא נגעה בו, את האופן שבה היא הביטה בו, את הכוח שנתנה לו לשחרר את הכאב שלו, את הפחד שלו, את השדים שלו.

בתוך החושך שלה, הוא מצא את האור שלו.

בתוך הכניעה שלו, הוא מצא את העוצמה שלו.

ובתוך אהבתה, הוא מצא את הגאולה שלו.

בין הצללים של העיר הגדולה, עיניים לא פוגשות עיניים.

האוויר היה רווי בריח חריף של שוקולד מריר ופולחן נסתר, כאילו כל התשוקות הכמוסות של העיר התנקזו לרחוב אחד אפל. היא עמדה שם, סופגת את הלילה לתוכה, מתמזגת עם הצללים. כל נגיעה ברוח הסיטה ממנה עוד שכבה של מציאות, מותירה אחריה רק עקבות של חלום אפל.

מול עיניה התפתלו מבוכים של פנטזיה, כאילו העולם עצמו התכופף מולה – כמו בעיר שהיא חלום או סיוט. הרחובות התל-אביביים, אלו שביום כל כך מלאים בחיים, נשאבו לתוך ערפל סמיך, והפכו למבוך חסר סוף. לכל מקום שהיא הלכה, המבט שלו עקב אחריה, כמו יצור שנולד מתוך המדרכות האפורות של העיר. לא ניתן היה להבין מה יותר חזק – הפחד, התשוקה, או הצורך להיכנע למתח האפל שנרקם ביניהם.

לא היה כל צורך במילים מפורשות, המטאפורות יצרו עולם אחר – עולם שבו עצי הדקל הפכו למלכודות, ואבני המדרכה היו שותפים שקטים לפעולה שהלכה והתגברה. כל צליל, כל צעד שהדהד בין הקירות הסדוקים, היה חלק מהתחפושת. הפגיעות שלה נגלתה, כמו דמות מתוך אגדה אפלה, בעוד השליטה שלו הייתה מוחלטת, כמו גבול דק בין מציאות לדמיון.

העלילה לא נכתבה עדיין, אבל העתיד היה מלא באפשרויות. קצוות פתוחים נזרקו כמו חוטים של חידה, כאשר העולם שבחוץ נדחק עמוק לתוך התודעה. היה שם חופש, אבל גם כאב – שני כוחות שיצרו את הדינמיקה ביניהם. היא ידעה שזה לא ייגמר כאן, שמה שנראה כמו משחק בין דמיון למציאות, בעצם היה רמז לאימה עמוקה יותר.

הם התקדמו במבוך כמו דמויות מתוך סיפור גותי שנשכח, העולם שלהם נבנה על מטאפורות סוריאליסטיות ומצבים קיצוניים. דמויות משנה עלו מדי פעם, אך רק כדי לחזק את הקשר בין שני המרכזים האפלים של העלילה. שום דבר לא היה באמת כפי שנראה – ואולי זה היה כל הקסם.

המבוך הזה, שבו הפכים נמשכו והתחברו, נותר פתוח. כמו כל פנטזיה, הוא היה חלום שלא התפוגג עם אור הבוקר. רק עם היעלמותם של הצללים, נשארו שאלות פתוחות, ורמזים דקים לעתיד שעדיין לא נכתב. הריח של השוקולד המריר נותר שם, רודף את העיר. תל-אביב מעולם לא הייתה אפלה כל כך, ומעולם לא נראתה כל כך מפתה.

הזרים

החדר היה אפלולי, אורות מנצנצים בקלילות דרך וילונות כבדים שהזכירו את הימים העתיקים של טירות ומגדלים. הריח של עור מעורבב ברוזמרין דהה באוויר. הוא עמד שם, לא בטוח מה מצפה לו, מרגיש את פעימות הלב שלו מהדהדות בכל תא בגופו.

היא נכנסה, צעדים שקטים, כאילו הזמן נעצר רק בשבילה. הרעש הקל של בד שהשתפשף על עורה היה הקול היחיד שנשמע. העיניים שלה, כהות ומסתוריות, השתקפו כמו בריכת מים בלילה, מלאות סודות שלא נאמרו. היא לא חייכה, אבל המבט שלה סיפר סיפור אחר — סיפור של שליטה מוחלטת, משיכה בלתי ניתנת להתנגדות.

לפתע הוא שמע קול נוסף מאחוריו. עוד דמות נכנסה לחדר, לא היה ברור אם הוא מכיר אותה או לא. הצללים עטפו את דמותו, קול נשימותיו הכבדות חשף את קיומו, אבל פניו נותרו חסויים. הוא לא דיבר, רק עמד שם, צופה בשקט.

הם לא היו לבד. קול צלילים עמוקים של פסנתר ישן התפשט בחלל, כמו נשימה ישנה שהוחזרה לחיים. הריח של קינמון ושוקולד מילא את האוויר, מערבל תחושות בין חום למתיקות, בין מה שהיה יכול להיות חלום למציאות שאי אפשר להתחמק ממנה.

כשהיא נגעה בו, זה היה כמו מגע קל של חשמל, כמו הכרה שקטה בפחד ובתשוקה שהתמזגו יחד. יד אחת נמשכה אחר הצוואר שלו, השנייה נשארה תלויה ברפיון, כאילו היא מחכה לרגע המושלם. המגע שלה השאיר סימנים של כוונה, אבל הוא לא היה בטוח לאן היא לוקחת אותו.

האוויר הפך כבד יותר, השקט הפך למתוח. הרגליים שלהם זזו לאט, כמו כוריאוגרפיה מתוכננת היטב אך בלתי נראית. המתח ביניהם היה מוחשי, אך גם רחוק, כאילו יש משהו עמוק ונסתר שלא נאמר, לא יוכל להיאמר.

עוד דמות נכנסה. הפעם, זאת הייתה דמות נשית נוספת, שערה נפל ברישול על פניה, עיניה קרות, אך מתחת לקרח היו תשוקות רדומות. היא לא דיברה, רק התקרבה, קרובה מדי. הקירבה יצרה כימיה חדה כמו סכין, ואיש מהם לא נסוג.

העולם מחוץ לחדר הזה לא היה קיים. הזמן התמתח והתכווץ סביבם, כשהמגעים נהיו יותר ויותר חשמליים, כאילו כל תנועה שלהם נבנית על גבי קודמתה. אבל לא היה ברור אם הם שולטים במתח או שהמתח שולט בהם.

הסוף? שאלה פתוחה. האם הכל היה משחק של שליטה, או אולי ניסיון להרגיש משהו אמיתי בתוך עולם של דימויים ותחושות רדופות? הם יצאו מהחדר הזה באותה הערפל שבו נכנסו, אבל מה שנשאר איתם לא היה אלא שובל של ריחות ומגעים שנצרבו בזיכרון — כמו חלום שלא נגמר, רק מחכה להזדמנות לשוב.

"בין המילים, בין הגוף"

זה התחיל כמו נשימה שקטה בחדר קריר, אבל המילים בינינו היו אלו שהבעירו את האוויר. הפעם זה לא היה רק על הגוף, זה היה על המרחב שנוצר בינינו, על מה שיכולנו להרגיש בלי לגעת. היד שלי, חצי מונחת על ירכה, כמעט לא מורגשת. אבל היא חשה כל תנועה, כל שבריר של נגיעה קלילה, כאילו עורה יכול לדבר את הכמיהה שהסתתרה מאחורי ההיסוסים.

האצבעות שלי טיילו על עורה בעדינות, כאילו הן מציירות קווים סודיים שלא נראו לעין. כל קו היה גשר בין העולם החיצוני לעולמות הפנימיים, אלו שבהם המחשבות הנסתרות התמזגו עם הרגשות. היא עצמה את עיניה, מתמסרת לרגע הזה, למגע שלא היה צריך להיות חזק או מהיר כדי להרגיש.

בין ההיסוסים שלה לנשימות שלי, משהו בנו השתחרר. היא הזיזה את גופה לכיווני, התקרבה לאט, כאילו ידעה שזוהי השפה שלנו – שפת ההמתנה. הידיים שלה נפרשו על כתפיי, לוחצות קלות, ואני יכולתי להרגיש את הקצב של הלב שלה, את הרעידות הקלות שגלשו דרך עורה.

הקשר בינינו לא היה פיזי בלבד, הוא היה התפרצות של רצון, של כמיהה שהמתינה זמן רב מדי להיחשף. אבל זה לא היה רק על מה שרצינו – זה היה על ההבנה שביחד נוכל לשחק בשפה הזאת, לשבור את הכללים של מה שמותר ומה שאסור, וליצור משהו שכולו שלנו. זה היה ריקוד של ידיים, של מבטים, של נשימות. כל תנועה שלנו הייתה התשובה לשאלה שלא נאמרה.

האצבעות שלי מצאו את דרכן אל תוך הקימורים שלה, עוקבות אחרי הנתיבים שהגוף שלה סימן, מסמנות את המקומות שהזמינו מגע נוסף. היא נשענה לאחור, העור שלה מגיב לכל גירוי קל, לכל נגיעה שנדמתה כאילו היא רק חצי קיימת, אבל השאירה חותם שלא ניתן למחוק.

היא פקחה את עיניה באיטיות, המבט שלה מזמין אותי להמשיך, לקרוא בין השורות של מה שנשאר בלתי נאמר. הפנים שלה היו מלאות שקט ורוגע, אבל המתח בגופה היה ברור. נשמתי עמוק, לאט, נותן לרגע להימשך, כי שנינו ידענו שהסיפור האמיתי נמצא בין השורות, בין הרגעים הדקים של המתנה, בין המילים הבלתי נאמרות.

ריקוד האש והצללים

היא עמדה על קצה המצוק, שיערה האדום מתנופף ברוח כמו להבות ריקוד, עיניה נוצצות כמו גחלים לוהטות. "מוזה", לחשתי את שמה, והיא הסתובבה אליי, חיוך מפתה מתפשט על שפתיה.

היא היתה פאזל מורכב, יצור של ניגודים - פיה עדינה ושדָה אפלה, שולטת ונשלטת, אש וקרח. והאני, נמשכתי אליה כמו עש אל הלהבה, יודע שאני עלול להישרף, אך לא יכול לעמוד בפני הפיתוי.

"הלילה, אתה תחליט," היא לחשה, קולה צרוד ומלא הבטחה. "הלילה, הגבולות הם שלך."

היא היתה מגרש המשחקים שלי, ואני הייתי האמן שמעצב אותה, מלטף את עורה במילים, במבטים, בתחושות. ידעתי שהיא נהנית מזה, מהמתח שבין שליטה לכניעה, מהריקוד על חוד התער.

היא אהבה להוביל, לשלוט, להכאיב, אבל היא גם השתוקקה להתמסר, לאבד את עצמה בתוך מערבולת התשוקה, להיות הכלי בידי אומן.

התחלתי לאט, במגע עדין כמו נוצה על עורה, לוחש לה מילים מתוקות שחודרות אל תודעתה כמו רעל איטי. היא רעדה, גופה נמתח כמו קשת, מחכה לחץ שישחרר אותה.

אבל לא נגעתי בה. רציתי לגרום לה להתחנן, לשבור את רוחה הגאה, לראות את הניצוץ המרדני שבעיניה נכבה.

"את שלי," לחשתי באוזנה, קולי נמוך ורעם, "גוף, נשמה, רצון."

היא נאנקה, שפתיה נפתחו ורעדו, כמו פרח שצמא למים. היא רצתה להתנגד, להילחם, אבל גופה כבר בגד בה, נכנע לַקסם שלי.

המשכתי ללחוש לה פקודות, מילים שהיו כמו שוטים בלתי נראים שמכים את עורה, מציירים עליה דוגמאות של תשוקה וכאב. היא צייתה, גופה זז בקצב המילים שלי, עיניה עצומות, אבודה בתוך הערפל שיצרתי עבורה.

אבל אז, כשחשבתי שהיא נשברת, שהיא שלי לחלוטין, היא הביטה בי, עיניה בוערות באש חדשה.

"עכשיו תורך," היא לחשה, קולה צרוד וחזק, מלא בכוח שלא הכרתי.

היא הסתערה עליי, ידיה אוחזות בי בנחישות, שפתיה תוקפות את שלי בנשיקה רעבתנית. היא היתה הציידת עכשיו, ואני הייתי הטרף.

והיא הייתה מושלמת...

כשצייד הופך לספורט: רגליים מפושקות, שפע – טקס פולחן תחת ירח דם 

החדר שקע בחשכה, מואר רק באור ירח אדום שחדַר מבעד לחלון הגותי, כמו עין ענקית ושטנית שצופה בַּטקס הסודי שלנו. היא שכבה על המיטה, גופה חשוף ורפוי, רגליה מפושקות כמו פרח לילה שנפתח לקראת הַמאביק שלו, מַזמינה אותי לחדור אל עומקה. היא היתה מוכנה, מחכה לי, יודעת מה עומד לקרות. היא הייתה היצירה שלי, המדונה שלי שעתידה להפוך לזונה לרגלי.

עיניה היו עצומות, שפתיה לחות, נשימתה כבדה ומקוטעת, כמו ציפור שנפצעה אך עדיין לא מתה, נהנית מהכאב העמום שמגיע עם הציפייה. היא הייתה בתוך הטראנס, בין עולם החיים לעולם המתים, מחכה לגזר דינה שיינתן על ידי.

ואני, הצייד, הייתי האֵל שלה, מוכן להעניק לה את הגאולה האפלה שלה.

אהבתי את הטקס הזה, את הריקוד האיטי והאכזרי בין תשוקה לכאב, בין שליטה וכניעה. אהבתי לצפות בה מתפרקת תחת ידיי, נכנעת לרצוני, מאבדת את עצמה בתוכי, מוצאת את עצמה האמיתית בתוך התהום.

התקרבתי אליה, צללי נופל עליה כמו כנפי עורב שחור. היא רעדה קלות, גופה מגיב לנוכחותי עוד לפני שנגעתי בה.

נגעתי בה, קצות אצבעותיי עוקבות אחר קימוריה, כמו נחש שמתפתל סביב טרפו, לוחץ בעדינות אך בנחישות, בוחן את גבולות ההתנגדות. היא נאנחה, קולה צרוד ומלא געגועים למשהו שלא יכלה להגדיר, תערובת של פחד והתרגשות.

היא הייתה שפע. שפע של בשר ורוח, של תשוקה וסבל, של יופי וחטא. והאני הייתי הרעב, הצמא, היצור האפל שבא לסעוד מגופה ומנשמתה.

התחלתי ללטף אותה, לאט ובזהירות, כמו מנגן על נבל עתיק, מתוך הבנה שהיא יצירת אמנות שזקוקה לידיים עדינות כדי להתעורר לחיים.

היא התפתלה מתחת למגע ידי, גופה מתעורר לחיים, ניצני תשוקה פורצים מתוך הערפל שעטף אותה. אך כשהיא ניסתה לדבר, להתנגד, להביע את רצונותיה, השתקתי אותה במבט, במגע חד של ידי על שפתיה.

הלילה, היא הייתה רק כלי.

המשכתי במשחק שלי, מעלה את העוצמה, דוחף אותה אל קצה גבול יכולתה. היא נאבקה, גופה התנגד, אבל ההתנגדות שלה רק הגבירו את תשוקתי, את הצורך לשלוט בה לחלוטין.

ואז, כשהיא הייתה שוב אבודה, שבויה בעולם התענוגות האפלים שלי, נתתי לעצמי להשתחרר.

גופה היה שלי, לגמרי שלי, קנבס ריק עליו יכולתי לצייר את פנטזיותיי האפלות ביותר.

היא צרחה, בכתה, התחננה, אבל קולה היה רק מוסיקה באוזניי, פסקול לילה של תשוקה וכאב.

בסוף, כשהשחר החל לעלות והירח האדום נמוג אל תוך האור, היא נשארה שם, מרוקנת ומלאה, שבורה ומתוקנת, שלי לנצח.

המוות הקטן שבא שוב ושוב ושוב: אובדן, התחדשות, וחיים נצחיים בין יריעות המשי

היא שכבה על המיטה, גופה רפוי, עורה נוצץ מזיעה קרה. עיניה עצומות, שפתיה מפוּתות, נשימתה בקושי נשמעת, כמו ציפור קטנה שנתפסה במלכודת קטיפה.

המוות הקטן ביקר אותה, שוב. שטף אותה בְּגלים עזים של תשוקה, טלטל את גופה כמו ספינה בלב סערה, עד שהתודעה שלה התנתקה, נשאבה אל תוך חשיכה מתוקה ומנחמת.

היא איבדה את עצמה בתוכי, התמסרה לַסערה שיצרתי בגופה, נכנעה לַריק האינסופי.

ורק אני, כמו שומר סף בין עולמות, יכולתי להחזיר אותה לחיים.

"שוב," היא לחשה, קולה צרוד ובקושי נשמע, מגיע ממקום רחוק, מתוך הערפל שעדיין עטף אותה. "קח אותי שוב אל המקום הזה."

ליטפתי את עורה, אצבעותיי עוקבות אחר הצלקות שחרטתי עליה, מגע שמעיר בה ניצוצות של חיים חדשים. היא רעדה תחת ידי, כמו פרח שנפתח לאור השמש אחרי לילה ארוך.

נשקתי לשפתיה, טועם את טעם המוות וההתחדשות, את המעגל האינסופי של תשוקה וכניעה. היא הגיבה לי בנשיקה רעבה, שפתיה נפתחות כדי לקבל את שלי, לשונותינו רוקדות ריקוד אינטימי של טעמים ורוחות.

"את שלי," לחשתי באוזנה, קולי נמוך ומלא הבטחה. "תמיד תהיי שלי."

היא הנהנה, עיניה זגוגיות מרוב עונג, חיוך קטן מתפשט על שפתיה. היא הבינה. היא הבינה שהמוות הקטן הוא לא הסוף, הוא רק התחלה. שער אל עולם חדש, אל ממלכה שבה התשוקה והכאב מתמזגים, שם האגו נעלם והנשמה חופשיה לרקוד.

ידעתי את כל סודותיה, את כל חולשותיה, את כל תשוקותיה הנסתרות. היא הייתה ספר פתוח בפניי, ואני הייתי הקורא היחיד שיכול לפענח את הטקסט הסודי שלה.

שוב ושוב ושוב, הבאתי אותה אל סף המוות, אל אותו מקום שבו המציאות מתפוררת והנשמה מתעופפת לשמיים. מגע אצבעותיי על עורה, קצב תנועתי בתוכה, קולי שלוחש את הפקודות - כל אלה היו כלי הנגינה שלי, והיא הייתה הסימפוניה שלי.

בתוך המעגל האינסופי הזה, בתוך הריקוד הזה בין חיים ומוות, מצאנו את החיבור המושלם, את ההתמזגות הטהורה, את האהבה האפלה שלא תדע סוף.