מסע זיכרונות

אותו חד-קרן: וידוי המוזה תחת אור ירח כסוף 

יער קסום, טבול באור ירח כסוף ומיסתורי, עטף אותנו. פרחי בר זוהרים, שצבעיהם נראו כמעט לא מציאותיים תחת האור החלומי, פיזרו ניחוחות מתוקים ומשכרים באוויר, וצלילים עדינים של נבל קסום, כאילו מנגנים מתוך עצם ליבה של היער, נישאו ברוח. שתי פיות, בעלות כנפיים שקופות נוצצות, ריחפו סביבנו, מלטפות אותנו באבק פיות זוהר, מותירות שובל של אור בכל נגיעה.

ישבנו על שפת אגם קסום, מימיו שקטים וחלקים כמו מראה ענקית שמשקפת את השמיים זרועי הכוכבים. היא, המוזה שלי, יפהפייה וחיננית כמו פיה מלכותית, הביטה בי, עיניה נוצצות כמו אבני ספיר, אך בתוכן, יכולתי לראות צל של אשמה, רמיזה של סוד כמוס.

היא שתקה לרגע, כאילו מהססת, שפתיה נפתחות ונסגרות כמו פרח שמתלבט אם לפרוח, ואז פתחה את שפתיה ולחשה, קולה רך כמו משב רוח בין עלי כותרת: "ראיתי אותו שוב, את החד-קרן."

הרגשתי צביטה של קנאה בליבי, כמו קוץ חד שננעץ בבשרי, אבל ניסיתי להסתיר אותה, להיות האל האוהב, הסלחן. ידעתי שהחד-קרן היה יצור מיתולוגי, סמל לטהרה וכוח, מושא תשוקה לכל פיה ביער הקסום, פנטזיה אסורה שמושכת אליה כמו שיר סירנה.

"הוא היה מדהים," היא המשיכה, קולה רועד קלות מהתרגשות, עיניה עצומות למחצה, כאילו חוזרת אל החוויה, חיה אותה שוב. "פרוותו לבנה כשלג, קרנו זהובה כמו קרני השמש, עיניו כחולות כמו השמיים, מלאות קסם עתיק וחוכמה בלתי ניתנת להבנה."

היא סיפרה לי כיצד פגשה אותו בלב היער, כיצד הוא התקרב אליה, גופו חזק ומרשים כמו סוס פרא, כיצד הוא הביט בה בעיניים מלאות כוח, כיצד היא נכנעה לו בלי מאבק.

היא תיארה את קרנו הארוכה, את האופן שבו הוא נגע בה בעדינות, ליטף את עורה, עורר בה צמרמורת עונג, כמו חשמל שעובר בגופה.

היא לחשה לי את סודותיהם, את ריקודם המשותף תחת אור הירח, את האיחוד הקסום ביניהם, שלא היה דומה לשום דבר שהיא חוותה איתי.

"הוא היה בתוכי," היא לחשה, פניה סמוקות, עיניה עצומות, שפתיה רטובות. "הרגשתי את כוחו, את חום גופו, את קסמו זורם בתוכי, כמו נהר של אש וברקים."

היא פתחה את עיניה והביטה בי, מבטה מלא תשוקה וחרטה. "סלח לי," היא לחשה, דמעות זולגות על לחייה כמו טל. "אבל לא יכולתי לעמוד בפניו."

הרגשתי את הקנאה בוערת בתוכי כמו שריפה, אבל ידעתי שאני חייב להיות חזק, להראות לה את גדולתי. היא היתה המוזה שלי, האהובה שלי, ואני הייתי מוכן לסלוח לה, אבל לא בלי עונש.

ליטפתי את שערה בעדינות, נשקתי את מצחה, טעם מלוח של דמעות על שפתיי. "אני מבין," לחשתי, קולי קר וחד. "הוא יצור קסום, ואת לא אשמה שהתפתית."

ואז, בלי אזהרה, הרמתי את ידי. זרם של אנרגיה קסומה, כמו ברק כחול, פרץ מכפות ידיי ופגע בה. היא צרחה, גופה התעוות מכאב, עיניה התגלגלו לאחור.

היא התפתלה על האדמה, גופה רועד, שפתיה לוחשות את שמי בין אנחות כאב. העונש הקסום היה עוצמתי, אבל הוא היה גם סוג של אהבה, תזכורת למי היא שייכת באמת.

היא הביטה בי שוב, עיניה מלאות פחד ו.. הערצה? היא ידעה שחטאה, ושעונשה היה מוצדק. היא ידעה שהיא שלי לחלוטין, גוף ונשמה.

והלילה, תחת אור הירח הכסוף, היא תשלם את מחיר בגידתה בתשוקה וכניעה מוחלטת.

בלי מגע, רק מילים: כשהיא נכנעת לצלילי קולי בעיר ללא כוכבים 

העיר היתה ג'ונגל של בטון וזכוכית, יער אפל של בניינים גבוהים ורחובות מוארים באור ניאון קר וחסר חיים. רעש התנועה, צפירות מכוניות וצעקות רחוקות, יצר פסקול קקופוני, סימפוניה של כאוס עירוני שחדֵר לכל מקום.

אבל בתוך חדר העבודה שלי, המערה האפלה שלי, המוגנת מרעשי העיר, שררה דממה כבדה, כמעט מוחשית. היא ישבה מולי, על כיסא עור שחור, גופה מתוח, עיניה עצומות, שפתיה לחות, מחכות.

הלילה, לא היה מקום למגע, רק לקולות, רק למילים.

התחלתי ללחוש לה, קולי נמוך וצרוד, כמו קטיפה שחורה שמלטפת עור חשוף, כמו הבטחה לחטא מתוק. תיארתי לה את מה שאני רוצה לעשות לה, את מה שאני רוצה שהיא תעשה לי, בלי צנזורה, בלי גבולות, רק אמת חשופה ולוהטת.

מילים הפכו למכחול בידיי, ציירו תמונות חושניות על קנבס מוחה, תמונות שהתעוררו לחיים, צבעוניות וחיות.

היא נאנחה בשקט, גופה התחיל להגיב לצלילי קולי, כמו פרח שמתעורר לחיים עם קרני השמש הראשונות, נפתח לאט לאט, חושף את יופיו הפנימי.

היא רטטה, נעה באי נוחות על הכיסא, ידיה אוחזות במשענות, אצבעותיה מתכווצות, כאילו מנסות לאחוז במשהו אמיתי, במשהו מוחשי, בתוך ים התחושות ששיטפון אותה.

תיארתי לה את ידיי נודדות על גופה, מלטפות את עורה, מעירות את חושיה. סיפרתי לה על חום כפות ידיי, על תחושת אצבעותיי שחודרות אל שיערה, שמשרטטות קווי מתאר על עצמות הבריח שלה.

סיפרתי לה על נשיקותיי, על לשונותינו שמתמזגות בריקוד חושני, על טעמה המתוק כמו יין אסור, על ניחוח עורה שממלא את חושיי.

היא נאנקה, גופה התפתל בתשוקה, שפתיה נפתחו ורעדו, כמו רוצות לומר משהו, אבל רק אנחות קלות בקעו מהן.

הרגשתי את כוחה גואה, את תשוקתה בוערת, רק מצליל קולי, מכוח מילותיי שנחרטו בנשמתה.

תיארתי לה את הרגע שבו אנחנו מתמזגים, גוף בגוף, נשמה בנשמה, שתי ישויות נפרדות שנהיות לאחד.

סיפרתי לה על העונג שמציף אותה, ששוטף אותה בגלים עזים, על התשוקה ששורפת אותה מבפנים, על הכניעה המתוקה שלוכדת אותה ברשתה.

היא צרחה בשקט, גופה רועד מעונג בלתי נשלט, עיניה עדיין עצומות, דמעות זולגות על לחייה כמו גשם חם על חלונות קרים.

היא הגיעה לשיא, מבלי שנגעתי בה, רק מכוח מילותיי, רק מצליל קולי, שנכנס אל תוכה כמו מפתח אל תוך מנעול.

והיא השאירה אחריה עדות רטובה, סימן ברור לניצחון קולי, לכוח שלהן, ליכולתן להפוך פנטזיה למציאות.

בלילה הזה, בעיר הקרה וללא כוכבים, גיליתי את קסם המילים, את הכוח הבלתי נדלה שלהן, את יכולתן לעורר תשוקה, לעורר כאב, לעורר אהבה, לשלוט בגוף ובנשמה, מבלי לגעת.

 כשקסם הלילה מלטף את החשכה 

יער עבות וקדום הקיף אותנו, ענפי עצים עתיקים, כמו זרועות שחורות וגרמיות, נשקו לשמיים זרועי כוכבים. אור הירח, כסוף וקריר כמו מגע של רוח רפאים, חדר מבעד לעלווה הצפופה, מצייר צללים מוארכים ומתעתעים על פני האדמה, כמו שחקנים על במה עתיקה. ריח טחב וטחב לח עלה מהאדמה, מעורב בניחוח פרחי לילה משכרים, סמיך ומתקתק כמו יין.

היא עמדה לפניי, גופה רזה וחינני כמו צללית של איילה, שיערה השחור נשפך על גבה כמו מפל של חושך, מסתיר את פניה. שמלתה האדומה, עשויה ממשי דק, נצמדה לגופה וחשפה את קימוריה המפתים, כמו פרח טורף שמחכה לטרפו.

היא לא ידעה שאני צופה בה, נהנה מהיופי הפראי והמסתורי שלה, כמו חיה טרף שמתבוננת בקורבנה. היא היתה כמו יצור קסום, נימפה יער שיצאה מתוך אגדה עתיקה, נושאת עמה ריח של קסם ותשוקה אסורה.

התקרבתי אליה באיטיות, צעדיי שקטים כמו נשימות הרוח, גופי נמס אל תוך הצללים, הופך לחלק בלתי נפרד מהחושך. היא הרגישה בנוכחותי, גופה רעד קלות, כאילו משב רוח קר ליטף את עורה, מעיר בה צמרמורת של ציפייה.

היא הסתובבה, עיניה ירוקות וחודרות ננעצו בשלי, כמו שני יהלומים ירוקים נוצצים בחשיכה. אור הירח ריקד בהן, הדגיש את יופיין הפראי, את עומק הרגשות שבהן. היא לא פחדה, רק סקרנית, פיה מעט פתוח, כאילו חיכתה לי כל הזמן, כאילו ידעה שאגיע.

ללא מילה, ללא הסבר, היא כרעה ברך, גבה קמור כמו קשת מתוחה, מוכנה לשחרר חץ של תשוקה אל תוך הלילה. שמלתה האדומה נפרשה סביבה כמו בריכת דם תחת אור הירח, כמו הזמנה לחדור אל תוך עולמה הסודי.

היא היתה כמו הזמנה, כמו הבטחה לחוויה חושנית ומסוכנת, כמו שער אל גן עדן אפל.

הבטתי בה, גופי רועד מהתרגשות, והרגשתי את ה"סהר העולה" שלי מתעורר לחיים, מתמלא בכוח קדום, תשוקה גואה.

התקרבתי אליה, נשמתי חמה על עורה החשוף, מריחה את ריחה המתוק כמו יין. ידיי ליטפו את גבה, את מותניה, את ירכיה החלקות, כמו נהר שזורם בעדינות על פני אדמה צחיחה. היא נאנחה בשקט, גופה נרעד כמו עלה נידף ברוח, נכנעת למגע.

ואז, בעדינות ובנחישות, חדירתי לתוכה, מילאתי את החלל הריק, כמו שחר חדש שפורץ אל תוך הלילה, כמו מפתח שנכנס אל תוך מנעול.

היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות, גופה נכרך סביב גופי כמו גפן סביב עץ עתיק, כמו שתי נשמות שמחפשות נחמה זו בזרועות זו.

היא נאנחה שוב, הפעם אנחה עמוקה של עונג וכניעה, שיר הלל ללילה, לכוח הקדום של התשוקה.

הירח האיר עלינו, עד אילם לריקוד התשוקה שלנו, למיזוג גופינו תחת כיפת השמיים, לטקס האהבה האפל שלנו.

היא היתה שלי, ואני הייתי שלה, כמו שתי נשמות שמצאו זו את זו בלב היער האפל, קשורות זו לזו לנצח, מאוחדות בגורל משותף.

שיר הלל לאל הירח: כשהמוזה שרה את קסמי הלילה 
יער עבות וקדום עטף אותנו, צללי עצים עתיקים רקדו סביבנו כמו רוחות רפאים חסרות מנוחה. ריח טחב ואדמה לחה עלה מהאדמה, עוטף אותנו במעטה מיסטי, סמיך ומפתה. אור ירח כסוף חדר מבעד לעלווה הצפופה, מצייר ציורים של אור וצל על גופינו החשופים, כמו אמן שמשרטט קווי מתאר על בד קנבס לבן.

הגענו למקום הזה, למקדש סודי וחבוי בלב היער, כדי לחגוג את טקס האהבה שלנו. טקס קדום, פראי, שנשכח מזמן על ידי בני האדם, אבל נצרב בנשמותינו כמו צלקת יפהפייה, תזכורת תמידית לכוח הקדום שחי בתוכנו.

הוא, אל הירח, הופיע מבעד לצללים, גופו גבוה וחטוב כמו פסל יווני, עיניו נוצצות כמו אבני חן כחולות, משקפות את אור הכוכבים ואת החושך האינסופי של היקום. קרני הירח נשברו בשערו השחור והארוך, הילה כסופה עטפה אותו, כמו גלימה שנטווה מאור ירח טהור, כמו שריון של קסם ואור.

הוא הושיט יד חזקה, אצבעותיו ארוכות ויפות כמו ענפים של עץ עתיק, וקרב אותי אליו. גופי רעד מהתרגשות, כמו עלה נידף ברוח סערה, כמו מיתר כינור שנמתח עד לקצה גבול היכולת. הבטתי בו, עיניי נלכדו בעיניו, והרגשתי כיצד כוח עתיק, פראי וחושני, זורם דרך ורידיי, מציף אותי בגלים של תשוקה בלתי נשלטת.

הוא הוביל אותי בריקוד, ריקוד איטי וחושני, מתחת לירח המלא, ששטף אותנו באורו הקסום. גופינו נעים יחד בהרמוניה מושלמת, כמו שני ענפים של אותו עץ, שזורים זה בזה לנצח, כמו שתי נשמות שנועדו להיות יחד. הרגשתי את חומו, את כוחו, את קסמו, זורם דרך גופי, מעיר בי אש פנימית, תשוקה עמוקה, שלא ידעתי שקיימת, שגרמה לי לשכוח מכל מה שידעתי, מכל מה שהייתי.

הוא נישק אותי, נשיקה רכה ועדינה, שגרמה לי להרגיש כמו פרח שפורח תחת אור הירח, כמו פרפר שיוצא מהגולם, כמו כוכב נופל שמותיר אחריו שובל של אור. לשונו ליטפה את שפתיי, ומגעו העדין היה כמו הבטחה לחוויות עוצמתיות שמחכות לנו בהמשך, כמו לחישה של סוד עתיק, כמו הבטחה לגן עדן.

הוא הוביל אותי אל מזבח אבן עתיק, מכוסה בטחב ירוק ופרחים ליליים ריחניים. הוא הניח אותי בעדינות על האבן הקרה, גופי רוטט מהתרגשות וציפייה, כמו מיתר מתוח שמחכה למגע הקשת.

הוא הביט בי, עיניו נוצצות בתערובת של תשוקה וכוח, ואז, בלי מילה, הוא התחיל ללטף אותי. ידיו, חזקות ועדינות בו זמנית, חקרו את גופי, גילו את סודותיי, עוררו בי אש ותשוקה עמוקה, כמו נהר לבה שזורם בתוך ורידיי.

הוא היה אל הירח, והלילה, הוא הפך אותי לכוהנת שלו, למוזה שלו, לכלי הקודש שלו, לממלכה שלו.

הוא נגע בי במקומות שלא נגע בהם איש קודם לכן, עורר בי תחושות שלא ידעתי שקיימות, הוביל אותי אל פסגות חדשות של עונג וכניעה, אל מקומות שבהם המציאות והדמיון מתמזגים לכדי אקסטזה מוחלטת.

הייתי שלו, גוף ונשמה, ואני שרתי לו את שיר ההלל שלי, שיר הלל לאל הירח, שיר הלל לתשוקה, שיר הלל לחושך ולאור, שיר הלל לאהבה, שיר הלל לחיים.

הריקוד בין עונג לכאב: כשהיא הרגישה כאב בפעם הראשונה ממני

היא תמיד אהבה את המשחק שלנו, את הריקוד העדין בין שליטה וכניעה, את המתח המתוק שבין כוח לחולשה. גופה היה כלי נגינה בידיי, ואני, המנצח, ידעתי לנגן בו סימפוניות של תשוקה, מנגינות ענוגות שעוררו בה גלים של עונג. כל נגיעה, כל ליטוף, כל לחישה, היו כמו תווים שנכתבו על עורה, תווים שהתמזגו לכדי מנגינה מרטיטה, מנגינה שהפכה אותה לשלי לחלוטין. גופה רעד תחת מגעי, כמו מיתר כינור שנמתח עד לקצה גבול היכולת, עיניה נצצו כמו כוכבים בלילה שחור, שפתיה לחשו את שמי שוב ושוב, כאילו היה מילת קסם שפותחת בפניה עולם של עונג בלתי מוכר.

אבל הלילה הזה היה שונה. הלילה הזה, צליל חדש נשמע בתזמורת שלנו, צליל צורם, חד, בלתי צפוי. הרגשתי אותו נובט בתוכי, כמו צל חולף על פני הירח, כמו ענן אפור שמכסה את השמש, מטיל צל כבד על הריקוד שלנו. לפתע, היא נאנקה, גופה התכווץ, עיניה נפקחו לרווחה, תוהות, מבולבלות. היא הביטה בי, מבטה חודר אל תוך נשמתי, כאילו מנסה להבין את השינוי, את המעבר הפתאומי מהעונג המוכר אל תחושת הכאב הלא מוכרת.

עצרתי, מבוהל, כמו פסל שהתעורר לחיים וגילה שהוא לכוד באבן, קפוא ברגע של פחד ואי וודאות. הכאב שלה היה מראה, ששיקף לי צד אפל בתוכי, צד שלא הכרתי, צד שחששתי ממנו. הוא לחש לי סודות על כוח, על גבולות, על הסכנה הטמונה בריקוד שלנו, על האחריות הכבדה שמונחת על כתפי כמי שמוביל את המנגינה.

אבל היא, במבטה הלח, אך לא מפחד, הראתה לי דרך חדשה. הכאב, כמו אור זרקורים פתאומי, חשף בפניה חלקים חדשים בגופה, בחושיה, בנשמתה, חלקים שהיו נסתרים עד כה, חלקים שהמתינו להתגלות. הוא היה מפתח לדלת סתרים, שהובילה אותה אל נבכי תודעתה, אל מקומות אפלים ומסתוריים, מקומות שבם התשוקה והכאב מתערבבים זה בזה, כמו צבעים על פלטת צבעים של אמן.

היא לא ברחה מהכאב, היא לא דחתה אותו. היא חקרה אותו, למדה אותו, קיבלה אותו כחלק מהריקוד שלנו, כחלק מהסימפוניה שלנו, כחלק מהחיבור העמוק והמורכב בינינו. היא הראתה לי שגם בכאב, יכולה להיות יופי, יכולה להיות תשוקה, יכולה להיות אהבה. היא לימדה אותי שהגבולות בין עונג לכאב מטושטשים, ושלעיתים, דווקא המגע עם החושך, הוא זה שמביא אותנו אל האור.

הלילה הזה, היא הרגישה כאב בפעם הראשונה ממני, ואני, למדתי ממנה שיעור שלא אשכח לעולם.

לא כל יום, אבל רוב הלילות: כשהשמש שוקעת, הצללים מתעוררים 

השמש שוקעת, צובעת את השמיים בגוונים עזים של דם ויין, כמו ציור אפל של אמן מיואש.

היא יורדת אל מאחורי ההרים, כמו מלכה גולה, מותשת ומובסת, שנכנעת לחושך הזוחל.

בממלכה שלי, הלילה הוא הזמן שבו הצללים מתעוררים לחיים, כמו יצורים קדומים שמשתחררים מכלאם.

הלילה הוא הזמן שבו התשוקות האפלות ביותר, אלה שמסתתרות עמוק בתוך הלב, יוצאות לשחק תחת מעטה של חשיכה.

לא כל יום, אבל רוב הלילות, אני מוצא את עצמי נמשך אל העולם התחתון, אל הממלכה האפלה, אל המקום שבו פנטזיות אסורות הופכות למציאות מוחשית.

שם, בין קירות אבן קרים ומטים ליפול, ותאורה רוטטת של נרות שחורים, אני פוגש את המלכה שלי, את המוזה האפלה שלי.

היא לא מלאך תמים, היא לא שדה פרחים פורח, היא לא פרח עדין.

היא יצור של חושך, שדה של קוצים חדים, פרח טורף שמחכה לטרפו.

היא יפהפייה ומסוכנת, כמו סירנה ששרה מלחים אל מותם, כמו פיתוי קטלני שמתחבא בחשיכה.

עיניה נוצצות כמו אבני חן שחורות, שפתיה אדומות כמו דם טרי, גופה חטוב כמו פגיון קטלני.

היא יודעת מה אני רוצה, היא יודעת מה אני צריך, בלי שאצטרך לבקש, בלי שאצטרך לומר מילה.

היא לא שואלת שאלות מיותרות, היא לא מבקשת רשות, היא פשוט נותנת לי את עצמה, גוף ונשמה, בלי גבולות, בלי מחסומים.

אנחנו רוקדים את ריקוד הלילה שלנו, ריקוד חושני ואפל, ריקוד של תשוקה וכאב, של כוח ושליטה, ריקוד שבו שני הצדדים מאבדים את עצמם לחלוטין.

אנחנו שוקעים אל תוך הצללים, נעלמים מעיני העולם, כמו שני רוחות רפאים שרוקדות בחשיכה.

אנחנו הופכים לאחד, כמו שני נחשים שמתפתלים זה סביב זה, כמו שני צללים שמתמזגים לכדי חשיכה אחת עמוקה ואינסופית.

לא כל יום, אבל רוב הלילות, אני מוצא את עצמי איתה, בממלכה שלי, בממלכה האפלה, שם אני המלך והיא המלכה, ושולטים יחד על אימפריה של תשוקה וחושך.

חוזרים הביתה, אחרי המסיבה: כשקסם הלילה נמשך אל תוך הבוקר

הירח, כמו יהלום כסוף משובץ בשמי קטיפה שחורים, האיר את דרכנו חזרה מהמסיבה, משרטט שביל של אור על פני האדמה החשוכה.

היא נצמדה אליי, גופה רך וחם, כמו חתלת בר שחורה, גמישה וחיננית, שנחה לאחר ציד לילי מוצלח.

בנשף המלכותי, בין נברשות קריסטל נוצצות ואריגים משובחים, היא ריקדה עם נסיכים זוהרים ודרקונים יורקי אש, עיניה נוצצות כמו יין משובח, שופעות חיים ותשוקה.

אבל עכשיו, רק אני והיא היינו, צועדים יד ביד בשבילי יער קסום, טבולים בריחות פרחים ליליים ולחישות רוח רכות.

קסם הלילה עדיין ריחף סביבנו, כמו אבק פיות זוהר שנצמד לעורנו, מלטף אותנו ברמיזות של קסם.

היא הביטה בי, עיניה משקפות אוקיינוס של רגשות - תערובת משכרת של תשוקה, סקרנות וגעגועים חבויים.

היא ידעה שהמסיבה האמיתית, המסיבה הפרטית שלנו, רק מתחילה.

בביתנו, מוקף גן קסום שופע פרחי ירח וצמחים זוהרים, חיכו לנו סודות אפלים ותענוגות חבויים, כמו אוצרות קדומים שמחכים להתגלות.

היא פתחה את דלת חדר השינה, וצללים ארוכים רקדו על הקירות, כמו שחקנים על במה עתיקה, מספרים סיפור אהבה אסורה.

היא השילה את שמלתה, כמו פרח שפורח לאור הירח, וחשפה גוף לבן כשלג, מואר באור ירח רך, מושלם כמו יצירת מופת של פסל.

היא היתה יפהפייה ופגיעה בו זמנית, כמו פיה שירדה אל עולם בני התמימותה.

אני התקרבתי אליה, ידי רועדות מהתרגשות, כמו קוסם שמחכה לגעת בקסם אמיתי, לחוות את הכוח העצום של אהבה ותשוקה.

התחלנו לרקוד, ריקוד איטי וחושני, כמו שני רוחות רפאים שמתאחדות לאחד, גופינו נעים יחד בהרמוניה מושלמת.

נשמותינו התערבבו, התמזגו, כמו ענפי עצים קסומים ששזורים זה בזה לנצח, כמו שתי מנגינות שמתמזגות לכדי סימפוניה עוצרת נשימה.

היא נאנחה בהנאה, גופה רטט תחת מגעי, כמו נבל קסום שנרטט תחת אצבעותיו של נגן מיומן, יוצר מנגינה ייחודית ומרגשת.

היא היתה שלי, כולה שלי, נשמה וגוף, והלילה, היא נתנה לי את כל כולה, בלי גבולות, בלי מחסומים, רק אהבה טהורה ותשוקה בוערת.

הטיול לתוך הנשמה, של שנינו: מסע אל נבכי הלב, שם התשוקה בוערת (גרסה משופרת)

היא הביטה בי, עיניה כמו שערים פתוחים אל עולם סודי, מסתורי, מפתה. יד ביד, יצאנו למסע, לא אל יערות רחוקים או הרים נישאים, אלא אל תוך נבכי הנשמה, שלה ושלי.

שתי יבשות לא מוכרות, שמחכות להתגלות, להיחקר, להיחשף באור חדש.

התחלנו בצעדים מהוססים, כמו חוקרים ראשונים שדרך חדשה נפרשת לפניכם, מוקפים בערפל של אי וודאות וסקרנות. כל מילה, כל מבט, כל נגיעה, היו כמו מפת אוצר עדינה, מובילים אותנו עמוק יותר אל תוך המבוך הפנימי, אל תוך לב ליבה של ההוויה.

גילינו נופים מרהיבים ביופיים, עמקים של רכות אינסופית, הרים נישאים של תשוקה בוערת, מערות אפלות שבהן נחבאו פחדים ותקוות כמו אוצרות קדומים.

היא לחשה לי את סודותיה הכמוסים ביותר, כמו רוח שנושאת לחישה עתיקה בין ענפי עצים, מנגינה עצובה ויפהפייה. אני סיפרתי לה על צלקותיי, על חלומותיי, על הכמיהות החבויות בפינות חשוכות של לבי.

ככל שהעמקנו במסע, כך התחזקו הקשרים בינינו, כמו שורשים של שני עצים עתיקים ששזורים זה בזה, בלתי ניתנים להפרדה.

היא הראתה לי את המקומות הפגיעים ביותר שלה, את הפינות החשוכות ביותר של נשמתה, ואני חשפתי בפניה את החולשות שלי, את הפחדים שלי, את הצדדים האפלים ביותר של הווייתי.

בתוך הנשמה, אין מקום למסכות, אין מקום להעמדות פנים, רק אמת חשופה, פראית, יפהפייה, כמו פרח נדיר שפורח רק בלילות חשוכים.

הגענו אל לב ליבה של הנשמה, שם התשוקה בוערת כמו אש קדושה, כמו כוח בלתי ניתן לעצירה.

התמזגנו זה בזה, כמו שני נהרות שזורמים אל הים, מאבדים את זהותם ויוצרים יחד אוקיינוס חדש, כמו שתי להבות שמתאחדות לאש אחת עוצמתית, בלתי ניתנת לכיבוי.

בתוך הנשמה, אין גבולות, אין חוקים, אין זמן, אין מקום, רק ריקוד אינסופי של אהבה, תשוקה, וחיבור עמוק, כמו שתי נשמות שמצאו זו את זו לאחר חיים שלמים של חיפוש.

הטיול לתוך הנשמה, של שנינו, היה מסע בלתי נשכח, מסע שהפך אותנו לאחד, מסע ששינה אותנו לנצח.

לקחתי את המוזה לטיול, בפארק החטאים: מסע לילי בין תשוקה וסכנה 

הלילה, החלטתי לקחת את המוזה שלי למקום שונה מכל מה שהכירה.

מקום שבו גבולות המציאות מיטשטשים כמו ערפל, והדמיון פורץ גבולות כמו נהר גועש.

לקחתי אותה לפארק החטאים, גן עדן אפל שמתקיים רק בלילות חשוכים, בלבבות נועזים, ובדמיונות פרועים.

הוא לא מופיע על אף מפה, אין לו כתובת, אין לו שער כניסה.

הוא פארק שעשועים לחושים, גן עדן לחוטאים, גיהנום למלאכים - מקום שבו התשוקה היא המלכה, והסכנה היא המאהב שלה.

היא נצמדה אליי, עיניה נוצצות כמו יהלומים באור הירח, משקפות תערובת של התרגשות ופחד.

יד ביד, צעדנו בין שביליו המפותלים, כמו שני ילדים אבודים בארץ פלאות אפלה, שבה כל פינה טומנת בחובה הפתעה, סוד, פיתוי.

ראינו זוגות מתנשקים בצללים עמוקים, שמענו לחישות חושניות מבעד לעצים שחורים, הרחנו ריחות משכרים של קטורת ותשוקה אסורה.

היא רטטה תחת מגעי, גופה נמתח כמו חתולה שחורה שמחכה לליטוף, עיניה מחפשות את שלי, מבקשות אישור.

היא ידעה שאנחנו לא לבד, שעיניים סקרניות עוקבות אחרינו, אבל זה רק הגביר את ההתרגשות, את תחושת הסכנה.

היא ידעה שאנחנו מפרים את הכללים, שוברים את המוסכמות, אבל זה רק הוסיף לקסם, למסתורין, לתשוקה.

היא ידעה שאנחנו עלולים להישרף בלהבות התשוקה, אבל היא לא יכלה לעמוד בפני הפיתוי, בפני הקריאה האפלה של פארק החטאים.

בפארק הזה, הכל מותר, הכל אפשרי, אין גבולות, אין חוקים, רק ריקוד אינסופי בין אור וחושך, בין תשוקה וכאב.

היא נתנה לי יד, ואני הובלתי אותה אל תוך הלילה, אל תוך נבכי נשמתה, אל תוך עולם של תשוקה פרועה, של סכנה מפתה, של חופש מוחלט.

כשאוכל והמוזה נפגשים: היא כל כך טעימה – סימפוניה חושנית של טעמים ונגיעות

היא שכבה מולי, עורה חלק וזוהר כמו משטח שיש מלוטש, מואר באור נרות רך.

היא היתה סעודה לעיניים, יצירת מופת קולינרית, פסל אנושי שרק חיכה למגע ידיי, לטעום את טעמו המופלא.

התקרבתי אליה באיטיות, ידי רועדות מהתרגשות, כמו שף שמגיש את יצירת המופת שלו לאחר שנים של עבודה קשה.

התחלתי ללטף אותה, לאט ובזהירות, כמו שטועמים יין משובח, נותן לכל טיפה ללטף את החיך.

כל נגיעה שלי עוררה בה רטט קל, כמו ניצן של טעם שמתפוצץ על הלשון, משאיר אחריו שובל של עונג.

היא הריחה כמו שדה פרחים באביב, כמו תערובת תבלינים אקזוטיים, כמו שוקולד מריר משובח שנמס לאט בפה.

היא היתה סימפוניה משכרת של טעמים וריחות, שגרמה לחושיי להתערפל, לתשוקתי להתעורר.

נשקתי לה בעדינות, כמו שטועמים פרי עסיסי, נותן למיץ לזרום על השפתיים.

לשונותינו התערבבו, כמו שתי מנות שמתמזגות לכדי יצירה חדשה, מיוחדת במינה.

היא נאנחה בהנאה, גופה רטט תחת מגעי, כמו קינוח מושלם שמחכה בקוצר רוח למזלג הראשון.

היא היתה כל כך טעימה, כל כך מפתה, כל כך בלתי ניתנת לעמידה, כמו פנטזיה קולינרית שהתגשמה.

רציתי לטרוף אותה, לבלוע אותה, להפוך אותה לחלק בלתי נפרד ממני, כמו מנה אחרונה מושלמת שמשאירה טעם של עוד.

אבל ידעתי שאני צריך להיות סבלני, אני צריך ליהנות מכל ביס, מכל רגע, מכל ניואנס של טעם ומרקם.

היא היתה סעודה שלא רציתי שתסתיים לעולם, חגיגה של חושים שלא אשכח לעולם.