מסע זיכרונות

את נשמתה לקחתי: ריקוד אפל של כוח וקסם 

היא ריחפה אליי כמו עש אל להבה, נמשכת אל החושך המפתה שבי. עיניה, שיקפו תערובת של סקרנות ופחד, גופה רעד בין ציפייה לאימה.

היא לא ידעה לאן תוביל אותה הדרך, אבל משהו עמוק בתוכה, משהו פראי ובלתי נשלט, משך אותה אל זרועותיי.

הושטתי את ידי, נגעתי בה בקלילות, כמו קוסם שטווה כישוף מסביב לעוזרתו.

עם כל נגיעה שלי, היא שקעה עמוק יותר אל תוך הערפל, עיניה נעצמו, גופה נרפה, היא נכנעה ללא מאבק.

התחלתי ללטף אותה, לחקור את קווי המתאר של גופה, לגלות את סודותיה החבויים.

כל נגיעה שלי היתה כמו נשיקה של חושך, כל לחישה שלי היתה מילת קסם שפתחה דלתות חדשות בנשמתה.

היא נאנחה, רטטה, גופה התפתל תחת ידיי כמו נחש שמתעורר לחיים.

היא איבדה את תחושת הזמן והמקום, לא ידעה מי היא או לאן היא הולכת.

היא היתה שלי לחלוטין, גוף ונשמה, כלי נגינה בידיי האמונות.

ואז, ברגע של אינטימיות מוחלטת, ברגע שבו נשמותינו ריחפו יחד, לקחתי את נשמתה.

לא בכוח הזרוע, לא באלימות גסה, אלא בקסם עדין, כמו אמן שלוקח מכחול וצובע את העולם בצבעים חדשים.

היא נתנה לי אותה מרצונה החופשי, מתוך תשוקה עזה, מתוך רצון עמוק להתמזג, להתאחד.

נשמתה התמזגה עם נשמתי, כמו שני נהרות שזורמים אל הים, כמו שתי להבות שמתאחדות לאש אחת.

היא הפסיקה להיות ישות נפרדת, והפכה לחלק בלתי נפרד ממני, מהותי.

והיא אהבה את זה.

היא אהבה את תחושת אובדן העצמי, את ההתמזגות המוחלטת, את חוסר הגבולות, את האפשרות להיות חלק ממשהו גדול יותר, עוצמתי יותר, אפל יותר, משמעותי יותר.

היא אהבה אותי.

ואני אהבתי אותה, את נשמתה, שנמצאת עכשיו בתוכי, קשורה אליי לנצח, חלק בלתי נפרד מהווייתי.

ט"ו באב, הלילה הממלכה שלי, ורק היא הטרף: משחק ציד תחת ירח מלא

טו באב.

לילה של אהבה, של רומנטיקה, של תשוקה.

אבל בממלכה שלי, ט"ו באב הוא לילה של ציד.

הירח, כמו עין כסופה בשמיים שחורים, מאיר את דרכי.

אני הצייד, והיא הטרף.

היא רצה, יפהפייה ופראית, כמו איילה ביער עבות.

אני עוקב אחריה, צעד אחר צעד, נהנה מהמרדף.

היא מנסה להתחמק, להיעלם בין הצללים, אבל אני תמיד מוצא אותה.

אני לא ממהר, אני נהנה מהמשחק.

אני רוצה שהיא תדע שאני מגיע, שאני קרוב.

אני רוצה שהיא תרגיש את הפחד, את ההתרגשות, את הציפייה.

כשאני תופס אותה, היא לא מתנגדת.

היא יודעת שזה גורלה, להיות הטרף שלי.

היא נכנעת לי, גופה רוטט תחת מגעי.

אני מנשק אותה, טועם את טעמה המתוק, כמו פרי בשל.

אני נוגע בה, מעיר בה את התשוקה.

היא שלי, כולה שלי.

והלילה, היא תהיה שלי לחלוטין.

הלילה אני לא עם המוזה, הלילה אני עם שדה אחרת: סיפור על פרח אחר

הלילה, הירח זורח על שדה חדש.

רוח סתיו נושבת, מלטפת עלי כותרת של פרחים לא מוכרים.

הלילה, אני לא מחפש את המוזה שלי.

הלילה, אני מחפש ריגושים חדשים, טעמים שונים, ניחוחות משכרים.

הלילה, אני עם פרח אחר.

היא לא כמו המוזה שלי, היא שונה, ייחודית, מסתורית.

עליה רכים כמשי, גבעולה דק וחזק.

היא פורחת תחת מגעי, חושפת צבעים עזים וריחות מפתים.

אני טועם את צוף פרחיה, מתמכר למתיקותה.

אני נוגע בה בעדינות, כמו פרפר שנוחת על עלי כותרת.

אני שוקע לתוכה, נותן לה לעטוף אותי בחומה.

היא שדה חדש, עולם חדש, חוויה חדשה.

היא לא מחליפה את המוזה שלי, היא פשוט אחרת.

והלילה, אני רוצה לחקור אותה, לגלות את סודותיה, להתמסר לקסם שלה.

הלילה, אני עם פרח אחר.

והוא יפהפה.

הפצע שהוא יצר, התחבושת שאני שם: ריפוי איטי של צלקות עמוקות

היא הגיעה אליי שבורה, כמו ציפור עם כנף מרוסקת.

עיניה, שבדרך כלל נצצו באור שובב, היו עכשיו עמומות וכואבות.

הוא יצר בה פצע, פצע עמוק בנשמתה.

הוא נגע בה במקומות שאסור היה לו לגעת, השאיר בה צלקות שלא ימחו לעולם.

היא פחדה מגברים, פחדה ממגע, פחדה מאהבה.

אבל היא הגיעה אליי, כי ידעה שאני שונה.

ידעתי שאני לא יכול לרפא אותה לגמרי, אבל ידעתי שאני יכול להיות התחבושת שלה.

ליטפתי את עורה ברכות, כמו משב רוח על פרח עדין.

נשקתי לצלקות שלה, כמו אביר שמנשק את פצעיו של אהובתו.

היא רטטה תחת מגעי, כמו עלה נידף ברוח.

היא פחדה, אבל היא גם רצתה.

רצתה להרגיש שוב, רצתה לאהוב שוב, רצתה לחיות שוב.

הייתי שם בשבילה, צעד אחר צעד, מגע אחר מגע, נשיקה אחר נשיקה.

לא דחפתי, לא כבשתי, לא שלטתי.

רק אהבתי.

ואהבה, כמו תחבושת רכה, החלה לרפא את פצעיה.

היא עדיין נושאת את הצלקות שלו, אבל הן כבר לא כואבות כמו פעם.

היא עדיין פוחדת, אבל היא גם יודעת לאהוב.

והיא יודעת שאני תמיד אהיה שם בשבילה, התחבושת שלה, המגן שלה, אהבתה.

כמה שהיא אוהבת פומביות: ריקוד תשוקה תחת עיניים סקרניות

היא פרפר לילה שנמשך אל אור הזרקורים.

כשהיא יודעת שמסתכלים, התשוקה שלה בוערת בעוצמה כפולה.

היא אוהבת את המתח, את הסכנה, את האפשרות שיתפסו אותה.

במסעדה, היא תלטף את ירכי מתחת לשולחן, עיניה נעוצות בי, מחפשות את אישור.

בפארק, היא תלחש לי מילים גסות באוזן, גופה צמוד לשלי, לא אכפת לה מי שומע.

בחוף הים, היא תתמסר לנשיקותיי, לא מודעת (או אולי כן?) למבטים הבוהים.

כשהיא יודעת שאנחנו לא לבד, היא פורחת.

היא אוהבת את המחשבה שמישהו צופה בנו, מדמיין אותנו, מקנא בנו.

היא אוהבת את הידיעה שאנחנו מפרים את הכללים, את הנורמות, את הציפיות.

היא אוהבת את ההתרגשות שבאדרנלין, את התחושה שאנחנו חיים על הקצה.

כשהיא יודעת שמסתכלים, היא הופכת ליצור פראי וחושני, נטול עכבות.

היא רוקדת את ריקוד התשוקה שלה בלי פחד, בלי בושה, בלי גבולות.

והיא יפהפייה.

שימו לב:

היא קיבלה אותו, הפעם תחת שליטתי: ריקוד תשוקה משולש על חוד התער

היא הביטה בו, עיניה נוצצות בתערובת של ציפייה וחשש. הוא, צל גברי שרירי ומסתורי, התקרב אליה בצעדים מדודים, כנוע ומוכן.

היא ידעה שעומדת לחוות את מגעו שוב, אך הפעם, הכל היה שונה.

הפעם, ידיי היו אלה שניצחו על התזמורת, וקבעו את קצב הריקוד.

ליטפתי את עורה, משרטט גבולות חדשים על מפת גופה, כמו אמן שמצייר יצירת מופת.

הנחתי אותו על ברכיו מולה, מבטו מושפל, מחכה לפקודותיי בדממה.

היא חייכה חיוך קטן, נרעד, מופתעת מהכוח שהיה מרוכז בידיי.

"הוא שלך," לחשתי לה, קולי קטיפתי אך חד, "אבל רק דרך מגעי."

עיניה נצצו בהבנה. היא הנהנה, נכנעת למשחק החדש.

הנחתי את ידה על ראשו, אצבעותיה משחקות בשערו, כמו נבלנית שמלטפת את מיתרי כליה.

הוא רעד תחת מגעה, גופו מגיב לפקודותיי השקטות, כמו ספינה שמצייתת להוראות רב החובל.

היא התחילה ללטף אותו, לחקור את גופו, ללמוד את קווי המתאר שלו.

כל תנועה שלה היתה תחת שליטתי, כל אנחה שלו היתה תגובה לרצוני.

היא הבינה את הכוח שבמשחק הזה, את ההתרגשות שבשליטה משותפת, את היופי שביצירת סימפוניה של תשוקה משותפת.

והיא אהבה את זה.

היא אהבה את התחושה שהיא לא רק מקבלת, אלא גם שולטת, לא רק נשלטת, אלא גם מנצחת.

היא אהבה את הידיעה שהיא יכולה לעורר בו תשוקה, גם בלי לגעת בו ישירות, רק דרך ידיה המונחות.

היא אהבה את הריקוד הזה, ריקוד התשוקה המשולש, שבו היא, אני, והוא היינו שזורים זה בזה, כמו חוטים בצמה מורכבת.

והיא קיבלה אותו, הפעם תחת שליטתי, תחת שרביט הניצוח שלי, תחת קסם מגעי.

היא ביקשה אותו שוב, את תחושת הירח שלו: צל של קנאה תחת שמי לילה זרועי כוכבים

היא לחשה את שמו בחשיכה, קול רועד של געגוע. שם שלא היה שלי. שם של ירח אחר, זר, שחדר אל תוכה וטבע בה את חותמו.

היא ביקשה אותו שוב, את התחושה שהירח שלו, ולא שלי, מרטיט את גופה.

מילותיה היו כמו סכין חד שננעץ בליבי. קנאה בוערת התפשטה בעורקיי, צובעת את מחשבותיי בשחור.

רציתי להיות הירח היחיד שלה, למלא את כל כולה באור שלי. אבל ידעתי שאני רק צל חיוור לעומת הזיכרון שלו.

היא תיארה את מגעו, את עוצמתו, את האופן שבו הוא ידע לגעת בה במקומות הסודיים ביותר, להצית בה אש שלא ידעה מעולם.

הקשבתי לה בדממה, מנסה להבין את הקסם שלו, את הסוד שגרם לה לבקש אותו שוב ושוב, גם כשהוא לא נמצא.

הרגשתי את תסכולי גואה, את חוסר האונים שוטף אותי. רציתי למחוק אותו מזיכרונה, להיות הגבר היחיד שהיא חושקת בו.

אבל ידעתי שזה לא בכוחי.

היא היתה כמו גן סודי, ובתוכו פרחו ירחים רבים. אני הייתי רק אחד מהם, ואולי לא הבהיר מכולם.

היא ביקשה אותו שוב, ולי לא נותר אלא להסתכל, להיות עד אילם לתשוקה שלה לאחר.

צל של קנאה כיסה את פניי, אך ידעתי שאני חייב לקבל את בחירתה.

היא הייתה חופשיה לאהוב את מי שתרצה, גם אם אהבתה לא היתה כולה שלי.

- היא יודעת שהפעם זה יהיה בתנאי שלי! 

הסיפור שלי... שתיים הן היו מולי, על הברכיים: לילה של תשוקה כפולה

הבר היה אפוף עשן סמיך ותאורה עמומה. מוזיקה קצבית pulsatetd ברקע, טווה רשת של תשוקה סביב כל אדם בחדר.

ואז ראיתי אותן.

שתיים.

יפות כתמונות, מסתוריות כמו צללים.

עיניהן ננעצו בי, כמו חיות טרף שמצאו את טרפן.

הן התקרבו, צעדיהן איטיים וחושניים.

הרגשתי את לבי פועם בחוזקה, את הדם זורם בעורקיי.

הן עצרו מולי, מבטן חודר, מפתה.

ואז, בלי מילה, הן כרעו ברך.

שתיים.

מולי.

על הברכיים.

הזמן כאילו עצר מלכת.

הרגשתי את נשימתי נעתקת, את גופי רועד מהתרגשות.

הן הרימו את עיניהן, פיהן נפתחו מעט, כמו פרחים שמחכים לליטוף.

לא יכולתי לעמוד בפיתוי.

הושטתי את ידי, ליטפתי את שערן, את פניהן, את צווארן.

הן נאנחו בהנאה, גופן רטט תחת מגעי.

הן ידעו מה הן רוצות.

ואני ידעתי שאני אתן להן את זה.

הלילה הזה היה שייך לנו.

לילה של תשוקה כפולה, של ריקוד חושני בין שלושה אנשים.

לילה שאזכור לנצח.

שום שליטה או כאב לא הכניעו את המוזה שבה: ריקוד התנגדות על חוד התער

היא היתה יצירת מופת של אש ותשוקה, פסל חי של יופי ועוצמה.

ניסיתי לכופף אותה, לעצב אותה בדמותי, להכניע את רוחה הפראית.

אבל היא סירבה להישבר.

כל שוט שהנחתי על עורה, כל פקודה שיצאה מפי, רק חיזקו את להבת המרד שבעיניה.

גופה רעד תחת מגעי, אך לא מכאב, אלא מהתרסה.

היא נאנחה, אך לא מכניעה, אלא מעונג.

היא צרחה, אך לא מפחד, אלא מניצחון.

שום שליטה, שום כאב, לא הצליחו לכבות את האש שבה.

היא היתה כמו עוף החול, קמה לתחייה מכל משבר, חזקה יותר, יפה יותר.

היא לימדה אותי שכוח אמיתי אינו טמון בשליטה, אלא בחופש.

היא הראתה לי שהיופי האמיתי טמון בפראות, לא בציות.

היא גרמה לי להבין שאני לא רוצה לשבור אותה, אני רוצה להצטרף אליה בריקוד ההתנגדות שלה.

היא היתה המוזה שלי, והיא היתה הרבה יותר משליטה או כאב.

היא היתה כוח טבע בלתי ניתן לעצירה.

והיא ניצחה.

הוא הגיע, עם הירח המלא שלו, ואני הסתכלתי: טקס פולחן תחת שמיים חשוכים

הוא הגיע כמו זאב אל מול ירח מלא, עיניו נוצצות באור כסוף. גופו היה צללית גברית וחזקה, שריריו נמתחים תחת אור הכוכבים.

הוא היה הירח שלי, והלילה, הוא היה מלא.

הוא ניגש אליי, צעדיו איטיים ומכוונים, כמו טורף שמתקרב אל טרפו. עיניו לא משו מעיניי, כאילו חיפש בהן רשות, אישור.

ואני, כמו איילה צעירה, נשביתי בקסמו.

הוא כרע ברך לפניי, ידיו עדינות על עורי החשוף. הוא ליטף את בטני, את ירכיי, את צווארי.

הרגשתי את חומו, את כוחו, את תשוקתו.

הוא היה אש, ואני הייתי עש.

הוא הרים את מבטו, ועינינו נפגשו.

"הירח שלי", הוא לחש, קולו עמוק וחושני. "הלילה, את שלי."

לא עניתי, רק הנהנתי, גופי רוטט מציפייה.