היא נכנסה לחדר המראות. אור עמום דהר על פני הקירות, מתנגש בזגוגיות מבהיקות שהשתרעו בכל עבר. ההשתקפויות קפצו בחן מכל פינה, כאילו החדר נשם יחד איתה, כאילו המראות עצמן רוצות לספר לה משהו שהיא עדיין לא יודעת. היא הסתכלה על עצמה, תחילה בחטף, מבט חפוז אל מה שנדמה כמציאות הקבועה, אך בתוך רגעים ספורים מצאה את עצמה לוכדת את מבטה שלה, חוזרת שוב ושוב, נסחפת.
המראות התקרבו, או שאולי היא הייתה זו שהתקרבה אליהן. כל זווית חשפה משהו חדש, משהו מסתורי ומפתה. צללים של צללים. גלים של עור, פיתולים של גוף שהתעצבו מחדש, כאילו העולם מעבר לזגוגית מזמין אותה להתרסק לתוכו, לגלות את מה שמעולם לא הבחינה בו בעבר. במרכז החלל היא עומדת, אך בוהקת בלא פחות מעשר צורות שונות, כל אחת חוטפת רגע, רגע אחר של מבע.
השקט נשבר על ידי הלמות ליבה, והיא החלה להרגיש את הלהט שמתחיל לרוץ לאורך גופה, מכף רגל ועד ראש. ככל שהתקדמה, ההשתקפויות לא רק עקבו אחריה, אלא השתנו. הגוף שלה, שהכירה כה טוב, התעקם והתארך, השתקף וחזר לעצמו שוב ושוב. אבל בכל פעם, משהו בהשתקפות היה שונה. מבטים חטופים מהירים שחשפו משהו אחר – משהו מסקרן יותר, אפל יותר.
היא לא יכלה להפסיק לבחון את עצמה. השתקפות אחת, שבאה מזווית צדדית, תפסה את עיניה באופן חריג. היה בה משהו זר, בלתי צפוי. היא התקרבה, חצי מרותקת חצי נסחפת, נמשכת אל הדמות מולה. העיניים שלה נפגשו באלו של ההשתקפות – אך ברגע זה, היה נדמה שהעיניים שמביטות בה כבר לא היו שלה. היה משהו זז בתוך המראה, נשימות חדשות נוצרו, גלים של נשימות שמעולם לא יצאו מגופה. ההשתקפות התעוררה.
הרגע הזה, כששתי ה"אני" הביטו אחת בשנייה, היה רגע של גילוי. האם היא באמת זו שנמצאת מול המראה, או שההשתקפות הזו היא שמביטה בה? הפנים האלה, העיניים האלה, שהיו כה מוכרות – אך עכשיו הן התחילו לשאול אותה שאלות, דרשו מענה. היא לא ברחה, לא ניסתה להתחמק. הייתה תחושת חיבור עמוקה, כמעט מסוכנת, כמו משחק שבו אין לדעת מי מנצח, ואולי אין כלל צורך בניצחון.
היא התקרבה שוב, אך הפעם לא מתוך סקרנות אלא מתוך כמיהה. עורה הרגיש את הוויברציות שהחלו לזרום דרך המראה, מגע בלתי מוחשי שנגע בה כמו נשימה רכה מאחוריה. ההשתקפות, שחייה כעת במרחב אחר, נשענה קדימה, כאילו מזמינה אותה לחצות את הקו הדק בין מציאות לדמיון, להיעלם לתוך הזכוכית ולו לרגע אחד, רגע שבו כל הגבולות נשברים.
זווית אחת שינתה את הכול. בְּעַד אחת המראות הצדדיות הופיעה דמותה מחדש, אך הפעם היא לא הייתה לבד. מישהו נוסף היה שם, מעבר למרחק, מעבר לשקט. הדמות שלה כבר לא נראתה לה כמשהו מוחשי, אלא כאילו השתקפות אחרת, נועזת ורגישה יותר, ניצבת מולה. היא התבוננה במבט המשותף הזה, וכבר לא ידעה אם ההשתקפות רודפת אותה – או שהיא עצמה זו שיצאה מהגבולות של עצמה.
האם היא הביטה בעצמה, או שמישהו אחר צופה בה דרך המראה? המשחק התחיל, ואין לדעת מי ינצח.