המעלית נסגרה בשקט, כאילו מנסה לשמור על סוד. היא הייתה כמעט ריקה, למעט שני זרים שמצאו עצמם קרובים מדי למרחב כה קטן. צליל רך ליווה את התחלת הנסיעה, ורגליהם כמעט נגעו זו בזו, אך לא.
המבט הראשון היה מקרי, כמעט סתמי, כמו מגע קל של רוח שמלטפת בקושי את העור, ולא מותירה סימן, אבל משהו השתנה. הכוח הבלתי נראה שהשתרע בין קירות המתכת הקרים הפך לחוט עדין שנמשך, הדקיקות שלו כמעט בלתי נראית, אבל היא הייתה שם – מקיימת את המשחק המסוכן הזה של שליטה והשתלטות. הם לא הכירו, לא החליפו מילה, אך הידיעה ההדדית שכאן, בתוך הקופסה הסגורה, הזמן מתעוות – הייתה ברורה.
המבט החטוף הפך לנוכחות מורגשת, כמו משקל של נוצה על עור חשוף. לא נגיעה פיזית, אלא משהו עמוק יותר. זוויות העיניים קלטו שבריר תנועה, רמז קל לשינוי בעמידה, ומיד הרגישו כל אחד מהם את האוויר שמצטבר ומתעבה בין גופיהם. האם זו הייתה הכניעה למצב, או אולי התחכום שבשליטה?
במרחב הסגור של המעלית, כל נשימה הייתה כבדה יותר, כל תזוזה - כצליל חרישי של אורגנית שבורה. הם היו רחוקים מספיק כדי לשמור על מרחק גופני, אבל המתח גאה. הבלחות רגעיות של עצבנות התפשטו באוויר, כמו חשמל שנספג דרך קצות האצבעות. תחושת המרחק הזו הפכה לעניין שבבחירה - להתקרב, או אולי להימנע, להרגיש את החום מבעד למרחק המינימלי של חללים ריקים.
העיניים נפגשו שוב, הפעם לרגע ארוך יותר, כמו התגרות מיותרת, קרב תודעתי. אף אחד מהם לא הזיז אצבע, אבל הידיים התכווצו קלות בציפייה למה שלא יקרה. הם ידעו שהזמן קצוב, שכל רגע שייך לאיזה קו על צג דיגיטלי שאוטוטו ייעלם, אבל בתוך שניות אלו, הם שלטו באוויר עצמו.
החיכוך שלא היה – זה הכמעט שבריר נגיעה באוויר הדחוס של המעלית – הפך להדמיה של תחושות רחוקות יותר. נוכחותם הפכה כמעט לזרם על גבולות עורם. כל נשימה שהתחלפה הפכה למאבק קטן בשמירה על איפוק. אולי ידעה האישה שבצידה הימני של המעלית כמה כוח יש לה בעמידה הפסיבית שלה, ואולי ידע הגבר איך מבטו החטוף גורם לתחושת לחץ קלה, לא צפויה, באוויר הצפוף.
צליל רך הכריז על הגעה ליעד, אבל משהו הופר. קו דק של גבול, כזה שאולי היה רק בראש, התפרק ונפרם. רגע אחרון שבו הוסבה תשומת הלב לחידוד הקווים הנעלמים בין אפשרויות שיכולות להתרחש, אך ייתכן ולעולם לא יקרו.
המעלית נעצרה, הדלתות נפתחו לאיטן, כמו חושפות מציאות אחרת שבה הכל מתפוגג לחולף. הם יצאו, חזרו להיות זרים ברגע אחד, אך ידעו שהחוט הבלתי נראה נמשך מעבר לקירות המתכת ההם. אולי אף פעם לא יפגשו שוב, ואולי לא יצטרכו.
