הסוד שבתוך הספר: כשהמילים נגעו בה במקומות אסורים
היא ישבה מול הספר, דפיו הצהבהבים קרנו באור עמום שהטיל צללים רכים על פניה. האוויר היה כבד, כמעט סמיך, כאילו החדר עצמו המתין למה שיקרה ברגע הבא. עם כל דף שהתהפך, המילים נמתחו, נפרמו, ושבו לעטוף אותה מחדש – אך הפעם, היה שם משהו אחר. לא רק טקסט קפוא, לא עוד סיפורים זרים. המילים החליקו פנימה, כמו משי על עור חשוף, מתפשטות בלחישה מלטפת, כמעט בלתי מורגשת, אך עם כל שנייה שחלפה הן הפכו לקשר עמוק, מורכב ואינטימי.
הספר שבידיה לא היה עוד אוסף דפים כרוך. הוא החל להתעורר, והפך לאובייקט חי, נושם, שותף בלתי נראה למשחק חדש. כל מילה שקראה, כמו דופק עדין, שלחה זרמים רכים לאורך עורה, משחק בין המוכר לנסתר. חלק מהפסקאות רטטו כמו ריחוק מתגרה, טקסט שדורש לפרום את קצה החוט הנסתר, עד שהוא מתגלה במלואו. היו שם משפטים שנשמעו כמו רמיזות קלות, סודקת את הנפש, מערפלת את השכל, בעוד שבריר נגיעה במחשבותיה מפעיל אותה מבפנים.
כשהיא הפכה דף נוסף, שפתיה נפשקו קלות, כמעט בלי לשים לב, כאילו המילים עצמן חלפו ביניהן, נוגעות-לא-נוגעות. כל דימוי שנטמע על העמוד הפך לדימוי חדש בראש שלה, כל תיאור מתאר את עצמה ברגע אחר, במשחק סמוי בינה לבין הספר. אולי לא היה זה סתם ספר, אולי היה זה מראה סמויה, נשקפת מולה ופורמת את שכבותיה אחת אחר השנייה. התיאור של העטיפה המתוחכמת, הצבע הדהוי – לא התאים לתוכן הרוטט שבפנים. המילים נעו באלגנטיות מפתה, רכות ומשחקיות, אבל עם קצוות נוקשות, כמעט מסוכנות.
ידיה רפרפו על הדפים כמו כוונה נסתרת, וככל שהמשפטים העמיקו כך תחושת הזרות נעלמה. המילים הפכו להיות כלים בידיה, היא ידעה שכל דף מביא איתו משהו חדש, משהו שלא התכוונה להרגיש, אך כעת לא יכלה לעצור. זה היה כמו להקשיב ללחישות של יקום אחר, שבו הכל אפשרי. היא הפכה להיות חלק מהמשחק הזה – כל אות שהיא קראה, הפכה למשקפת שמביטה חזרה, חושפת את רצונותיה הכמוסים ביותר.
הספר עצמו הפך לשותף למשחק, כלי נשק חכם, ארוג במדויק. לא עוד היא קוראת אותו; כעת הוא זה שקורא אותה. הייתה שם שאלה נסתרת, מאחורי כל משפט, מאחורי כל סוד שהתגלה בין השורות – האם היא תישבר ראשונה, או אולי הוא? משחקי המילים התלחשו בינה לבין עצמה, מותחים את הגבול הדק שבין מציאות לפנטזיה. היא נשענה לאחור, כל נשימה הכבידה על החדר, כאילו הוא ספוג באוויר טהור של גירוי. דף אחרי דף, הספר הפך למראה החושפת את עצמה, משחק של שליטה וסודות.
המילים קראו לה, כמו לחש של מלכודת עדינה, אך היא כבר נשבתה, מרותקת. כל שורה גררה אותה עמוק יותר לתוך עולמו של הספר, עד שהמציאות החלה להתמזג עם הדימויים המעורפלים שעל הנייר. היא הרגישה איך הקווים מיטשטשים, איך הספר מתחיל להתמזג עם עורה, ואיך העולם החיצוני נעשה קטן יותר, עדין יותר, חסר חשיבות. השותפות ביניהם לא הייתה עוד מקרית – זו הייתה היכנעות ברוכה לשפה שאיש לא יבין מלבדה.
מה היה הסוד האמיתי של הספר? האם הוא הסתיר משהו מעבר לדימויים, לתיאורים? או אולי היה הסוד טמון בתוכה, נחשף רק למי שיודע להקשיב למילים שמתחבאות מאחורי כל דף?
