החטא ועונשו: כשהאדון נופל לרגלי תשוקתו
חדר השינה היה מקדש של חושך, מואר רק בנרות שלהבת שיצרו צללים רוקדים על הקירות, כמו שדים עייפים שמחפשים מנוחה. ריח של קטורת מתוקה התערבב עם ריח עורה החם, מזכרת לרגעים של תשוקה שאחזה בי כמו שריפה.
היא כרעה מולי, ראשה מוּשׁפל, שיערה השחור נשפך על כתפיה כמו מפל של חושך. רציתי ללטף אותה, להרגיש שוב את רכות גופה, אבל ידיי היו כבדות מאשמה, רוחי שבורה כמו מראה שהתנפצה לאלפי רסיסים.
חטאתי.
לא בחטא הבשר, אלא בחטא הנשמה. יהירות. גאווה. האמנתי שאהבה היא שליטה, שכוח הוא הדרך היחידה לגעת בלב. והיא, בְּתמימותהּ, נתנה לי להאמין בזה, לשלוט בה, לכוון אותה כמו בובה על חוטים.
אבל הלילה, המסכה נשלחה מעל פניי. ראיתי את הכאב בעיניה, את הפחד שהצליח להסתתר מאחורי ההכנעה. שמעתי את האנחות שלא הגיעו מתשוקה, אלא מצורך לרצות, מהפחד לאכזב.
אפשרתי לתשוקה לטשטש את שיקול דעתי, לרעב שלי להוביל אותי אל מקומות שלא הייתי אמור להגיע אליהם, לחצות קוים שלא הייתי אמור לראות.
היא הייתה הירח שלי, שסבב סביב השמש שלי, וקיבל את אורה בְּאהבה ובמסירות. והאני, כמו ילד אנוכי, שכחתי להעריך את זוהרה העָדין, את היופי שבַּהשתקפות שלה.
היא קמה לאט, כמו רוח רפאים שעולה מהאדמה. לא היתה בה זעם, לא שנאה, אלא עצב עמוק שקרע לי את הנשמה. היא לא אמרה מילה, לא היתה צריכה. המבט שלה אמר הכל.
"סילח לי," לחשתי, קולי נשבר. "אני לא ראוי לך."
אבל המילים היו מאוחרות מדי, ריקות מתוכן. היא נעלמה אל תוך הלילה, מותירה אחריה ריק עצום וחושך שלא היה שם קודם.
אני נשארתי שם, בתוך המקדש הריק שלי, מוקף בצללים של מעשיי, כשהכאב היחיד שלי הוא הידיעה שאיבדתי אותה בגלל החטא הכי נורא: היהירות.