מסע זיכרונות

חדר המשי האדום. קירות עטופים קטיפה כבדה, האור עמום ורך. המוזה שוכבת על מיטה עגולה במרכז החדר, גופה עירום וחשוף, עיניה מכוסות בְּמסכת תחרה שחורה. היא יודעת שהמאסטר צופה בה, מרגיש את מבטו חודר אל תוכה, לומד את קימוריה, את נשימתה המהירה.

הוא לא ממהר. הוא נהנה מהמתח המתעצם, מהידיעה שהיא שלו לחלוטין, כמו כלי נגינה מושלם שמחכה לנגינה.

דלת נסתרת נפתחת, והנמרה נכנסת לחדר, גופה גמיש כמו חתולה, עיניה ירוקות ומלאות בברק טורף. היא לובשת חליפת עור שחורה שמדגישה את קימוריה החדים, שוט עָדין נשען על ירכה.

המאסטר מחייך חיוך קלוש. "ברוכה הבאה, נמרה," הוא לוחש, קולו עמוק ומלא רמיזות. "המוזה מחכה לך."

הנמרה ניגשת אל המיטה, עיניה פוגשות את עיני המאסטר במבט מתריס. היא יודעת את חוקי המשחק, אבל היא תמיד מוכנה לאתגר אותם, לדחוף את הגבולות, להעז.

המאסטר מרים את ידו, אצבעותיו דקות וארוכות כמו של פסנתרן. "התחילי לנגן, יקירתי," הוא לוחש. "הלילה, המוזה היא הכלי שלך."

הנמרה שולחת את ידה באיטיות, אצבעותיה נוגעות בעור החלק של המוזה, מרפרפות כלאחר יד, אך בכל נגיעה ישנה מטרה ברורה. היא נהנית מהכוח שבידיים שלה, מציפייתה של המוזה לרגע שבו היא תלחץ על המיתר הנכון.

המוזה מתפתלת מעט תחת המגע הזה, אך המאסטר לא מניח לה להשמיע קול. היא מרגישה אותו, נוכחותו האדירה ממלאת את החדר, גם בלי שהוא נוגע בה בפועל. היא יודעת שהוא שולט בכל פרט.

הנמרה מתקרבת לאוזנה של המוזה, לוחשת מילים שהיא לא מבינה, אך קולה צרוד ומלא תשוקה. היא מושכת את שוט העור שלה מעל ירכה, ומעבירה אותו על גופה של המוזה באיטיות, כמו שביל של אש קרה.

"את מרגישה את זה?" הנמרה לוחשת. "זהו רק ריקוד קטן לפני שהמנגינה האמיתית תתחיל."

המאסטר צופה מהפינה, כמו צללים שמכתיבים את הקצב. המוזה מתפתלת שוב, עורה מבעבע מהמתח ומהמגע.

"עוד לא," הוא לוחש באוזנו של הלילה. "עוד לא הזמן לעלות את המנגינה לגבהים. תני להן לחמם את הכלים שלהן."

אבל הנמרה לא מפחדת לעמוד מולו. מבטה לא עוזב את המאסטר, חיוך מרומז של התרסה עולה על שפתיה. היא מהמרת על הגבולות שלו, כמו תמיד, דוחפת, בוחנת מתי ייפול הצליל.