הפה שלך.
הכלי שמעביר מחשבות, מעלה מילים, שוזר שיחות ומעצב עולמות שלמים. הוא נפתח, נסגר, מפיק קולות, שואף אוויר ומשחרר אותו במשפטים מחושבים היטב. אך לפעמים... לפעמים הוא לא נועד רק לדיבורים.
יש רגעים שהמילים אינן נחוצות עוד. רגעים שבהם מה שבוער בתוכך לא ניתן לעטוף במילים מדויקות. הפה שלך אז הופך לשער סודי – כלי רב עוצמה – שדרכו חולפים דברים אחרים: תחושות גולמיות, טעמים עזים, תשוקות סודיות שמסרבות להישאר כלואות.
כאשר השפתיים נעות באיטיות, הן יכולות לספר סיפור שלם בלעדיך. הן רוקדות מעל פני השטח, נוגעות לא נוגעות, חושפות מעט מהשתיקה שיש בהן יותר ממה שניתן לתאר במילים. הנגיעות קלות כצליל ראשון של תזמורת שמתכוננת לרגע הגדול, והקצב מתחיל לעלות אט אט, עם כל נשימה חמה שנפלטת החוצה.
אולי זה מגע האוויר הקליל שחולף, מרפרף על העור, נוגע בשולי החושים, קורא לגוף להיכנע למוזיקה אחרת. אולי זה דווקא הלשון, הכלי הרך והחד כאחד, שמפצח כל רגע בתבונה שאין לה תחליף. כל תנועה שלה – מעלה, מטה, מעגלים עדינים או תחזיות חדות – מחליפה את המילים שבקלות רבה מדי נמסות באוויר.
הרוק הזה, המחליק ומקרב, הופך את הכל ליותר ברור. כשהמחשבות נשפכות החוצה בשתיקה כבדה, כל שאיפה פנימה היא כמו הבטחה שעוד רגע תפרץ החומה. ומאחורי החומה, האש הפראית לא יכולה להתכחש לרצון להימתח, לרצות לטעום יותר, להיכנע.
השפתיים שלך נלחצות, לוחשות דברים שמעולם לא נאמרו, ומביאות את הגוף שלך למצב שבו השקט הוא הדרך היחידה לדבר. כל נשימה חמה היא סימן, כל תנועה עדינה היא מפתח שמוביל אותך לתוך מה שאולי פחדת להרגיש. הפה שלך, אותו כלי נוגע-לא-נוגע, הופך להיות מרכז המשחק, מחליט על הקצב, שולט בעוצמה שיכולה להיחשף או להישמר בסוד.
אז כן, הפה שלך נועד לדיבורים, אך לא רק להם. לפעמים הוא נועד לספר את הסיפורים החשובים ביותר, אלה שאינם זקוקים למילים כלל.