אכלתי את כולה, ולא השארתי פירורים - מפגש סוער בדרך הביתה
זה התחיל בדיוק כשלא הייתי מוכן. הרגע הזה, שבו אתה חוזר הביתה אחרי יום ארוך, המחשבה על שקט וספה מפלסת לה דרך בראשך. אבל לפעמים, דווקא אז – כשאתה כבר חושב שהכול מאחוריך – המפגש הסוער והבלתי צפוי מגיע. הפעם, זה לא היה מפגש של מילים או רעיונות. זה היה מפגש של גוף, של רצונות, של רעב.
היא חיכתה לי. לא במובן המטפורי של "חיכתה לי כל היום", אלא ממש – היא הייתה שם, על הדרך, כמו מנה משובחת שמונחת בצלחת שמחכה שתיגע בה. לא היה צורך במילים. המבט שלה היה ברור כמו תפריט פתוח – יש כאן משהו טעים שמחכה שתיקח ממנו ביס, ביס גדול, כזה שמרגישים בכל החושים.
אני לא יודע אם זה היה הרעב שלי, או שלה, אבל הכל התערבב בשנייה אחת. כל מה שרציתי היה לטעום – אבל לא טעם רגיל של תבלינים. היה שם משהו אחר, משהו עמוק יותר, שמסתתר בין השורות של מה שחשבתי שאני יודע על רעב. וכשהביס הראשון הגיע, הבנתי: אין דרך חזרה.
כל ביס היה כמו נגיסה מהאסור, מתוק ומלוח בו זמנית, כזה שגורם לך לרצות להמשיך גם כשכבר ברור לך שגמרת את כל הצלחת. אבל הפעם, לא הייתה צלחת – הייתה רק היא, כמו מנה עיקרית שגיליתי בה פתאום את הקינוח. וכל תנועה, כל מגע, היה כמו ליקוק אחרון של צלחת גורמה. לאט, בקצב הנכון, לוודא שאין פירור אחד שנשאר מאחור.
השפתיים שלי טיילו לאן שהן רצו, מחפשות כל פינה נסתרת, כל טעם חדש שמחכה להתגלות. כל פעם שהגעתי למקום חדש, הרגשתי כאילו אני נוגס מחדש, מגלה רבדים נוספים שלא ידעתי שקיימים. זה היה טקס של גילוי, של נגיסה מחודשת בכל חלק, כמו מנה שלעולם לא נגמרת – ואתה פשוט לא יכול להפסיק לטעום.
היא התמסרה לרגע, כמו שוקולד שנמס במגע, מתפשטת בכל הגוף שלי כמו חום מתוק שאי אפשר להתעלם ממנו. היא רצתה עוד, ואני? אני לא השארתי פירור. כל טעם חדש שהתגלה היה הפתעה נוספת, כל תנועה שהגיעה נענתה באותו תשוקה עיוורת להמשיך לגלות, להמשיך להרגיש, להמשיך לאכול.
כשהגענו לסוף, כשהצלחת כביכול הייתה ריקה, לא נותר אלא להתרווח לאחור עם חיוך שבע. אבל בוא נודה בזה – זו לא באמת הייתה הפעם האחרונה. יש דברים שפשוט אי אפשר להשאיר מאחור, במיוחד כשיש טעם כזה שמשאיר אותך עם חשק לעוד.