המוות הקטן שבא שוב ושוב ושוב: אובדן, התחדשות, וחיים נצחיים בין יריעות המשי
היא שכבה על המיטה, גופה רפוי, עורה נוצץ מזיעה קרה. עיניה עצומות, שפתיה מפוּתות, נשימתה בקושי נשמעת, כמו ציפור קטנה שנתפסה במלכודת קטיפה.
המוות הקטן ביקר אותה, שוב. שטף אותה בְּגלים עזים של תשוקה, טלטל את גופה כמו ספינה בלב סערה, עד שהתודעה שלה התנתקה, נשאבה אל תוך חשיכה מתוקה ומנחמת.
היא איבדה את עצמה בתוכי, התמסרה לַסערה שיצרתי בגופה, נכנעה לַריק האינסופי.
ורק אני, כמו שומר סף בין עולמות, יכולתי להחזיר אותה לחיים.
"שוב," היא לחשה, קולה צרוד ובקושי נשמע, מגיע ממקום רחוק, מתוך הערפל שעדיין עטף אותה. "קח אותי שוב אל המקום הזה."
ליטפתי את עורה, אצבעותיי עוקבות אחר הצלקות שחרטתי עליה, מגע שמעיר בה ניצוצות של חיים חדשים. היא רעדה תחת ידי, כמו פרח שנפתח לאור השמש אחרי לילה ארוך.
נשקתי לשפתיה, טועם את טעם המוות וההתחדשות, את המעגל האינסופי של תשוקה וכניעה. היא הגיבה לי בנשיקה רעבה, שפתיה נפתחות כדי לקבל את שלי, לשונותינו רוקדות ריקוד אינטימי של טעמים ורוחות.
"את שלי," לחשתי באוזנה, קולי נמוך ומלא הבטחה. "תמיד תהיי שלי."
היא הנהנה, עיניה זגוגיות מרוב עונג, חיוך קטן מתפשט על שפתיה. היא הבינה. היא הבינה שהמוות הקטן הוא לא הסוף, הוא רק התחלה. שער אל עולם חדש, אל ממלכה שבה התשוקה והכאב מתמזגים, שם האגו נעלם והנשמה חופשיה לרקוד.
ידעתי את כל סודותיה, את כל חולשותיה, את כל תשוקותיה הנסתרות. היא הייתה ספר פתוח בפניי, ואני הייתי הקורא היחיד שיכול לפענח את הטקסט הסודי שלה.
שוב ושוב ושוב, הבאתי אותה אל סף המוות, אל אותו מקום שבו המציאות מתפוררת והנשמה מתעופפת לשמיים. מגע אצבעותיי על עורה, קצב תנועתי בתוכה, קולי שלוחש את הפקודות - כל אלה היו כלי הנגינה שלי, והיא הייתה הסימפוניה שלי.
בתוך המעגל האינסופי הזה, בתוך הריקוד הזה בין חיים ומוות, מצאנו את החיבור המושלם, את ההתמזגות הטהורה, את האהבה האפלה שלא תדע סוף.