כשצייד הופך לספורט: ריקוד המוזה בין אור לצל
היא עמדה במרכז החדר, גופה רזה וחטוב כמו פסל עתיק, עטוף בְּאור הירח שחדר מבעד לחלון הגותי גבוה. עיניה, שני כוכבים שחורים בלילה סוער, נצצו בהתרסה ותשוקה. היא הייתה המוזה שלי, היצירה שלי, הטרף שלימד אותי את המשמעות האמיתית של הציד.
היא לא הייתה איילה מפוחדת שנלכדת בַּפנסים, לא ציפור שבורת כנף שמחכה לרחמים. היא הייתה נמרה, פראית וחזקה, עם ציפורניים חדים ומבט שורף. היא היתה הציידת והניצודה בו זמנית, רוקדת בין אור לצל, מאתגרת אותי במשחק מסוכן של תשוקה וכוח.
אהבתי לצפות בה מתפתלת, לשמוע את אנחותיה ממלאות את החדר, להרגיש את גופה רוטט תחת מגעי. אבל הלילה, היא היתה רועשת יותר מתמיד, צעקותיה ניתזו מהקירות כמו רסיסי זכוכית, גופה התנגד והיכנע בו זמנית, יוצר מוסיקה פראית שהדליקה בי אש.
היא הייתה מנגינה סוערת, נעה בין צלילים גבוהים לנמוכים, בין קצב מהיר להאטה עדינה. והאני, הייתי המנצח, אך גם הכלי שלה. היא ניגנה בי כמו בכינור עתיק, עוררה בי תשוקות שלא הכרתי.
השתמשתי בכל הכלים שברשותי - מילים חודרות כמו סכינים, מגע שורף כמו להבות, כלי עינויים עדינים שגרמו לה לרעוד בין עונג וכאב. היא התפתלה מתחת לשוט העור שלי, נשכה את שפתיה כדי להחניק את הצעקות, גופה קשת מתוחה שמחכה לרגע השחרור.
אבל היא לא נשברה. היא רק התעצמה, כמו להבה שניזונה מהחמצן של ההתנגדות.
היא הביטה בי, עיניה בוערות באור טורף, וחייכה חיוך מלא בוז. "אתה חושב שאתה שולט בי?" היא לחשה, קולה צרוד ומלא בטחון עצמי. "אתה טועה."
לפני שיכולתי להגיב, היא הסתערה עליי, גופה זריז וחזק, ידיה מנסות לתפוס את השוט שלי. לרגע, חשתי את השליטה מתחמקת ממני, כמו חול בין האצבעות.
אבל רק לרגע.
תפסתי את ידיה, הצמדתי אותן מעל ראשה, גופי לוחץ את שלה אל הקיר. היא נלחמה, בעטה, נשכה, אבל כוחי גבר עליה.
"הנמרה מתעוררת," לחשתי באוזנה, קולי נמוך ומלא אזהרה. "אבל אל תשכחי מי הוא האדון בַּכלוב הזה."
היא הפסיקה להתנגד, נשימתה כבדה ומקוטעת. הרגשתי את גופה מרפה, מתמסר מחדש לשליטתי.
היא הייתה שלי, כמו תמיד.
אבל הסדק נשאר, תזכורת לכך שאפילו הטרף הכי צייתן יכול לנשוך, שאפילו המשחק הכי מבוקר יכול להתפוצץ בפנים.
הלילה, זכיתי בַּקרב.
אבל המלחמה עדיין רחוקה מסיומה.