מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

הבוקר לא אכלתי את הארוחה המזינה שלי: רעב עמוק שאף סעודה לא יכולה לספק

הבטן מקרקרת, הגוף מרגיש חלול וריק, כמו באר יבשה שמחכה לגשם ראשון. אבל זה לא רעב רגיל, לא כמיהה לאוכל מוכר. זה רעב עמוק יותר, פראי יותר, חשוך יותר. זה רעב לנשמה.

הבוקר לא אכלתי את הארוחה המזינה שלי.

לא נגעתי בגופה, לא טעמתי את עורה, לא שתיתי את צוף תשוקתה.

והרעב מענה אותי, מכרסם בי מבפנים, כמו חיה פראית שנכלאה בכלוב צפוף.

אני רואה אותה בעיני רוחי, את המוזה שלי, שוכבת על המיטה כמו חתלת בר יפהפייה, גופה עטוף במשי שחור, עיניה עצומות בחלום תמים.

אני יודע את טעמה, את ריחה, את הרגשת עורה החלק מתחת למגע ידי. אני יודע את כל נקודות התורפה שלה, את המקומות שבהם מגע קליל שלי יכול לעורר בה סערה, לגרום לה לצרוח מתוך עונג מוחלט.

ואני לא שם, לא יכול לגעת בה, לא יכול לספק את הרעב הזה שמענה אותי.

אני מדמיין אותה מתפתלת תחתיי, גופה רוטט מתוך תשוקה וכניעה. אני שומע את אנחותיה העדינות, את קולה לוחש את שמי כמו תפילה. אני מרגיש את חום גופה, את ריחה המשכר, את הטעם המתוק והמלוח שלה על שפתיי.

אבל היא רחוקה ממני, ואני כאן, לבד, עם רעב שלא יכול למצוא שְׂבָעָה.

אני אצטרך לחכות. לחכות ללילה, כשהחושך יעטוף את העולם ושדים יפגשו מלאכים לריקוד אסור. אז אוּכל לשוב אליה, לשקוע בתוך ים תשוקתה, למצוא את גאולתי בין ירכיה.

עד אז, הרעב יישאר, מכרסם בי, מזכיר לי את מה שחסר לי, את מה שאני כמהה לו.

כמו דייג הקם בבוקר: לצוד את המוזה ברשת של תשוקה
השחר עלה כמו דם על להב חד, צובע את השמיים בגוונים של אדום וכסף. אוויר בוקר קר ליטף את עורי, מעיר בי את יצר הציד הקדום. כי אני, כמו דייג שמרים את רשתו ממעמקי הים, התעוררתי עם כמיהה עמוקה בלב - כמיהה לתפוס את המוזה שלי, לרתום אותה לרצוני, להטביע אותה בים של תשוקה.

היא עדיין ישנה, שרועה על המיטה כמו חתולת בר יפהפייה ומתענגת על שנתה, לא מודעת לגורל שמחכה לה. אני צופה בה בשתיקה, עיניי סורקות את קימוריה הרכות, את עורה הלבן כמו שנהב, את שפתיה הלחות והמפוּתות.

היא יצירת אמנות חיה, והאני - הפסל שמעצב אותה, מעניק לה חיים חדשים, מכאיבים ומושלמים.

היא תתעורר בקרוב, עיניה תפגשנה במבטי, והיא תדע. היא תדע שהיום, היא תהיה שלי, לגמרי שלי, גוף ונשמה.

אני אטווה סביבה רשת עדינה של מילים, אלטף אותה בפקודות חמות כמו משי, אכבול אותה ברצונותיי כמו בשרשראות ברזל.

היא תתפתל תחת מגעי, תנסה להתחמק, לשמור על עצמאותה, על חירותה. אבל אני צייד מנוסה, סבלני וחסר רחמים. אני יודע את נקודות התורפה שלה, את המקומות שבהם מגע קליל מעורר בה סערה, את הצלילים שגורמים לה לרעוד בתשוקה.

והיא תישבר.

לא בבת אחת, אלא לאט לאט, כמו פרח שנובל תחת קרני השמש החמות. היא תתמסר לי, תשכב לרגליי, תתחנן לרחמים, לתשומת לב, לאהבה.

ואני אתן לה את זה בְּמָנות קטנות, טיפה אחר טיפה, כמו רעל מתוק שזורם בתוך ורידייך. אני ארשה לה לטעום את העונג, את השחרור, את הגאולה שנמצאת בתוך הכניעה.

והיא תבין. היא תבין שהיא שייכת לי, תמיד היתה שייכת לי. שהגורל שלה נחתם ברגע שעיניה פגשו את שלי.

היום, המוזה תהיה השלל שלי, הפרס שלי, הניצחון שלי.

האביר שלך הוא גם שד: כשאור הירח מלטף קרניים 
את מחפשת אותו, את האביר על הסוס הלבן. את המושיע שיושיט לך יד, יחלץ אותך מהמגדל האפל, וינשק אותך ברכות תחת שמיים זרועי כוכבים. את רוצה מישהו שישמור עליך, יגן עליך, יאהב אותך ללא תנאי, כמו באגדות.

אבל מה אם האגדות טוות שקרים יפהפיים?

הלילה, הירח זורח בגוון אדום עמום, כמו עין ענקית שצופה בך מהשמיים, קוראת את מחשבותייך הנסתרות, רואה את הכמיהות האפלות שבלב. הכוכבים לוחשים סודות אפלים, והצללים מתארכים, רוקדים כמו שדים משתוללים בנשף לילי. הלילה, את עומדת לגלות שהאביר שלך לובש גם מסכה של שד.

הוא יגיע בלילה חשוך, עטוף בגלימה שחורה כמו כנפי עורב. עיניו, בוערות כמו גחלים לוהטות, יפגשו את שלך במבט שורף, מגעו קריר כקרח על עורך החם. הוא לא יציע לך אהבה טהורה ורגשות עדינים, לא יפזר עלי כותרת של ורדים או ישיר לך סרנדות מתחת לחלון.

הוא יציע לך מסע אל תוך עצמך. אל המקומות האפלים ביותר בנשמתך, שם מסתתרים התשוקות והפחדים שניסית להדחיק במשך שנים, שם הנשמה פראית כמו חיה שנלכדה בכלוב.

הוא יפרק אותך לאט לאט, יחשוף את גלגלי השיניים של ההוויה שלך, את הקפיצים הנסתרים שמפעילים אותך. הוא ישבור את ההגנות שלך, יערער את היסודות שלך, ויגרום לך להטיל ספק בכל מה שחשבת שאת יודעת על עצמך. הוא יעשה זאת בלי לשאול, בלי לבקש רשות. כי הוא יודע. הוא רואה את האמת הנסתרת, את הכמיהה הבוערת שמתחת לפני השטח.

והוא יענג אותך. לא בליטופים עדינים ונשיקות מתוקות, אלא בדרכים שלא חלמת עליהן. במגע חשמלי שיעביר בך צמרמורות, בלחישות שיעוררו בך רעידות, בטעם שישאיר אותך צמאה לנצח.

הוא ילמד אותך את שפת הכאב, את המוסיקה של הסבל, את הריקוד האינסופי בין התשוקה והמוות. הוא יגרום לך להתפלל לגאולה, ואז ייתן לך אותה, טיפה אחר טיפה, כמו רעל מתוק שזורם בתוך ורידייך, משכר אותך ומשגע אותך.

הוא יהיה המאסטר שלך, והאת תהיי השפחה שלו, מוקדשת לו גוף ונשמה. הוא יהיה השמש שלך, והאת תהיי הירח שנשרף בזוהרו, מוצא את משמעותו בתוך האור הבוער.

היזהרי, אהובה שלי. כי כשאת מזמינה את הלילה, את מזמינה גם את השדים שמסתתרים בו, את היצרים האפלים שמתחבאים בנשמתך.

ואת עלולה לגלות שהאביר שלך, המושיע שחיפשת, הוא השד ששכחת לחפש, השד שמחכה לך בתוך הצללים, מוכן להעיר אותך לחיים חדשים, לחיים של תשוקה ואש.

מצאנו אותה, על הברכיים, עם מבט מתחנן: כשהטרף נכנע לצייד
היא כרעה שם, באמצע החדר החשוך, צללית רזה ורועדת מוארת באור נרות רוטטים. גופה היה מתוח כמו קשת, שריריה רועדים כמו מיתרים של כינור, עיניה נשואות אלינו בתערובת של פחד ותשוקה.

מצאנו אותה, לבסוף. המוזה שברחה, הפרפר שניסה להתחמק מהרשת, הציפור שחלמה על שחרור מהכלוב.

היא חשבה שיכולה להסתתר מאתנו, לשכוח את הטעם המתוק של הכניעה, את הריגוש המסחרר של אובדן שליטה.

טעות נפלאה שלה.

כי אנחנו, ציידים בנשמה, יודעים לעקוב אחר הטרף שלנו, לזהות את עקבותיה בחול, לשמוע את לחישת ליבה ממרחקים.

והיא הייתה שייכת לנו. תמיד הייתה. זה היה חקוק בנשמתה, בגופה.

מיניות ללא גבולות: כשאנחנו שוברים את הכלוב ופורצים אל עבר החופש 
היא הביטה בי, עיניה כמו אוקיינוסים סוערים תחת שמי לילה זרועי כוכבים, משקפות את עומק התשוקה שבלב, את הרעב לחופש, לשבירת מוסכמות. ידעתי שאנחנו עומדים לחצות יחד גבול, לעבור אל מרחב שבו חוקי המציאות נעלמים, והדמיון פורץ כמו נהר ששובר סכר, סוחף אותנו אל עבר הבלתי נודע.

היא רצתה את זה. לא במילים, אלא בתנועות גופה, בריח עורה, בקצב נשימתה המהירה. היא רצתה להרגיש, לחוות, לגלות, להתפרק ולבנות את עצמה מחדש.

והיא ידעה שאני הוא זה שייקח אותה לשם, אל המקום שבו הכל מותר, הכל אפשרי, המקום שבו הנשמה חופשיה לרקוד את ריקודה הפראי ללא מעצורים.

בתוך חלל קטן ואפלולי, מואר בנרות שלהבת רוטטים, שצלליהם רקדו על הקירות כמו רוחות רפאים חושניות, התחלנו את הריקוד שלנו. לא ריקוד של צעדים מתוכננים ותנועות מדודות, אלא ריקוד פראי ושחרור, כמו שתי חיות פרא שנפגשו בלילה חשוך, חושפות את טבען הקדמוני, את היצרים הבוערים מתחת לפני השטח.

נגעתי בה, והיא רעדה. לא מגע רך ומלטף, אלא מגע עוצמתי ושולט, ששלח זרמים חשמליים בגופה, שהעיר בה תחושות שלא הכירה קודם לכן. והיא קיבלה את מגע, את העוצמה, את האובדן הזמני של השליטה, גופה נכנע לי באהבה, בכמיהה, בציפייה דרוכה.

היא נהימה בשקט, קולה צרוד ומתנשף, עיניה עצומות למחצה, סופגת את הרגע במלוא העוצמה. היא היתה כלי הנגינה שלי, ואני הייתי המנצח, מוביל אותה בסימפוניה סוערת של תענוגות אסורים.

לשונות של אש ליטפו את עורה, משרטטות קווי מתאר של תשוקה, מעירות בה חושים שלא ידעה שקיימים. היא רטטה תחת מגע שפתיי, גופה מתפתל כמו נחש במדבר לוהט, נשמתה צועקת בשקט את שמי, מבקשת עוד, רוצה עוד.

היא התמסרה לי לגמרי, נשמתה מזדקקת לשלי כמו פרח שצמא למים, גופה רוקד לפי הקצב שלי, כמו עלה שנישא ברוח סערה.

לא היו מילים, לא היו הסברים, רק תחושות חשופות, פראיות, אמיתיות, כמו זריחה פתאומית אחרי לילה ארוך של חושך. בתוך הכאוס, בתוך ההשפלה, בתוך האובדן הזמני של העצמי, היא מצאה את החופש האמיתי.

היא הבינה שהגבולות שהציבה לעצמה היו כלא, כמו ציפור שנלכדה בכלוב זהב, ושרק בשבירת הכלוב היא יכלה לגלות את הטבע האמיתי שלה, את התשוקה הבוערת בתוכה, את הנשמה המרדנית שלה.

והיא אהבה את זה.

היא אהבה את הכאוס, את חוסר הודאות, את התחושה שהיא על סף תהום, רגע לפני הצניחה החופשית אל עבר הלא נודע.

היא אהבה אותי, כמו צל שמלטף אור, כמו לילה שמתמזג עם שחר.

ואני אהבתי אותה, כמו שהיא הייתה, פראית וחופשיה, ללא גבולות, ללא מעצורים, ריקוד של תשוקה ואש בתוך חושך אינסופי.

כשהדלת נסגרה, העולם נעלם: ריקוד של שתי נשמות בחדר ללא חלונות

היא נכנסה אחרי, עיניה נוצצות באור חשוק שלא הכרתי. דלת העץ הכבדה נסגרה מאחוריה בחבטה עמומה, כמו מכסה של ארון קבר עתיק, ובאותו רגע, העולם נעלם.

קירות אבן קרים הקיפו אותנו, ריח קטורת סמיך מילא את האוויר, מסך קטיפה שחור עבה כיסה את החלון היחיד. לא אור ירח, לא כוכבים, לא רעשי העיר חדרו אל המרחב הקדוש הזה. רק שקט כבד, כמו ציפייה למשהו עצום שעתיד לקרות.

היא עמדה מולי, גופה מתוח כמו קשת, עיניה ננעצו בשלי כמו להבות שמחפשות חומר בעירה. היא היתה המוזה שלי, ההשראה שלי, הפנטזיה שלי שנולדה לחיים. ידעתי שברגע שהיא עברה את הסַף, היא השילה מעליה את העולם החיצון, את המסכות ואת ההגנות. כאן, בתוך המרחב הזה, היא הייתה שלי לחלוטין, כלי בידיי האמונות.

היא לא אמרה מילה. גם אני לא. השתיקה בינינו היתה עבה כמו ערפל, טעונה במתח ומשיכה חשמלית. לא היה צורך במילים, שפת הגוף דיברה בשפה שרק אנחנו הבנו.

הושטתי את ידי, ליטפתי את לחיה במגע קליל, כמו נוצה שמרפרפת על עור חשוף. היא רעדה קלות, עיניה נעצמו לרגע, ואז נפקחו שוב, נוצצות יותר, חשוקות יותר.

היא ידעה למה היא באתי, מה אני מצפה ממנה, ומה היא מצפה מעצמה. היא היתה כאן כדי להתפרק, להתמוסס, לאבד את עצמה בתוך הכאוס של הרגשות והתחושות.

הובלתי אותה אל מרכז החדר, שם חיכה לה שולחן עץ כהה, מכוסה בבד קטיפה אדום. היא כרעה ברך לפניו, גופה רזה וחטוב כמו פסל עתיק שעוצב ביד אומן. היא היתה מוכנה.

הלילה הזה היה שלה, שלי, שלנו. לילה שבו נשבור את כל הכללים, נחצה את כל הגבולות, נחקור את כל הפינות החשוכות ביותר של הנשמה.

התחלתי ללחוש לה פקודות, קולי נמוך וצרוד, מלא כוח ותשוקה. היא צייתה לכל מילה, גופה זז בקצב שלי, עיניה נשואות אליי בהערצה ופחד.

היא אהבה את הכאב, את ההשפלה, את האובדן הזמני של העצמי. היא מצאה בתוכם גאולה, שחרור, אקסטזה טהורה.

בתוך החדר ללא חלונות, אנחנו היינו הכל. שני כוחות שמתנגשים, שני קטבים שנמשכים זה לזה, שני יצורים שמוצאים משמעות בקיום המשותף, בכאב, בתשוקה, באהבה.

המוזה: ירח דם - חלק חמישי

העיר התנשמה בכבדות, אוויר לילה דחוס ונטול כוכבים. ברחובות הצרים, צללים ארוכים רקדו כמו רוחות רפאים חסרות מנוחה. המוזה הלכה לא איבדה, צעדיה מהירים ובלתי בטוחים, לבה פועם בחוזקה בחזה.

היא ברחה. ממנו, מהדירה שלהם, מהעולם שבנו יחד.

המחשבות רצו בראשה כמו סוסים פראיים, לא מבוקרים, מלאי פחד וספק. האם עשתה טעות? האם ויתרה על עצמה, על חלומותיה, על חייה? האם הוא באמת אהב אותה, או שהוא רק שלט בה, עיצב אותה לפי רצונו?

היא הגיעה לפארק חשוך, צללי עצים כבדים נשרו עליה כמו ידיים מאיימות. היא התיישבה על ספסל עץ קר, חשה בודדה ופגיעה יותר מתמיד.

דמעות החלו לזלוג על לחייה, חמות ומלוחות, כמו גשם על חלונות קרים. היא בכתה על אובדן עצמה, על הבלבול, על הפחד.

ואז היא הרגישה את זה.

נוכחות מוכרת, חזקה, מנחמת.

הוא עמד מולה, גופו כהה וצללי באור הירח החיוור. עיניו, עמוקות כמו לילה חסר כוכבים, הביטו בה בדאגה, בתשוקה, באומץ.

"ברחת," הוא אמר, קולו נמוך ורך.

היא הנהנה, לא מסוגלת לדבר. הגרון שלה היה חתום, כמו דלת נעולה שמגינה על סודותיה הכמוסים ביותר.

הוא התקרב אליה, התיישב לצידה על הספסל. היא הרגישה את חום גופו, את ריחו המוכר, את כוחו שממגנט אותה אליו שוב.

"למה?" הוא שאל, קולו עדין כמו משי.

"פחדתי," היא לחשה, קולה רועד. "פחדתי שאיבדתי את עצמי, שהפכתי למשהו שאני לא."

הוא הביט בה בשתיקה ארוכה, עיניו סורקות את פניה, קוראות את מחשבותיה, מרגישות את כאבה.

"את לא איבדת את עצמך," הוא אמר לבסוף, קולו בטוח ורגוע. "את רק גילית את עצמך. את גילית את הכוכבים החבויים בתוכך, את הירח האפל שמֵאיר את דרכך."

היא הביטה בו, עיניה מתחילות להתבהר, כמו שחר חדש שעולה מעל אופק חשוך.

"אני יודע שזה מפחיד," הוא המשיך, קולו חם ומנחם. "אבל אני כאן איתך. אני תמיד אהיה כאן איתך. בואי נחזור הביתה, יחד."

הוא הושיט את ידו, והיא הניחה את ידה בתוך שלו. היא הרגישה את חוזקו, את החום שלו, את האהבה שזרמה ממנו אלי.

היא ידעה שהיא עדיין לא סיימה את המסע שלה, שעדיין יהיו אתגרים וקשיים, אבל היא לא היתה לבד. היא הייתה איתו, והיא ידעה שהוא יגן עליה, יוביל אותה, יאהב אותה, תמיד.

הם עזבו את הפארק, צעדו יד ביד אל עבר הדירה שלהם, אל עבר הבית שלהם, אל עבר העתיד המשותף שלהם.

היא הביטה בצלליתו הגברית, מוארת באור הירח האדום, והרגישה שביב של תקווה נדלק בלבה.

היא הולכת לנצח את השדים שלה, איתו בצידה.

המוזה: שמש וחושך – חלק רביעי

הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים. המוזה כבר לא היתה אותה אישה. הקשר איתו שינה אותה, עיצב אותה מחדש, חשף בפניה עולמות שלא ידעה שקיימים. היא הייתה שלו לחלוטין, גוף ונשמה, מוקדשת לו בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה.

הוא היה השמש שלה, מקור החום והאור שלה, והיא הייתה הירח שסובב סביבה, משתקף בזוהרו, מוקסם מכוחו.

אבל אפילו השמש והירח לא יכולים לזרוח לנצח.

צללים אפלים החלו להתגנב אל תוך היחסים שלהם, כמו עננים שמכסים את השמיים.

העבר שלה חזר לרדוף אותה, כמו רוח רפאים שמסרבת למצוא מנוחה. חברות שלא הבינו את הבחירות שלה, מאהבים קודמים שלא שכחו את מגע ידה, זיכרונות של מי שהייתה פעם, לפני שפגשה את אותו.

היא התחילה להטיל ספק בעצמה, בקשר שלהם, בבחירה שלה להיכנע.

האם זו היא באמת? האם זו הדרך שלה לאושר? האם היא לא איבדה את עצמה בתוך הכניעה?

הספקות כרסמו בה כמו תולעים בתוך תפוח אדום ובשל, מאיימים להרוס את הכל.

גם הוא הרגיש בשינוי. הוא ראה את הצללים בעיניה, את ההיסוס בתנועותיה, את המרחק שגדל ביניהם.

הוא ניסה לדבר איתה, להבין מה עובר עליה, אבל היא הסתגרה בתוך עצמה, כמו צדפה שסוגרת את קונכיתה בפני העולם.

הוא ידע שהוא חייב לפעול, לפני שהחושך יבלע אותה לחלוטין.

אבל מה הוא יכול לעשות? כיצד הוא יכול להחזיר את האור לחייה, את התשוקה לעיניה, את האהבה לליבה?

הוא היה השמש שלה, אבל הוא לא יכול להכריח אותה לזרוח.

היא הייתה צריכה למצוא את הדרך שלה חזרה אליו, אל עצמה, אל האור.

המוזה: כניעה מתוקה - חלק שלישי
הימים הפכו לילות, והלילות לימים. המוזה מצאה את עצמה נמשכת אל דירתו של יואב, אל המרחב האינטימי שבו חוקי העולם החיצון נמוגו והפכו לחסרי משמעות.

הוא היה סבלני איתה, מורה דרך קשוב ומיומן, שידע לקרוא את גופה ונשמתה כמו ספר פתוח. הוא לימד אותה את רזי השפה הסודית שלהם, את משחקי הכוח העדינים, את ההנאה שבכניעה.

היא גילתה עולם חדש של תחושות, צבעים וטעמים שלא הכירה קודם לכן. היא למדה ליהנות מהמתח שבין שליטה לכניעה, מהריגוש שבהפקרת הרצון, מהשקט שמגיע עם האמון המוחלט.

היא אהבה את הדרך שבה הוא נגע בה, במגע עוצמתי ועדין בו זמנית, כמו יד אומן שמעצבת חימר. היא למדה את משמעות המילים שלו, את הניואנסים בקולו, את הכוח החבוי במבטו.

ה"סהר" שלו היה יותר מסתם איבר מין, הוא היה סמל לעוצמתו, לשליטתו, ליכולתו לעצב אותה מחדש.

הוא היה השמש שלה, והיא היתה הירח שסובב סביבה, נמשך אל אורה, מוקסם מכוחה.

היא הייתה כמו כלי בידיו, כלי שנברא ליצור מוסיקה חדשה, מוסיקה של תשוקה וכאב, של כניעה ואהבה.

הוא היה המנצח, והיא היתה התזמורת.

הוא היה האמן, והיא היתה היצירה.

הוא היה האדון, והיא הייתה השפחה.

והיא אהבה את זה.

היא אהבה את הרגע שבו היא איבדה את עצמה בתוכו, את הרגע שבו היא הייתה שלו לחלוטין, גוף ונשמה.

היא אהבה את התחושה שהיא לא צריכה לחשוב, לא צריכה להחליט, לא צריכה לשלוט.

היא יכלה פשוט להיות, להרגיש, לחוות.

היא יכלה פשוט להיכנע.

והכניעה היתה מתוקה מכל דבר שהכירה.

המוזה: ריקוד הכוכבים - חלק שני

הוא הוביל אותה אל מחוץ למועדון, אל תוך הלילה. האוויר היה קריר וטרי, ניגוד מוחלט לאוויר הדחוס והסמיך של המועדון. הרחובות היו ריקים מאדם, מוארים באור כתום עמום של פנסי רחוב, כמו עורקים חשוכים של עיר ישנה.

הוא לא דיבר, רק הלך לפניה, צעדיו בטוחים ומכוונים, כאילו ידע בדיוק לאן הוא הולך. היא עקבה אחריו, צעדה מהוססת, מוקסמת מהנוכחות הדומיננטית שלו, מהמסתורין שאפף אותו.

הם הגיעו לבניין ישן, בנוי מאבן כהה, חלונותיו מכוסים בלוחות עץ כבדים. הוא פתח את הדלת הכבדה, והיא נכנסה אחריו אל תוך חלל אפלולי, ריח עתיק של עץ וקטורת מילא את נחיריה.

הוא הדליק נרות, ואורם הרך חשף חדר מרוהט בפשטות אך בטוב טעם. שטיחים עבים כיסו את הרצפה, כורסאות עור גדולות הזמינו למנוחה, מדפים עמוסי ספרים עתיקים כיסו את הקירות.

"הבית שלי," הוא אמר, קולה עמוק ונעים. "מקום מפלט מהעולם החיצון."

היא הנהנה, מבטה סורק את החדר, סופגת את האווירה המיוחדת, את תחושת המסתורין.

הוא מזג יין אדום לשני גביעים קריסטל, והושיט לה אחד. "תספרי לי," הוא אמר, קולו רך. "מה את מחפשת?"

היא שתקה לרגע, ידיה אוחזות בגביע, מבטה נעוץ ביין האדום שנראה כמו דם תחת אור הנרות.

"אני מחפשת משהו שלא מצאתי," היא אמרה לבסוף, קולה בקושי נשמע. "ניסיתי להיות השולטת, להיות החזקה, אבל זה לא מילא אותי. הרגשתי ריקנות, חוסר סיפוק."

הוא הקשיב לה בדממה, מבטו חודר אל תוכה, מנסה להבין את נשמתה.

"את מחפשת את הצד האחר של הירח," הוא אמר לבסוף. "את מחפשת את הכניעה, את האובדן, את ההתמסרות."

היא הרימה את עיניה, הפתעה במבטה. "איך ידעת?" היא לחשה.

הוא חייך חיוך קטן, מסתורי. "אני יודע הרבה דברים," הוא אמר. "ואני יכול ללמד אותך."

הוא התקרב אליה, הניח את ידו על זרועה. היא הרגישה זרם חשמלי עובר בגופה, תחושה של סכנה והתרגשות בו זמנית.

"תני לי להראות לך," הוא לחש. "תני לי להוביל אותך."

היא הביטה בו, עיניה מלאות פחד ותשוקה. היא ידעתי שהיא על סף תהום, רגע לפני צניחה חופשית אל תוך עולם לא מוכר.

"כן," היא לחשה, קולה בקושי נשמע. "אני מוכנה."

הוא חייך, והוביל אותה אל תוך הלילה הפנימי שלה, אל תוך ריקוד הכוכבים שלה.