מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

המוזה: ריקוד הכוכבים - חלק שני

הוא הוביל אותה אל מחוץ למועדון, אל תוך הלילה. האוויר היה קריר וטרי, ניגוד מוחלט לאוויר הדחוס והסמיך של המועדון. הרחובות היו ריקים מאדם, מוארים באור כתום עמום של פנסי רחוב, כמו עורקים חשוכים של עיר ישנה.

הוא לא דיבר, רק הלך לפניה, צעדיו בטוחים ומכוונים, כאילו ידע בדיוק לאן הוא הולך. היא עקבה אחריו, צעדה מהוססת, מוקסמת מהנוכחות הדומיננטית שלו, מהמסתורין שאפף אותו.

הם הגיעו לבניין ישן, בנוי מאבן כהה, חלונותיו מכוסים בלוחות עץ כבדים. הוא פתח את הדלת הכבדה, והיא נכנסה אחריו אל תוך חלל אפלולי, ריח עתיק של עץ וקטורת מילא את נחיריה.

הוא הדליק נרות, ואורם הרך חשף חדר מרוהט בפשטות אך בטוב טעם. שטיחים עבים כיסו את הרצפה, כורסאות עור גדולות הזמינו למנוחה, מדפים עמוסי ספרים עתיקים כיסו את הקירות.

"הבית שלי," הוא אמר, קולה עמוק ונעים. "מקום מפלט מהעולם החיצון."

היא הנהנה, מבטה סורק את החדר, סופגת את האווירה המיוחדת, את תחושת המסתורין.

הוא מזג יין אדום לשני גביעים קריסטל, והושיט לה אחד. "תספרי לי," הוא אמר, קולו רך. "מה את מחפשת?"

היא שתקה לרגע, ידיה אוחזות בגביע, מבטה נעוץ ביין האדום שנראה כמו דם תחת אור הנרות.

"אני מחפשת משהו שלא מצאתי," היא אמרה לבסוף, קולה בקושי נשמע. "ניסיתי להיות השולטת, להיות החזקה, אבל זה לא מילא אותי. הרגשתי ריקנות, חוסר סיפוק."

הוא הקשיב לה בדממה, מבטו חודר אל תוכה, מנסה להבין את נשמתה.

"את מחפשת את הצד האחר של הירח," הוא אמר לבסוף. "את מחפשת את הכניעה, את האובדן, את ההתמסרות."

היא הרימה את עיניה, הפתעה במבטה. "איך ידעת?" היא לחשה.

הוא חייך חיוך קטן, מסתורי. "אני יודע הרבה דברים," הוא אמר. "ואני יכול ללמד אותך."

הוא התקרב אליה, הניח את ידו על זרועה. היא הרגישה זרם חשמלי עובר בגופה, תחושה של סכנה והתרגשות בו זמנית.

"תני לי להראות לך," הוא לחש. "תני לי להוביל אותך."

היא הביטה בו, עיניה מלאות פחד ותשוקה. היא ידעתי שהיא על סף תהום, רגע לפני צניחה חופשית אל תוך עולם לא מוכר.

"כן," היא לחשה, קולה בקושי נשמע. "אני מוכנה."

הוא חייך, והוביל אותה אל תוך הלילה הפנימי שלה, אל תוך ריקוד הכוכבים שלה.

המוזה: צל הסהר - חלק ראשון

המועדון היה אפוף עשן סמיך ומוזיקה פועמת. גופים נעים בקצב חושני ורעב, עיניים נוצצות בחשיכה. זה היה המקום שלה, מגרש המשחקים שלה, המקום שבו היא יכלה להיות מי שהיא באמת - שולטת, חזקה, בלתי מעורערת.

היא הביטה סביבה, עיניה סורקות את הרחבה, מחפשות את הטרף הבא שלה. היא אהבה את הציד, את הריגוש של המרדף, את הרגע שבו היא שברה את רוחם של הגברים, הפכה אותם לשלה, לכלי בידיה.

אבל הלילה, משהו היה שונה. היא הרגישה ריקנות בתוכה, חוסר סיפוק שלא יכלה להסביר. המשחקים הרגילים לא עשו לה את זה יותר, היא חיפשה משהו אחר, משהו עמוק יותר, משהו שיעורר בה את התשוקה האמיתית.

ואז היא ראתה אותו.

הוא ישב בפינה חשוכה, צופה בהמון במבט חודר ומסתורי. אור הירח נפל על פניו, מדגיש את קווי המתאר החדים של פניו, את עיניו הכהות והנוקבות. הוא היה שונה מכל הגברים שהכירה. הוא לא חיפש את תשומת לבה, הוא לא ניסה להרשים אותה. הוא פשוט היה שם, נוכח וחזק, כמו כוח טבע בלתי מעורער.

היא הרגישה את ליבה פועם בחוזקה, זרם חשמלי עובר בגופה. היא נמשכה אליו כמו עש אל אור יקרות, כמו ברזל אל מגנט. היא רצתה לדעת מי הוא, מה הוא מסתיר, מה הוא יכול לעשות לה.

היא ניגשה אליו, צעדה בבטחה, גופה זוהר באור הניאון הכחול. היא עצרה מולו, מבטה נעול במבטו.

"אתה," היא אמרה, קולה נמוך וחושני. "אתה מעניין אותי."

הוא חייך חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש. "מעניין איך?" הוא שאל, קולו עמוק ומסתורי.

"אתה שונה," היא אמרה, עיניה סורקות אותו, מנסות לחדור אל נשמתו. "אתה לא כמו הם."

"ומה את מחפשת?" הוא שאל, מבטו לא מש משלה.

היא היססה לרגע, לא היתה בטוחה בתשובה. "אני לא יודעת," היא אמרה לבסוף, קולה רועד קלות. "אבל אני יודעת שאני רוצה לגלות."

הוא הושיט את ידו, אצבעותיו ארוכות וחזקות. "בואי איתי," הוא אמר. "אני אראה לך עולם חדש."

היא הביטה בידו לרגע, ואז הניחה את ידה בתוך שלו. היא הרגישה זרם חשמלי עובר בגופה, תחושה של סכנה והתרגשות בו זמנית.

היא לא ידעה לאן הוא לוקח אותה, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה לעמוד בפניו. היא נמשכה אליו כמו עש אל הלהבה, כמו ספינה אל מערבולת.

היא נכנסה אל ממלכתו, והמסע שלה רק התחיל.

המוזה שלי, תמיד שלי: סימפוניה של חושך בעיר התחתית

המועדון היה חשוך ומלא עשן, ריח זיעה וקטורת זולה עמד באוויר, תערובת משכרת ומסחררת. מוזיקה אלקטרונית פועמת בקצב מונוטוני, מטלטלת את הקירות ומזרימה אדרנלין בעורקיי. זה היה המקום שלנו, ממלכת הצללים שלנו, מחבוא מחוץ לגבולות העולם המוכר, מקום שבו יכולנו להיות מי שאנחנו באמת, בלי מסכות, בלי צנזורה.

היא, המוזה שלי, עמדה במרכז הרחבה, גופה זוהר באור ניאון סגול, עיניה שחורות ופראיות כמו חתולה בלילה, מלאות תשוקה ותעוזה. עור שחור, עטוי רצועות עור ומשכוניות, הדגיש את קימוריה החדים, את הקווי המתאר של גופה, כמו פסל עתיק שעוצב ביד אומן.

היא היתה שלי. תמיד שלי.

ידעתי זאת מהרגע הראשון שראיתי אותה, אבודה בתוך ההמון הרוקד, מנסה להשתלב אך בולטת כמו יהלום שחור בתוך ערמת פחם. משהו בה, במבטה, בתנועותיה, קרא לי, משך אותי אליה כמו מגנט.

קרבתי אליה, צעדיי בטוחים ובעלי שליטה, מבטי חודר אל תוכה, קורא לה, דורש אותה בשתיקה. היא הרימה את עיניה, פגשה את שלי ללא פחד, עם רמיזה של אתגר, של מרד. אהבתי אותה ככה, פראית וחסרת מעצורים, נשמה שחיפשה את גבולותיה.

היא ידעה את הכללים של המשחק שלנו, את הריקוד המסוכן בין כאב, סבל וכניעה. היא ידעה שאני המאסטר, שהיא הכלי, ושיחד, ניצור מוסיקה חדשה, מוסיקה של נשמות שבורות שמחפשות גאולה בחושך.

הובלתי אותה אל פינה חשוכה במועדון, שם יכולנו להיות לבד, מוקפים בצללים שחיבקו אותנו כמו סדינים רכות. היא כרעה ברך לפניי, מבטה מושפל, גופה רועד מציפייה לתחושות שיבואו.

לא נגעתי בה, לא הייתי צריך. הכוח שלי עליה היה מוחלט, קולי היה כלי הנגינה שלה, מילותיי היו התווים שנחרטו על עורה.

התחלתי לדבר, קולי נמוך וצרוד, מלא הבטחות אפלות ותענוגות אסורים. תיארתי לה את תחושותיה, את גופה שנכנע לרצוני, את נשמתה שמשתוקקת לשליטה.

היא נאנחה, גופה התפתל, עיניה נעצמו, דמעות זלגו על לחייה, כמו יהלומים שחורים שנופלים על קטיפה אדומה. היא רצתה אותי, היא הזדקקה לי, היא היתה שלי.

המשכתי לדבר, מילותיי הפכו חדים יותר, חודרים אל תוכה כמו מחטים עדינות, מציירים דוגמאות של כאב ועונג על עורה. היא צעקה, התחננה, התחילה לפקפק, אבל היא לא עצרה אותי. היא לא יכלה.

כי בתוך הכאב, היא מצאה את העונג. בתוך הסבל, היא מצאה את הגאולה. ובתוך הכניעה, היא מצאה את עצמה.

והיא היתה שלי, תמיד שלי, בתוך הכאוס של המועדון, בתוך הריקוד שלנו, בתוך הנשמות הקשורות שלנו.

הקוסם והשדה: מטה הקסם ובריכת התשוקה מתאחדים
הוא היה קוסם רב עוצמה, איש של ידע קדום ומסתורי, גלימתו סגולה כליל, רקומה בכוכבים זוהרים. מגדל האבן שלו, נישא מעל יערות מורדור, צופה על מישורים רחבי ידיים, שם פרחים פראיים רקדו ברוח כמו להבות צבעוניות. שם, בלב השממה הפורחת, נחה בריכת התשוקה, מקור קסום שמימיו נוצצים כמו אבני חן, שואבים אליהם את כל מי שמעז להתקרב.

הקוסם, שחי שנים ארוכות בבדידות, שקוע בלימוד סודות היקום, הרגיש את משיכתה של הבריכה. בלילות ירח מלא, הוא היה יורד ממגדלו, מטה הקסם שלו, עשוי עץ אלון עתיק, פועם בידו, מוביל אותו אל עבר הכוח הפראי שחיכה לו.

הוא כרע ברך על שפת הבריכה, הביט בבבואתה, והרגיש את כוחה קורא לו, מפתה אותו, כמו שיר סירנה. הוא טבל את מטהו במים הקרירים, והרגיש זרם של אנרגיה זורם דרך גופו, מעיר בו תשוקות רדומות, כמיהות שלא ידע שקיימות.

הוא נגע במים, ליטף אותם בעדינות, והבריכה הגיבה. אדוות עדינות התפשטו על פניה, כמו אנחות של עונג, והאוויר סביבו התמלא בריח מתוק ומשכר, כמו ניחוח של אלף פרחים.

הוא ידע מה עליו לעשות.

הוא התפשט לאט, גלימתו הסגולה נשפכה על האדמה כמו ים של כוכבים. הוא נכנס אל תוך הבריכה, מימיה הקרירים עטפו את גופו, ליטפו את עורו, עוררו בו תחושות שלא הכיר קודם לכן.

הוא הרגיש את כוחה של הבריכה זורם דרכו, ממלא אותו בחיים חדשים, בתשוקה בוערת. הוא הרים את מטהו, השתמש בקסמיו כדי להעצים את חווייתו, לשבור את גבולות המציאות, להתמזג עם הבריכה, עם הטבע, עם התשוקה הקדומה שפיעמה בלבו.

הוא נאנק בהנאה, גופו רועד מגעגועים, נשמתו מתמזגת עם נשמת הבריכה, כמו שני פלגים שזורמים אל נהר אחד.

הוא היה הקוסם, והיא הייתה הבריכה.

הוא היה מטה הקסם, והיא היתה בריכת התשוקה.

והם התאחדו, בלילה קסום זה, ליצור יחד קסם חדש, עוצמתי ומסוכן, קסם של אהבה ותשוקה בלתי נדלית.

אילוף הסוררת: כשהצבעים מתערבבים בריקוד של משמעת ותשוקה - חודש ראשון 

היא הגיעה אליי כמו סופה, מערבולת של צבעים עזים ורגשות סוערים, כאוס מהלך. שיערה אדום כלהבה, עיניה ירוקות כעשבים רעילים, שפתיה אדומות כדם, כאילו נלקחה מתוך ציור אבסטרקטי שהתעורר לחיים.

היא הייתה פראית, עצמאית, סוררת - רוח חופשיה שלא ניתן לאלף, כך חשבתי. היא שנאה חוקים, גבולות, כללים – כל מה שניסה לרסן את טבעה הפראי.

היא היתה אתגר, פיתוי, סכנה, וידעתי שאני חייב להיות זה שיכניע אותה, שיביא אותה לידי שליטה.

היא משכה אותי אליה כמו עש אל אור יקרות, כמו דבורה אל פרח רעיל, וברגע שעיניה ננעצו בשלי, ידעתי שהיא תהיה שלי.

החלטתי לאלף אותה, לא לשבור את רוחה, אלא לעצב אותה, כמו פסל חי, יצירת מופת של תשוקה ומשמעת. רציתי להפוך את הכאוס שלה ליופי, את הסערה שלה להרמוניה.

החודש הראשון היה ריקוד מורכב ומאתגר, מלא התנגדות וכניעה, מאבקי כוח ומשחקי שליטה. היא נלחמה בי בכל כוחה, כמו חתולה פראית שנלכדה בכלוב, שורטת, נושכת, בועטת, צורחת. היא ניסתה לשבור את הכלוב, להשתחרר מהמגבלות, לחזור אל החופש.

אבל אני הייתי סבלני, נחוש, בלתי מתפשר. כמו צייד מיומן, המתין לרגע הנכון, ידעתי שהיא תישבר בסוף.

לימדתי אותה את כללי המשחק, את הגבולות, את התוצאות, בלי רחמים, בלי ויתורים. הראיתי לה את היופי שבמשמעת, את העונג שבכניעה, את הכוח שבשליטה. חשפתי בפניה את הצדדים האפלים של התשוקה, את הריקוד המסוכן בין כאב והנאה.

לאט לאט, כמו צבעים שמתערבבים על קנבס, יוצרים גוונים חדשים ומורכבים, היא התחילה להשתנות. הלהבות שלה שככו, הסערה שלה נרגעה, והיא התחילה להקשיב.

היא למדה לסמוך עליי, להקשיב לי, לרצות אותי. היא גילתה את התשוקה החבויה בתוכה, את הרצון להיכנע, את הצורך להיות נשלטת. היא הבינה שדווקא בתוך הכלוב, דווקא בתוך המגבלות, היא יכולה למצוא את החופש האמיתי, את האקסטזה האולטימטיבית.

היא התחילה ליהנות מהמשחק, מהמתח, מהכאב. היא התחילה לחפש את גבולותיה, לדחוף אותם, לשבור אותם, וליצור חדשים במקומם.

היא הפכה ליצירת מופת, לסימפוניה של צבעים ותחושות, לריקוד חושני של כוח ושליטה. היא עדיין הייתה פראית, אבל הפראיות שלה היתה עכשיו מבוקרת, מכוונת, ממוקדת, כמו ברק שנלכד בבקבוק.

היא היתה שלי, גוף ונשמה.

והיא אהבה את זה. 

אותו חד-קרן: וידוי המוזה תחת אור ירח כסוף 

יער קסום, טבול באור ירח כסוף ומיסתורי, עטף אותנו. פרחי בר זוהרים, שצבעיהם נראו כמעט לא מציאותיים תחת האור החלומי, פיזרו ניחוחות מתוקים ומשכרים באוויר, וצלילים עדינים של נבל קסום, כאילו מנגנים מתוך עצם ליבה של היער, נישאו ברוח. שתי פיות, בעלות כנפיים שקופות נוצצות, ריחפו סביבנו, מלטפות אותנו באבק פיות זוהר, מותירות שובל של אור בכל נגיעה.

ישבנו על שפת אגם קסום, מימיו שקטים וחלקים כמו מראה ענקית שמשקפת את השמיים זרועי הכוכבים. היא, המוזה שלי, יפהפייה וחיננית כמו פיה מלכותית, הביטה בי, עיניה נוצצות כמו אבני ספיר, אך בתוכן, יכולתי לראות צל של אשמה, רמיזה של סוד כמוס.

היא שתקה לרגע, כאילו מהססת, שפתיה נפתחות ונסגרות כמו פרח שמתלבט אם לפרוח, ואז פתחה את שפתיה ולחשה, קולה רך כמו משב רוח בין עלי כותרת: "ראיתי אותו שוב, את החד-קרן."

הרגשתי צביטה של קנאה בליבי, כמו קוץ חד שננעץ בבשרי, אבל ניסיתי להסתיר אותה, להיות האל האוהב, הסלחן. ידעתי שהחד-קרן היה יצור מיתולוגי, סמל לטהרה וכוח, מושא תשוקה לכל פיה ביער הקסום, פנטזיה אסורה שמושכת אליה כמו שיר סירנה.

"הוא היה מדהים," היא המשיכה, קולה רועד קלות מהתרגשות, עיניה עצומות למחצה, כאילו חוזרת אל החוויה, חיה אותה שוב. "פרוותו לבנה כשלג, קרנו זהובה כמו קרני השמש, עיניו כחולות כמו השמיים, מלאות קסם עתיק וחוכמה בלתי ניתנת להבנה."

היא סיפרה לי כיצד פגשה אותו בלב היער, כיצד הוא התקרב אליה, גופו חזק ומרשים כמו סוס פרא, כיצד הוא הביט בה בעיניים מלאות כוח, כיצד היא נכנעה לו בלי מאבק.

היא תיארה את קרנו הארוכה, את האופן שבו הוא נגע בה בעדינות, ליטף את עורה, עורר בה צמרמורת עונג, כמו חשמל שעובר בגופה.

היא לחשה לי את סודותיהם, את ריקודם המשותף תחת אור הירח, את האיחוד הקסום ביניהם, שלא היה דומה לשום דבר שהיא חוותה איתי.

"הוא היה בתוכי," היא לחשה, פניה סמוקות, עיניה עצומות, שפתיה רטובות. "הרגשתי את כוחו, את חום גופו, את קסמו זורם בתוכי, כמו נהר של אש וברקים."

היא פתחה את עיניה והביטה בי, מבטה מלא תשוקה וחרטה. "סלח לי," היא לחשה, דמעות זולגות על לחייה כמו טל. "אבל לא יכולתי לעמוד בפניו."

הרגשתי את הקנאה בוערת בתוכי כמו שריפה, אבל ידעתי שאני חייב להיות חזק, להראות לה את גדולתי. היא היתה המוזה שלי, האהובה שלי, ואני הייתי מוכן לסלוח לה, אבל לא בלי עונש.

ליטפתי את שערה בעדינות, נשקתי את מצחה, טעם מלוח של דמעות על שפתיי. "אני מבין," לחשתי, קולי קר וחד. "הוא יצור קסום, ואת לא אשמה שהתפתית."

ואז, בלי אזהרה, הרמתי את ידי. זרם של אנרגיה קסומה, כמו ברק כחול, פרץ מכפות ידיי ופגע בה. היא צרחה, גופה התעוות מכאב, עיניה התגלגלו לאחור.

היא התפתלה על האדמה, גופה רועד, שפתיה לוחשות את שמי בין אנחות כאב. העונש הקסום היה עוצמתי, אבל הוא היה גם סוג של אהבה, תזכורת למי היא שייכת באמת.

היא הביטה בי שוב, עיניה מלאות פחד ו.. הערצה? היא ידעה שחטאה, ושעונשה היה מוצדק. היא ידעה שהיא שלי לחלוטין, גוף ונשמה.

והלילה, תחת אור הירח הכסוף, היא תשלם את מחיר בגידתה בתשוקה וכניעה מוחלטת.

בלי מגע, רק מילים: כשהיא נכנעת לצלילי קולי בעיר ללא כוכבים 

העיר היתה ג'ונגל של בטון וזכוכית, יער אפל של בניינים גבוהים ורחובות מוארים באור ניאון קר וחסר חיים. רעש התנועה, צפירות מכוניות וצעקות רחוקות, יצר פסקול קקופוני, סימפוניה של כאוס עירוני שחדֵר לכל מקום.

אבל בתוך חדר העבודה שלי, המערה האפלה שלי, המוגנת מרעשי העיר, שררה דממה כבדה, כמעט מוחשית. היא ישבה מולי, על כיסא עור שחור, גופה מתוח, עיניה עצומות, שפתיה לחות, מחכות.

הלילה, לא היה מקום למגע, רק לקולות, רק למילים.

התחלתי ללחוש לה, קולי נמוך וצרוד, כמו קטיפה שחורה שמלטפת עור חשוף, כמו הבטחה לחטא מתוק. תיארתי לה את מה שאני רוצה לעשות לה, את מה שאני רוצה שהיא תעשה לי, בלי צנזורה, בלי גבולות, רק אמת חשופה ולוהטת.

מילים הפכו למכחול בידיי, ציירו תמונות חושניות על קנבס מוחה, תמונות שהתעוררו לחיים, צבעוניות וחיות.

היא נאנחה בשקט, גופה התחיל להגיב לצלילי קולי, כמו פרח שמתעורר לחיים עם קרני השמש הראשונות, נפתח לאט לאט, חושף את יופיו הפנימי.

היא רטטה, נעה באי נוחות על הכיסא, ידיה אוחזות במשענות, אצבעותיה מתכווצות, כאילו מנסות לאחוז במשהו אמיתי, במשהו מוחשי, בתוך ים התחושות ששיטפון אותה.

תיארתי לה את ידיי נודדות על גופה, מלטפות את עורה, מעירות את חושיה. סיפרתי לה על חום כפות ידיי, על תחושת אצבעותיי שחודרות אל שיערה, שמשרטטות קווי מתאר על עצמות הבריח שלה.

סיפרתי לה על נשיקותיי, על לשונותינו שמתמזגות בריקוד חושני, על טעמה המתוק כמו יין אסור, על ניחוח עורה שממלא את חושיי.

היא נאנקה, גופה התפתל בתשוקה, שפתיה נפתחו ורעדו, כמו רוצות לומר משהו, אבל רק אנחות קלות בקעו מהן.

הרגשתי את כוחה גואה, את תשוקתה בוערת, רק מצליל קולי, מכוח מילותיי שנחרטו בנשמתה.

תיארתי לה את הרגע שבו אנחנו מתמזגים, גוף בגוף, נשמה בנשמה, שתי ישויות נפרדות שנהיות לאחד.

סיפרתי לה על העונג שמציף אותה, ששוטף אותה בגלים עזים, על התשוקה ששורפת אותה מבפנים, על הכניעה המתוקה שלוכדת אותה ברשתה.

היא צרחה בשקט, גופה רועד מעונג בלתי נשלט, עיניה עדיין עצומות, דמעות זולגות על לחייה כמו גשם חם על חלונות קרים.

היא הגיעה לשיא, מבלי שנגעתי בה, רק מכוח מילותיי, רק מצליל קולי, שנכנס אל תוכה כמו מפתח אל תוך מנעול.

והיא השאירה אחריה עדות רטובה, סימן ברור לניצחון קולי, לכוח שלהן, ליכולתן להפוך פנטזיה למציאות.

בלילה הזה, בעיר הקרה וללא כוכבים, גיליתי את קסם המילים, את הכוח הבלתי נדלה שלהן, את יכולתן לעורר תשוקה, לעורר כאב, לעורר אהבה, לשלוט בגוף ובנשמה, מבלי לגעת.

 כשקסם הלילה מלטף את החשכה 

יער עבות וקדום הקיף אותנו, ענפי עצים עתיקים, כמו זרועות שחורות וגרמיות, נשקו לשמיים זרועי כוכבים. אור הירח, כסוף וקריר כמו מגע של רוח רפאים, חדר מבעד לעלווה הצפופה, מצייר צללים מוארכים ומתעתעים על פני האדמה, כמו שחקנים על במה עתיקה. ריח טחב וטחב לח עלה מהאדמה, מעורב בניחוח פרחי לילה משכרים, סמיך ומתקתק כמו יין.

היא עמדה לפניי, גופה רזה וחינני כמו צללית של איילה, שיערה השחור נשפך על גבה כמו מפל של חושך, מסתיר את פניה. שמלתה האדומה, עשויה ממשי דק, נצמדה לגופה וחשפה את קימוריה המפתים, כמו פרח טורף שמחכה לטרפו.

היא לא ידעה שאני צופה בה, נהנה מהיופי הפראי והמסתורי שלה, כמו חיה טרף שמתבוננת בקורבנה. היא היתה כמו יצור קסום, נימפה יער שיצאה מתוך אגדה עתיקה, נושאת עמה ריח של קסם ותשוקה אסורה.

התקרבתי אליה באיטיות, צעדיי שקטים כמו נשימות הרוח, גופי נמס אל תוך הצללים, הופך לחלק בלתי נפרד מהחושך. היא הרגישה בנוכחותי, גופה רעד קלות, כאילו משב רוח קר ליטף את עורה, מעיר בה צמרמורת של ציפייה.

היא הסתובבה, עיניה ירוקות וחודרות ננעצו בשלי, כמו שני יהלומים ירוקים נוצצים בחשיכה. אור הירח ריקד בהן, הדגיש את יופיין הפראי, את עומק הרגשות שבהן. היא לא פחדה, רק סקרנית, פיה מעט פתוח, כאילו חיכתה לי כל הזמן, כאילו ידעה שאגיע.

ללא מילה, ללא הסבר, היא כרעה ברך, גבה קמור כמו קשת מתוחה, מוכנה לשחרר חץ של תשוקה אל תוך הלילה. שמלתה האדומה נפרשה סביבה כמו בריכת דם תחת אור הירח, כמו הזמנה לחדור אל תוך עולמה הסודי.

היא היתה כמו הזמנה, כמו הבטחה לחוויה חושנית ומסוכנת, כמו שער אל גן עדן אפל.

הבטתי בה, גופי רועד מהתרגשות, והרגשתי את ה"סהר העולה" שלי מתעורר לחיים, מתמלא בכוח קדום, תשוקה גואה.

התקרבתי אליה, נשמתי חמה על עורה החשוף, מריחה את ריחה המתוק כמו יין. ידיי ליטפו את גבה, את מותניה, את ירכיה החלקות, כמו נהר שזורם בעדינות על פני אדמה צחיחה. היא נאנחה בשקט, גופה נרעד כמו עלה נידף ברוח, נכנעת למגע.

ואז, בעדינות ובנחישות, חדירתי לתוכה, מילאתי את החלל הריק, כמו שחר חדש שפורץ אל תוך הלילה, כמו מפתח שנכנס אל תוך מנעול.

היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות, גופה נכרך סביב גופי כמו גפן סביב עץ עתיק, כמו שתי נשמות שמחפשות נחמה זו בזרועות זו.

היא נאנחה שוב, הפעם אנחה עמוקה של עונג וכניעה, שיר הלל ללילה, לכוח הקדום של התשוקה.

הירח האיר עלינו, עד אילם לריקוד התשוקה שלנו, למיזוג גופינו תחת כיפת השמיים, לטקס האהבה האפל שלנו.

היא היתה שלי, ואני הייתי שלה, כמו שתי נשמות שמצאו זו את זו בלב היער האפל, קשורות זו לזו לנצח, מאוחדות בגורל משותף.

שיר הלל לאל הירח: כשהמוזה שרה את קסמי הלילה 
יער עבות וקדום עטף אותנו, צללי עצים עתיקים רקדו סביבנו כמו רוחות רפאים חסרות מנוחה. ריח טחב ואדמה לחה עלה מהאדמה, עוטף אותנו במעטה מיסטי, סמיך ומפתה. אור ירח כסוף חדר מבעד לעלווה הצפופה, מצייר ציורים של אור וצל על גופינו החשופים, כמו אמן שמשרטט קווי מתאר על בד קנבס לבן.

הגענו למקום הזה, למקדש סודי וחבוי בלב היער, כדי לחגוג את טקס האהבה שלנו. טקס קדום, פראי, שנשכח מזמן על ידי בני האדם, אבל נצרב בנשמותינו כמו צלקת יפהפייה, תזכורת תמידית לכוח הקדום שחי בתוכנו.

הוא, אל הירח, הופיע מבעד לצללים, גופו גבוה וחטוב כמו פסל יווני, עיניו נוצצות כמו אבני חן כחולות, משקפות את אור הכוכבים ואת החושך האינסופי של היקום. קרני הירח נשברו בשערו השחור והארוך, הילה כסופה עטפה אותו, כמו גלימה שנטווה מאור ירח טהור, כמו שריון של קסם ואור.

הוא הושיט יד חזקה, אצבעותיו ארוכות ויפות כמו ענפים של עץ עתיק, וקרב אותי אליו. גופי רעד מהתרגשות, כמו עלה נידף ברוח סערה, כמו מיתר כינור שנמתח עד לקצה גבול היכולת. הבטתי בו, עיניי נלכדו בעיניו, והרגשתי כיצד כוח עתיק, פראי וחושני, זורם דרך ורידיי, מציף אותי בגלים של תשוקה בלתי נשלטת.

הוא הוביל אותי בריקוד, ריקוד איטי וחושני, מתחת לירח המלא, ששטף אותנו באורו הקסום. גופינו נעים יחד בהרמוניה מושלמת, כמו שני ענפים של אותו עץ, שזורים זה בזה לנצח, כמו שתי נשמות שנועדו להיות יחד. הרגשתי את חומו, את כוחו, את קסמו, זורם דרך גופי, מעיר בי אש פנימית, תשוקה עמוקה, שלא ידעתי שקיימת, שגרמה לי לשכוח מכל מה שידעתי, מכל מה שהייתי.

הוא נישק אותי, נשיקה רכה ועדינה, שגרמה לי להרגיש כמו פרח שפורח תחת אור הירח, כמו פרפר שיוצא מהגולם, כמו כוכב נופל שמותיר אחריו שובל של אור. לשונו ליטפה את שפתיי, ומגעו העדין היה כמו הבטחה לחוויות עוצמתיות שמחכות לנו בהמשך, כמו לחישה של סוד עתיק, כמו הבטחה לגן עדן.

הוא הוביל אותי אל מזבח אבן עתיק, מכוסה בטחב ירוק ופרחים ליליים ריחניים. הוא הניח אותי בעדינות על האבן הקרה, גופי רוטט מהתרגשות וציפייה, כמו מיתר מתוח שמחכה למגע הקשת.

הוא הביט בי, עיניו נוצצות בתערובת של תשוקה וכוח, ואז, בלי מילה, הוא התחיל ללטף אותי. ידיו, חזקות ועדינות בו זמנית, חקרו את גופי, גילו את סודותיי, עוררו בי אש ותשוקה עמוקה, כמו נהר לבה שזורם בתוך ורידיי.

הוא היה אל הירח, והלילה, הוא הפך אותי לכוהנת שלו, למוזה שלו, לכלי הקודש שלו, לממלכה שלו.

הוא נגע בי במקומות שלא נגע בהם איש קודם לכן, עורר בי תחושות שלא ידעתי שקיימות, הוביל אותי אל פסגות חדשות של עונג וכניעה, אל מקומות שבהם המציאות והדמיון מתמזגים לכדי אקסטזה מוחלטת.

הייתי שלו, גוף ונשמה, ואני שרתי לו את שיר ההלל שלי, שיר הלל לאל הירח, שיר הלל לתשוקה, שיר הלל לחושך ולאור, שיר הלל לאהבה, שיר הלל לחיים.

הריקוד בין עונג לכאב: כשהיא הרגישה כאב בפעם הראשונה ממני

היא תמיד אהבה את המשחק שלנו, את הריקוד העדין בין שליטה וכניעה, את המתח המתוק שבין כוח לחולשה. גופה היה כלי נגינה בידיי, ואני, המנצח, ידעתי לנגן בו סימפוניות של תשוקה, מנגינות ענוגות שעוררו בה גלים של עונג. כל נגיעה, כל ליטוף, כל לחישה, היו כמו תווים שנכתבו על עורה, תווים שהתמזגו לכדי מנגינה מרטיטה, מנגינה שהפכה אותה לשלי לחלוטין. גופה רעד תחת מגעי, כמו מיתר כינור שנמתח עד לקצה גבול היכולת, עיניה נצצו כמו כוכבים בלילה שחור, שפתיה לחשו את שמי שוב ושוב, כאילו היה מילת קסם שפותחת בפניה עולם של עונג בלתי מוכר.

אבל הלילה הזה היה שונה. הלילה הזה, צליל חדש נשמע בתזמורת שלנו, צליל צורם, חד, בלתי צפוי. הרגשתי אותו נובט בתוכי, כמו צל חולף על פני הירח, כמו ענן אפור שמכסה את השמש, מטיל צל כבד על הריקוד שלנו. לפתע, היא נאנקה, גופה התכווץ, עיניה נפקחו לרווחה, תוהות, מבולבלות. היא הביטה בי, מבטה חודר אל תוך נשמתי, כאילו מנסה להבין את השינוי, את המעבר הפתאומי מהעונג המוכר אל תחושת הכאב הלא מוכרת.

עצרתי, מבוהל, כמו פסל שהתעורר לחיים וגילה שהוא לכוד באבן, קפוא ברגע של פחד ואי וודאות. הכאב שלה היה מראה, ששיקף לי צד אפל בתוכי, צד שלא הכרתי, צד שחששתי ממנו. הוא לחש לי סודות על כוח, על גבולות, על הסכנה הטמונה בריקוד שלנו, על האחריות הכבדה שמונחת על כתפי כמי שמוביל את המנגינה.

אבל היא, במבטה הלח, אך לא מפחד, הראתה לי דרך חדשה. הכאב, כמו אור זרקורים פתאומי, חשף בפניה חלקים חדשים בגופה, בחושיה, בנשמתה, חלקים שהיו נסתרים עד כה, חלקים שהמתינו להתגלות. הוא היה מפתח לדלת סתרים, שהובילה אותה אל נבכי תודעתה, אל מקומות אפלים ומסתוריים, מקומות שבם התשוקה והכאב מתערבבים זה בזה, כמו צבעים על פלטת צבעים של אמן.

היא לא ברחה מהכאב, היא לא דחתה אותו. היא חקרה אותו, למדה אותו, קיבלה אותו כחלק מהריקוד שלנו, כחלק מהסימפוניה שלנו, כחלק מהחיבור העמוק והמורכב בינינו. היא הראתה לי שגם בכאב, יכולה להיות יופי, יכולה להיות תשוקה, יכולה להיות אהבה. היא לימדה אותי שהגבולות בין עונג לכאב מטושטשים, ושלעיתים, דווקא המגע עם החושך, הוא זה שמביא אותנו אל האור.

הלילה הזה, היא הרגישה כאב בפעם הראשונה ממני, ואני, למדתי ממנה שיעור שלא אשכח לעולם.