מסע זיכרונות

המוזה: ריקוד הכוכבים - חלק שני

הוא הוביל אותה אל מחוץ למועדון, אל תוך הלילה. האוויר היה קריר וטרי, ניגוד מוחלט לאוויר הדחוס והסמיך של המועדון. הרחובות היו ריקים מאדם, מוארים באור כתום עמום של פנסי רחוב, כמו עורקים חשוכים של עיר ישנה.

הוא לא דיבר, רק הלך לפניה, צעדיו בטוחים ומכוונים, כאילו ידע בדיוק לאן הוא הולך. היא עקבה אחריו, צעדה מהוססת, מוקסמת מהנוכחות הדומיננטית שלו, מהמסתורין שאפף אותו.

הם הגיעו לבניין ישן, בנוי מאבן כהה, חלונותיו מכוסים בלוחות עץ כבדים. הוא פתח את הדלת הכבדה, והיא נכנסה אחריו אל תוך חלל אפלולי, ריח עתיק של עץ וקטורת מילא את נחיריה.

הוא הדליק נרות, ואורם הרך חשף חדר מרוהט בפשטות אך בטוב טעם. שטיחים עבים כיסו את הרצפה, כורסאות עור גדולות הזמינו למנוחה, מדפים עמוסי ספרים עתיקים כיסו את הקירות.

"הבית שלי," הוא אמר, קולה עמוק ונעים. "מקום מפלט מהעולם החיצון."

היא הנהנה, מבטה סורק את החדר, סופגת את האווירה המיוחדת, את תחושת המסתורין.

הוא מזג יין אדום לשני גביעים קריסטל, והושיט לה אחד. "תספרי לי," הוא אמר, קולו רך. "מה את מחפשת?"

היא שתקה לרגע, ידיה אוחזות בגביע, מבטה נעוץ ביין האדום שנראה כמו דם תחת אור הנרות.

"אני מחפשת משהו שלא מצאתי," היא אמרה לבסוף, קולה בקושי נשמע. "ניסיתי להיות השולטת, להיות החזקה, אבל זה לא מילא אותי. הרגשתי ריקנות, חוסר סיפוק."

הוא הקשיב לה בדממה, מבטו חודר אל תוכה, מנסה להבין את נשמתה.

"את מחפשת את הצד האחר של הירח," הוא אמר לבסוף. "את מחפשת את הכניעה, את האובדן, את ההתמסרות."

היא הרימה את עיניה, הפתעה במבטה. "איך ידעת?" היא לחשה.

הוא חייך חיוך קטן, מסתורי. "אני יודע הרבה דברים," הוא אמר. "ואני יכול ללמד אותך."

הוא התקרב אליה, הניח את ידו על זרועה. היא הרגישה זרם חשמלי עובר בגופה, תחושה של סכנה והתרגשות בו זמנית.

"תני לי להראות לך," הוא לחש. "תני לי להוביל אותך."

היא הביטה בו, עיניה מלאות פחד ותשוקה. היא ידעתי שהיא על סף תהום, רגע לפני צניחה חופשית אל תוך עולם לא מוכר.

"כן," היא לחשה, קולה בקושי נשמע. "אני מוכנה."

הוא חייך, והוביל אותה אל תוך הלילה הפנימי שלה, אל תוך ריקוד הכוכבים שלה.