המוזה: כניעה מתוקה - חלק שלישי
הימים הפכו לילות, והלילות לימים. המוזה מצאה את עצמה נמשכת אל דירתו של יואב, אל המרחב האינטימי שבו חוקי העולם החיצון נמוגו והפכו לחסרי משמעות.
הוא היה סבלני איתה, מורה דרך קשוב ומיומן, שידע לקרוא את גופה ונשמתה כמו ספר פתוח. הוא לימד אותה את רזי השפה הסודית שלהם, את משחקי הכוח העדינים, את ההנאה שבכניעה.
היא גילתה עולם חדש של תחושות, צבעים וטעמים שלא הכירה קודם לכן. היא למדה ליהנות מהמתח שבין שליטה לכניעה, מהריגוש שבהפקרת הרצון, מהשקט שמגיע עם האמון המוחלט.
היא אהבה את הדרך שבה הוא נגע בה, במגע עוצמתי ועדין בו זמנית, כמו יד אומן שמעצבת חימר. היא למדה את משמעות המילים שלו, את הניואנסים בקולו, את הכוח החבוי במבטו.
ה"סהר" שלו היה יותר מסתם איבר מין, הוא היה סמל לעוצמתו, לשליטתו, ליכולתו לעצב אותה מחדש.
הוא היה השמש שלה, והיא היתה הירח שסובב סביבה, נמשך אל אורה, מוקסם מכוחה.
היא הייתה כמו כלי בידיו, כלי שנברא ליצור מוסיקה חדשה, מוסיקה של תשוקה וכאב, של כניעה ואהבה.
הוא היה המנצח, והיא היתה התזמורת.
הוא היה האמן, והיא היתה היצירה.
הוא היה האדון, והיא הייתה השפחה.
והיא אהבה את זה.
היא אהבה את הרגע שבו היא איבדה את עצמה בתוכו, את הרגע שבו היא הייתה שלו לחלוטין, גוף ונשמה.
היא אהבה את התחושה שהיא לא צריכה לחשוב, לא צריכה להחליט, לא צריכה לשלוט.
היא יכלה פשוט להיות, להרגיש, לחוות.
היא יכלה פשוט להיכנע.
והכניעה היתה מתוקה מכל דבר שהכירה.