המוזה: שמש וחושך – חלק רביעי
הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים. המוזה כבר לא היתה אותה אישה. הקשר איתו שינה אותה, עיצב אותה מחדש, חשף בפניה עולמות שלא ידעה שקיימים. היא הייתה שלו לחלוטין, גוף ונשמה, מוקדשת לו בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה.
הוא היה השמש שלה, מקור החום והאור שלה, והיא הייתה הירח שסובב סביבה, משתקף בזוהרו, מוקסם מכוחו.
אבל אפילו השמש והירח לא יכולים לזרוח לנצח.
צללים אפלים החלו להתגנב אל תוך היחסים שלהם, כמו עננים שמכסים את השמיים.
העבר שלה חזר לרדוף אותה, כמו רוח רפאים שמסרבת למצוא מנוחה. חברות שלא הבינו את הבחירות שלה, מאהבים קודמים שלא שכחו את מגע ידה, זיכרונות של מי שהייתה פעם, לפני שפגשה את אותו.
היא התחילה להטיל ספק בעצמה, בקשר שלהם, בבחירה שלה להיכנע.
האם זו היא באמת? האם זו הדרך שלה לאושר? האם היא לא איבדה את עצמה בתוך הכניעה?
הספקות כרסמו בה כמו תולעים בתוך תפוח אדום ובשל, מאיימים להרוס את הכל.
גם הוא הרגיש בשינוי. הוא ראה את הצללים בעיניה, את ההיסוס בתנועותיה, את המרחק שגדל ביניהם.
הוא ניסה לדבר איתה, להבין מה עובר עליה, אבל היא הסתגרה בתוך עצמה, כמו צדפה שסוגרת את קונכיתה בפני העולם.
הוא ידע שהוא חייב לפעול, לפני שהחושך יבלע אותה לחלוטין.
אבל מה הוא יכול לעשות? כיצד הוא יכול להחזיר את האור לחייה, את התשוקה לעיניה, את האהבה לליבה?
הוא היה השמש שלה, אבל הוא לא יכול להכריח אותה לזרוח.
היא הייתה צריכה למצוא את הדרך שלה חזרה אליו, אל עצמה, אל האור.