מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

המוזה: צל הסהר - חלק ראשון

המועדון היה אפוף עשן סמיך ומוזיקה פועמת. גופים נעים בקצב חושני ורעב, עיניים נוצצות בחשיכה. זה היה המקום שלה, מגרש המשחקים שלה, המקום שבו היא יכלה להיות מי שהיא באמת - שולטת, חזקה, בלתי מעורערת.

היא הביטה סביבה, עיניה סורקות את הרחבה, מחפשות את הטרף הבא שלה. היא אהבה את הציד, את הריגוש של המרדף, את הרגע שבו היא שברה את רוחם של הגברים, הפכה אותם לשלה, לכלי בידיה.

אבל הלילה, משהו היה שונה. היא הרגישה ריקנות בתוכה, חוסר סיפוק שלא יכלה להסביר. המשחקים הרגילים לא עשו לה את זה יותר, היא חיפשה משהו אחר, משהו עמוק יותר, משהו שיעורר בה את התשוקה האמיתית.

ואז היא ראתה אותו.

הוא ישב בפינה חשוכה, צופה בהמון במבט חודר ומסתורי. אור הירח נפל על פניו, מדגיש את קווי המתאר החדים של פניו, את עיניו הכהות והנוקבות. הוא היה שונה מכל הגברים שהכירה. הוא לא חיפש את תשומת לבה, הוא לא ניסה להרשים אותה. הוא פשוט היה שם, נוכח וחזק, כמו כוח טבע בלתי מעורער.

היא הרגישה את ליבה פועם בחוזקה, זרם חשמלי עובר בגופה. היא נמשכה אליו כמו עש אל אור יקרות, כמו ברזל אל מגנט. היא רצתה לדעת מי הוא, מה הוא מסתיר, מה הוא יכול לעשות לה.

היא ניגשה אליו, צעדה בבטחה, גופה זוהר באור הניאון הכחול. היא עצרה מולו, מבטה נעול במבטו.

"אתה," היא אמרה, קולה נמוך וחושני. "אתה מעניין אותי."

הוא חייך חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש. "מעניין איך?" הוא שאל, קולו עמוק ומסתורי.

"אתה שונה," היא אמרה, עיניה סורקות אותו, מנסות לחדור אל נשמתו. "אתה לא כמו הם."

"ומה את מחפשת?" הוא שאל, מבטו לא מש משלה.

היא היססה לרגע, לא היתה בטוחה בתשובה. "אני לא יודעת," היא אמרה לבסוף, קולה רועד קלות. "אבל אני יודעת שאני רוצה לגלות."

הוא הושיט את ידו, אצבעותיו ארוכות וחזקות. "בואי איתי," הוא אמר. "אני אראה לך עולם חדש."

היא הביטה בידו לרגע, ואז הניחה את ידה בתוך שלו. היא הרגישה זרם חשמלי עובר בגופה, תחושה של סכנה והתרגשות בו זמנית.

היא לא ידעה לאן הוא לוקח אותה, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה לעמוד בפניו. היא נמשכה אליו כמו עש אל הלהבה, כמו ספינה אל מערבולת.

היא נכנסה אל ממלכתו, והמסע שלה רק התחיל.