מסע זיכרונות שממשיך וממשיך

הריקוד בין עונג לכאב: כשהיא הרגישה כאב בפעם הראשונה ממני

היא תמיד אהבה את המשחק שלנו, את הריקוד העדין בין שליטה וכניעה, את המתח המתוק שבין כוח לחולשה. גופה היה כלי נגינה בידיי, ואני, המנצח, ידעתי לנגן בו סימפוניות של תשוקה, מנגינות ענוגות שעוררו בה גלים של עונג. כל נגיעה, כל ליטוף, כל לחישה, היו כמו תווים שנכתבו על עורה, תווים שהתמזגו לכדי מנגינה מרטיטה, מנגינה שהפכה אותה לשלי לחלוטין. גופה רעד תחת מגעי, כמו מיתר כינור שנמתח עד לקצה גבול היכולת, עיניה נצצו כמו כוכבים בלילה שחור, שפתיה לחשו את שמי שוב ושוב, כאילו היה מילת קסם שפותחת בפניה עולם של עונג בלתי מוכר.

אבל הלילה הזה היה שונה. הלילה הזה, צליל חדש נשמע בתזמורת שלנו, צליל צורם, חד, בלתי צפוי. הרגשתי אותו נובט בתוכי, כמו צל חולף על פני הירח, כמו ענן אפור שמכסה את השמש, מטיל צל כבד על הריקוד שלנו. לפתע, היא נאנקה, גופה התכווץ, עיניה נפקחו לרווחה, תוהות, מבולבלות. היא הביטה בי, מבטה חודר אל תוך נשמתי, כאילו מנסה להבין את השינוי, את המעבר הפתאומי מהעונג המוכר אל תחושת הכאב הלא מוכרת.

עצרתי, מבוהל, כמו פסל שהתעורר לחיים וגילה שהוא לכוד באבן, קפוא ברגע של פחד ואי וודאות. הכאב שלה היה מראה, ששיקף לי צד אפל בתוכי, צד שלא הכרתי, צד שחששתי ממנו. הוא לחש לי סודות על כוח, על גבולות, על הסכנה הטמונה בריקוד שלנו, על האחריות הכבדה שמונחת על כתפי כמי שמוביל את המנגינה.

אבל היא, במבטה הלח, אך לא מפחד, הראתה לי דרך חדשה. הכאב, כמו אור זרקורים פתאומי, חשף בפניה חלקים חדשים בגופה, בחושיה, בנשמתה, חלקים שהיו נסתרים עד כה, חלקים שהמתינו להתגלות. הוא היה מפתח לדלת סתרים, שהובילה אותה אל נבכי תודעתה, אל מקומות אפלים ומסתוריים, מקומות שבם התשוקה והכאב מתערבבים זה בזה, כמו צבעים על פלטת צבעים של אמן.

היא לא ברחה מהכאב, היא לא דחתה אותו. היא חקרה אותו, למדה אותו, קיבלה אותו כחלק מהריקוד שלנו, כחלק מהסימפוניה שלנו, כחלק מהחיבור העמוק והמורכב בינינו. היא הראתה לי שגם בכאב, יכולה להיות יופי, יכולה להיות תשוקה, יכולה להיות אהבה. היא לימדה אותי שהגבולות בין עונג לכאב מטושטשים, ושלעיתים, דווקא המגע עם החושך, הוא זה שמביא אותנו אל האור.

הלילה הזה, היא הרגישה כאב בפעם הראשונה ממני, ואני, למדתי ממנה שיעור שלא אשכח לעולם.