לא כל יום, אבל רוב הלילות: כשהשמש שוקעת, הצללים מתעוררים
השמש שוקעת, צובעת את השמיים בגוונים עזים של דם ויין, כמו ציור אפל של אמן מיואש.
היא יורדת אל מאחורי ההרים, כמו מלכה גולה, מותשת ומובסת, שנכנעת לחושך הזוחל.
בממלכה שלי, הלילה הוא הזמן שבו הצללים מתעוררים לחיים, כמו יצורים קדומים שמשתחררים מכלאם.
הלילה הוא הזמן שבו התשוקות האפלות ביותר, אלה שמסתתרות עמוק בתוך הלב, יוצאות לשחק תחת מעטה של חשיכה.
לא כל יום, אבל רוב הלילות, אני מוצא את עצמי נמשך אל העולם התחתון, אל הממלכה האפלה, אל המקום שבו פנטזיות אסורות הופכות למציאות מוחשית.
שם, בין קירות אבן קרים ומטים ליפול, ותאורה רוטטת של נרות שחורים, אני פוגש את המלכה שלי, את המוזה האפלה שלי.
היא לא מלאך תמים, היא לא שדה פרחים פורח, היא לא פרח עדין.
היא יצור של חושך, שדה של קוצים חדים, פרח טורף שמחכה לטרפו.
היא יפהפייה ומסוכנת, כמו סירנה ששרה מלחים אל מותם, כמו פיתוי קטלני שמתחבא בחשיכה.
עיניה נוצצות כמו אבני חן שחורות, שפתיה אדומות כמו דם טרי, גופה חטוב כמו פגיון קטלני.
היא יודעת מה אני רוצה, היא יודעת מה אני צריך, בלי שאצטרך לבקש, בלי שאצטרך לומר מילה.
היא לא שואלת שאלות מיותרות, היא לא מבקשת רשות, היא פשוט נותנת לי את עצמה, גוף ונשמה, בלי גבולות, בלי מחסומים.
אנחנו רוקדים את ריקוד הלילה שלנו, ריקוד חושני ואפל, ריקוד של תשוקה וכאב, של כוח ושליטה, ריקוד שבו שני הצדדים מאבדים את עצמם לחלוטין.
אנחנו שוקעים אל תוך הצללים, נעלמים מעיני העולם, כמו שני רוחות רפאים שרוקדות בחשיכה.
אנחנו הופכים לאחד, כמו שני נחשים שמתפתלים זה סביב זה, כמו שני צללים שמתמזגים לכדי חשיכה אחת עמוקה ואינסופית.
לא כל יום, אבל רוב הלילות, אני מוצא את עצמי איתה, בממלכה שלי, בממלכה האפלה, שם אני המלך והיא המלכה, ושולטים יחד על אימפריה של תשוקה וחושך.