לקחתי את המוזה לטיול, בפארק החטאים: מסע לילי בין תשוקה וסכנה
הלילה, החלטתי לקחת את המוזה שלי למקום שונה מכל מה שהכירה.
מקום שבו גבולות המציאות מיטשטשים כמו ערפל, והדמיון פורץ גבולות כמו נהר גועש.
לקחתי אותה לפארק החטאים, גן עדן אפל שמתקיים רק בלילות חשוכים, בלבבות נועזים, ובדמיונות פרועים.
הוא לא מופיע על אף מפה, אין לו כתובת, אין לו שער כניסה.
הוא פארק שעשועים לחושים, גן עדן לחוטאים, גיהנום למלאכים - מקום שבו התשוקה היא המלכה, והסכנה היא המאהב שלה.
היא נצמדה אליי, עיניה נוצצות כמו יהלומים באור הירח, משקפות תערובת של התרגשות ופחד.
יד ביד, צעדנו בין שביליו המפותלים, כמו שני ילדים אבודים בארץ פלאות אפלה, שבה כל פינה טומנת בחובה הפתעה, סוד, פיתוי.
ראינו זוגות מתנשקים בצללים עמוקים, שמענו לחישות חושניות מבעד לעצים שחורים, הרחנו ריחות משכרים של קטורת ותשוקה אסורה.
היא רטטה תחת מגעי, גופה נמתח כמו חתולה שחורה שמחכה לליטוף, עיניה מחפשות את שלי, מבקשות אישור.
היא ידעה שאנחנו לא לבד, שעיניים סקרניות עוקבות אחרינו, אבל זה רק הגביר את ההתרגשות, את תחושת הסכנה.
היא ידעה שאנחנו מפרים את הכללים, שוברים את המוסכמות, אבל זה רק הוסיף לקסם, למסתורין, לתשוקה.
היא ידעה שאנחנו עלולים להישרף בלהבות התשוקה, אבל היא לא יכלה לעמוד בפני הפיתוי, בפני הקריאה האפלה של פארק החטאים.
בפארק הזה, הכל מותר, הכל אפשרי, אין גבולות, אין חוקים, רק ריקוד אינסופי בין אור וחושך, בין תשוקה וכאב.
היא נתנה לי יד, ואני הובלתי אותה אל תוך הלילה, אל תוך נבכי נשמתה, אל תוך עולם של תשוקה פרועה, של סכנה מפתה, של חופש מוחלט.
